בוני וקלייד מפתח תקווה: הגרסה של עינהר

אני זוכר תקופה שבה ענת עינהר נתפסה, בצדק חלקי, כתקוות הספרות העברית. היא כתבה בקדחתנות סיפורים ונובלות שפורסמו במיטב כתבי העת דאז, עד שהוציאה את ספר הביכורים בעל השם היפה "טורפים של קיץ", המכיל ארבע נובלות ונובליטות. מה שזכור לי ממנו בעיקר הוא נובליטה חזקה הנקראת "מתחת לחולצה המגוהצת", על גיבורה עם עקמת הבודקת את גבולותיה עם שכן שתיין, שחריגותו לא קטנה משלה. הסיפור הזה, שבמרכזו מערכת יחסים חריגה שהגדירה מחדש את מושג האהבה השחוק, אפיין אותה אז כמו היום.

השניים, המספרת וסולן העבר, לא מסוגלים להגיע לתשוקה כנה, מתירת איברים ומורכבת; אבל גם לא לסתם אהבה מכבדת, כי הם אוהבים בעיקר את עצמם ועסוקים בנימי רגשותיהם

בעשור הראשון של המילניום לא היה מבקר שפסח על עינהר. אפילו אמנון נבות הנרגן שיבח אותה, תוך הערה חמוצה כי יש לשלוח אותה למדבר או לסגור אותה בחדר, כדי שלא תבוא, חלילה, במגע עם התרבות הנגועה בכלל והספרות הישראלית המזוהמת בפרט. נבות היה קיצוני מדי, כדרכו, אבל באופן כללי אפשר לומר שהוא צדק. מאז, ספריה כללו סיפורים קצרים ונובלות שלא הגיעו לאותה פסגת ראשונים של "טורפים של קיץ", וסבלו מאיזו פלקטיות קומיקסית ומנהייה פרוורטית מיותרת אחר הארוטי והמיני שלא לצורך.

בתחילה, הפרוזה של עינהר התאפיינה בלשון דיווחית, מדויקת וצחיחה במכוון. לכן נדהמתי לגלות שהרומן הקאמרי הראשון שהיא פרסמה כעת, "האחו החריש את אוזניי", מתאפיין, ואפשר אפילו לומר לוקה (כי פעמים רבות מדי זה נעשה בדרך לא מוצלחת), בלשון גבוהה ופיוטית־משהו בעלת ביטויים חריגים מלשון הדיבור והדיווח, ובאיזו כתיבה בארוקית המרבה בדימויים.

פרסלי גרסת הלבנט

גם ברומן הזה עיקר העניין הוא מערכות יחסים חריגות. עינהר חשפה בראיון כי המוזה לכתיבת הרומן היא ניר טרטר, סולן להקת אינפקציה, להקת פאנק־מטאל אלטרנטיבית פתח־תקוואית - תיאור מצחיק כשלעצמו. הרומן מכיל 38 פרקים קצרים, והעיקר בו אינו העלילה, אלא אווירת המקום הנוצרת ומתהווה באמצעות הלשון.

צריך להודות באמת: הן המספרת חסרת השם והן סולן להקת העבר, שהבליח לרגע, נערץ ל־15 דקות ואחר כך נעזב לאנחות, הן דמויות נרקיסיות ואובססיביות המתבוססות בעצמן שלא לצורך. פעם הם בים, פעם בשיחת טלפון, פעם הם בבר אפל, ברחוב חשוף וצידי, במופע רוק, אלף פעם הם שותים אלכוהול ועושים סמים, הולכים לקולנוע, צופים ביחסי מין קבוצתיים במועדון סאדו־מאזו ומתגרים מכל זה. משחקים משחקי תשוקה מעדת המרקיז דה סאד ולאופולד פון זאכר־מאזוך, שחוזרים לאורך הספר ובאים לזעזע את הבורגנים הנלוזים.

בסדר, בסדר. אך בשורה התחתונה, הדמויות, אפעס, לא מעניינות מספיק. לכן ההשוואה שנעשתה בספר, של טרטר (או בן דמותו) עם איזה פֶסל מגוחך של אלביס פרסלי, היתה נראית מגוחכת בעיניי. איפה פרסלי ואיפה טרטר? הראשון היה גיבור תרבות, והשני, עם כל הכבוד - מי בכלל מכיר אותו? אני מבין שעינהר מנסה לתאר בדרך מקורית מעין "מלך גולֶה" - אבל פרסלי באמת היה כזה, וטרטר הוא לכל היותר כזה בעיני עצמו, או בעיניה של המספרת.

השניים, המספרת וסולן העבר, לא מסוגלים להגיע לתשוקה כנה, מתירת איברים ומורכבת; אבל גם לא לסתם אהבה מכבדת, כי הם אוהבים בעיקר את עצמם ועסוקים בלי סוף בעצמם ובנימי רגשותיהם. הדבר בא לידי ביטוי יפה בשם התואר הקבוע שהמספרת נוהגת להדביק לסולן: "אהבתי". כלומר, הוא לא אהובה, האיש שלה, יקיר לבבה או משהו בנאלי מעין זה, חלילה, אלא הוא האהבה באשר היא, ובשורה התחתונה - הוא־הוא האהבה העצמית החוזרת ישירות אל המספרת.

תמונות ילדות

מה שמציל את הרומן הזה, על בוני וקלייד מפתח תקווה, מתקיעוּת נרטיבית - הוא דווקא סופו, שבו מתגלה כישרון הכתיבה האותנטי של עינהר. כשהיא זונחת את סצנת נערת המועדונים ופונה אל הילדוּת, שלה בלי טרטר ובלי "אהבתי", ומנסה לעמוד ולאמוד את המוזרות האנושית שלה כאמן וכאדם כותב ומצייר (בחיי היומיום, עינהר היא גם מעצבת ומאיירת). היא טובה בזה. גם בפרוזה שלה, ברגעיה הטובים, יש משהו מן האמנות הפלסטית, משהו חי ותיאורי מאוד, ונדמה שהיא יודעת לצבוע במילים.

בסופו של הספר מופיעות שבע תמונות קצרות של ילדוּת, רגעים שבהם אנו חשים שמתעצבת האישיות של המספרת, ספק כמשהו מוטבע בה וספק כמשהו בחירתי. היא, מוזרותה ובני משפחתה המנסים להבין אותה לשווא. שבעת פרקי זיכרונות הילדות הללו הדוקים וכתובים היטב, ומאירים באור אחר ומורכב את המספרת לאורך הספר (ואולי גם את מושא אהבתה). הם מתקשרים להנחה הבסיסית שחיינו הם מקטע, ולא שלם. הם דיאלוג עם המוות. לפנינו יחיו ואחרינו יחיו, והיוצר, כאלוהים קטן של היצירה, יכול רק לקרב דמויות, דיאלוגים ומצבים.

כשם שיותם ראובני מתאר ב"בעד ההזיה" כיצד הוא היה מספר לעצמו סיפורים מקסימים בכל לילה באשדוד, כמו שחרזאדה ב"סיפורי אלף לילה ולילה" - כך עינהר כילדה מציירת דמויות ומספרת לעצמה את סיפורן בפתח תקווה, שלימים גדלה והשתרעה. על אף השפה הגבוהה, שנראית כאילו יצאה משירת הפּסטיש של דורי מנור, שלפעמים היא מוצלחת יותר ולפעמים פחות - קטעים אלה הדהדו בעבורי את עינהר שהכרתי מן הטקסטים הראשונים והמרשימים שלה ב"טורפים של קיץ".

הנה, למשל, הפתיחה היפה של קטעי הילדות: "כחול, אדום, צהוב, חום, שחור, ירוק, סגול, ורוד, טורקיז, כתום, בורדו ותכלת. כולם פזורים על השולחן בגלילים דקיקים עם הטבעות כסף זעירות של בית היצרן, ובין לבין יש להקפיד ולפקוק אותם במכסים הלבנים שלא יתייבשו, והרי החום והצהוב התייבשו מכבר ורק חורקים על הנייר, וגם הירוק, הזה האהוב עליה מכל, חודו איבד צורה ולחות ומצייר פסים חיוורים ומפוצלים, שדועך צבעם עוד בטרם הגיעו אל נקודת הגמר.

"זה שעה היא מציירת, ראשה שפוף אל השולחן וטושים מתחלפים בין ידיה, אף שתבכר לצייר קווי מתאר ואחר כך למלא צבע בצורה פה וצורה שם. הדף נגדש בערב רב של נשים וגברים. היא מספרת את סיפוריהם בקול קטן, מדברת לעצמה. פעם מקדימות המילים את הנעשה על הדף, פעם מתהפכים היוצרות והיד מציירת מאליה, יוצרת למישהו תווי פנים ומצמיחה מגבעת מעל לראשו, אחר כך מצטייר כל היתר ותנוחת הגוף מתעצבת כרצון היד, והסיפור מתמלמל מן הפה בעקבותיה, מבקש לדלוק אחר מרוצת הציור".

אם בראשית שנות האלפיים עינהר נחשבה ההבטחה הגדולה של הספרות העברית - היום, בחלוף 20 שנה, מרגישים את התקיעות שלה. יש רגעים יפים בספר, אבל נדמה שעינהר לא פורצת את החומות שבנתה לעצמה, אלה שפותחות את הדלת מפתח תקווה של ילדותה אל העולם הרחב. התוצאה היא כתיבה פרובינציאלית־משהו, שעוסקת בעצמי, כמו סופרים רבים בני דורה. כזו שאפילו לא מנסה להגיד משהו גדול יותר, עמוק יותר, על החיים עצמם, מה שצובע את הרומן כולו בגוונים סטטיים.

כישרון הכתיבה שלה קיים, כמו גם הכישרון לצייר בצבעים חיים מצבי תודעה, אך כדי להפוך לסופרת משמעותית באמת ולממש את ההבטחה של תחילת שנות האלפיים, היא חייבת לצאת מעצמה ולהרחיב את מנעד הכתיבה. אז תהיה לה אפשרות להיות לא רק הבטחה שלא מומשה, אלא סופרת מרכזית וחשובה.