כְוָונזָא נעלמה ראשונה. זה קרה באחד מימי הקיץ המחניקים שבהם כולם ישנו על הגגות כי רק שם אפשר היה למצוא מפלט מן החום. בבוקר הגברים יצאו בחליפות לבנות לבית הכנסת שבכניסה לכפר, וחברותיה של כוונזא התקבצו במפרץ הסודי שלהן, על גדת הנהר. הן עשו הכל ביחד - אספו עצים לבישול, ליקטו, מיינו ופיצחו אגוזים למאכל ו"נעו בכל בוקר שבת כגוף אחד שמנסה להיזכר כיצד לשמוח". אלא שהפעם חסרה אחת מהן, זו שכונתה בכפר "נוּרָא ובַּארוּד" שפירושו "אש וגופרית", מאחר "ששאלה יותר מדי שאלות ותמיד היו לה תשובות".
ישנם לא מעט אלמנטים פולקלוריים ב"נורא ובארוד" - ריחות של תבשילים, תיאורים בשרניים, צבעים וקולות. אלא שמזרחי שפירא משכילה לא להניח לאלה להפוך את הסיפור לאגדה
דרמת ההיעלמות הזו, של ילדה על סף התבגרותה, משמשת מערבולת הסוחפת את הקוראים ישירות אל לב הסיפור, אף שהסופרת אושרת מזרחי שפירא כותבת אותה בעדינות מינימליסטית. ההיעלמות, כמובן, אינה היעלמות, אלא עניין שבשגרה בכפר הקטן שבכורדיסטן העיראקית, שבו הילדות נמסרות (ובעצם נמכרות) לנישואים עם גברים המבוגרים מהן בשנים רבות. אלא שכמו הרבה מאוד דברים הנוגעים לגורלן של נשים, גם הסיפורים הללו מושתקים. "אל תתעסקי בעניינים לא לך", ננזפת גיבורת הסיפור, זריפה, כשהיא מנסה לברר מה קרה לחברתה. כשהיא מתעקשת, אמה מסבירה לה: "נתנו אותה... הרגע שלה הגיע".
כפי שמזרחי שפירא מסבירה בהקדמה לספר, שאותה היא מפנה לאמא שלה, אף שדורות של נשים במשפחתה גדלו תחת הציווי לשתוק ולהסתיר, הצורך לספר את הסיפור הזה היה חזק ממנה משום שהיא, שכבר נולדה כאן ובנתה לעצמה חיים והגשימה חלומות משלה - הבינה שהסודות אינם שומרים עליה אלא להפך, הם מקטינים ומצמצמים אותה. ברומן, הנפרש על פני כשבעה עשורים, היא מביאה את קורות המשפחה הנודדת ממחוז דוהוכּ שבכורדיסטן לירושלים, ובעיקר את שושלת הנשים שמתוכה היא עצמה צמחה - נשים שנולדו וגדלו בסביבה פטריארכלית מדכאת, מרסנת וממשטרת, ובכל זאת הצליחו לצמוח ולפתח חוסן נפשי.
מההתחלה, מזרחי שפירא מצליחה לספר את הסיפור מתוך התודעה הנשית ההיא, הישנה. כך זריפה משוכנעת שאם תשתדל יותר ותעזור בכל מטלות הבית, היא לא תוכרח לעזוב ולא תימסר לאיש. זה הלך הרוח, והסיבה שגם הנשים האחרות בסביבתה אינן מורדות ואינן משמיעות קולות הזרים לרוח תקופתן. גם אם בתחילה מפעמת בהן איזושהי רוח מתמרדת (זריפה, למשל, זוממת לברוח משלום הבעל שלקח אותה מבית הוריה, אך אינה מצליחה), רובן שותקות, משלימות עם העובדה שלהן עצמן אין כל שליטה על חייהן, אבל זועקות כשהדברים נוגעים לבנותיהן. "אני עוד חיה", אומרת זריפה כשנולדת לה נכדה, "אף אחד לא הצליח להרוג אותי עדיין!" וממש באותה נשימה היא מתרה, וכולן מבינות במי: "אתה שומע? את הבנות שלי אתה תעזוב!"
ישנם לא מעט אלמנטים פולקלוריים ב"נורא ובארוד" - ריחות של תבשילים, תיאורים בשרניים, צבעים וקולות. אלא שמזרחי שפירא משכילה לא להניח לאלה להפוך את הסיפור לאגדה ובוודאי לא להוסיף לו נופח רומנטי. חיי הנשים שהיא מתארת אינם קלים, בלשון המעטה, וגם אם חלק מכאבי הגוף והנפש שלהן מתוארים כמפגשים עם שדים - למשל, כשאחד מההריונות של זריפה מסתיים בהפלה כי "בחודש החמישי להריונה הגיעו שבעה שדים וקראו לה לבוא אחריהם לחורשת האורנים, שם כיתרו אותה והחלו להכותה" - הרי זה משום שהכותבת נותרת כל העת נאמנה לנקודת המבט של גיבורותיה.
היא מצליחה לעשות זאת לא רק ברגעי מצוקה אלא גם ברגעי אושר - למשל, כשהמשפחה מגיעה לארץ ישראל בעזרתם של שליחי סוכנות "אצילים ואמיצים" ונדמה לזריפה שהיא עצמה משיבה עטרה ליושנה, והיא חשה ש"אלוהים חיבק אותה בדקות האלה, הושיט לה את ידיו".
"נורא ובארוד" אינו סיפור פשוט. זהו סיפור על הישרדות נשית שעל אף המעטפת הצבעונית שלו מהדהד התמודדויות דומות מקהילות נשים אחרות לאורך תקופות ומקומות. מזרחי שפירא פונה בראשית הספר לאמהּ ואומרת: "ניסיתי להיחלץ מהמחשבות שאני לא בסדר, שאני לא עושה מה שצריך. מה צריך, אמא?" והתשובה ברורה: צריך היה לכתוב, כפי שכתבת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו