סנסציית הבוקטוק הגדולה של העשור נחתה בישראל - ולא עפנו

אמזון, מרקטפלייס הספרים הגדול בעולם, חולל תופעה מרתקת בעולם הספרות: הוא שבר את גבולות הז'אנרים המסורתיים, כמו פנטזיה, רומנטיקה והרפתקאות, והוליד אינספור תתי־ז'אנרים וז'אנרים מצטלבים חדשים. ומה שמעניין אפילו יותר הוא שהפירוק וההרכבה מחדש של הקטגוריות, שהחלו במרחב הווירטואלי - זלגו בהדרגה אל עולם המו"לות המסורתי ושינו את האופן שבו התעשייה עצמה מקטלגת ומגדירה את הספרים, ואת תוכנית השיווק שהיא בונה סביבם.

זה בדיוק מה שקרה עם הרומנטזי, תת־ז'אנר שמשלב בין פנטזיה לרומנטיקה ושזכה להצלחה אדירה בזכות סדרות כמו "חצר של ורדים וקוצים" של שרה ג'יי מאס. למעשה, הוא כל כך הצליח, עד שבשנים האחרונות הוא הפך לטרנד של ממש, כזה שמתחיל בטיקטוק ומשם גולש אל במות ייעודיות ברשתות הספרים הגדולות בארה"ב.

זהו תת־ז'אנר שלוקח את כל מה שטוב בסיפורי האהבה הגדולים: גבר חזק ומסוקס, רצוי עשיר כקורח או בעל סטטוס שמכבד את המעמד, אישה חזקה מבפנים אך עדינה ושברירית מבחוץ (יש ספרים שכבר מנסים לאתגר את הקלישאה הזו, ועדיין, רוב הספרים בסוגה בדרך כלל ייפלו לשם) - ולצד כל אלה דרקונים, פיות, ערפדים, מכשפות וכל אלמנט על־טבעי פנטסטי אחר שעולה על הדעת.

הטובים לטייס

"האגף הרביעי" מאת רבקה יארוס הוא הספר שאולי מסמל יותר מכל את עליית טרנד הרומנטזי (ובמידה רבה זה שאחראי לו). הוא שבר את האינטרנט, הפך למעין "הארי פוטר" של בנות הנוער ברחבי העולם, והשבוע, אחרי המתנה של שנים - הוא יצא גם כאן בארץ.

הספר, שראה אור בארה"ב בשנת 2023, הפך לתופעה של ממש. מספרי הסדרה (שכוללת שלושה ספרים, והיד נטויה) כבר נמכרו עשרות מיליוני עותקים, זכויות העיבוד שלו למסך נמכרו לאמזון, וקהילת הקוראים בטיקטוק, כאמור, כמרקחה, וממשיכה להפוך בו מכל זווית, מניתוחים ספרותיים ועד יצירות וידאו שנעשו ב־AI ושמבוססות על סצנות מרכזיות בו.

כעת, כל שנותר הוא לבדוק מה קורה אחרי שמסירים את שכבות ההייפ, והאם יש כאן יצירה ספרותית של ממש - או מוצר צריכה מתוחכם שנוצר במעבדה ספרותית?

הרומנטזי לוקח את כל מה שטוב בסיפורי האהבה הגדולים: גבר חזק ומסוקס, רצוי עשיר כקורח או בעל סטטוס שמכבד את המעמד, אישה חזקה מבפנים אך עדינה ושברירית מבחוץ, ולצד אלה דרקונים, פיות, ערפדים, מכשפות וכל אלמנט על־טבעי פנטסטי אחר

אם כך. במרכז העלילה של "האגף הרביעי" עומדת ויולט סורנגייל, צעירה בת 21, בחורה חכמה ושברירית, שסובלת ממחלה שמסיבה לה כאבים כרוניים. כמו כל הצעירים בממלכת נבאר, גם ויולט צריכה להתגייס. אך במקום להפוך לספרנית, כפי שהיה אביה וכפי שנראה שחייה ייעדו לה, היא מתחרה על המקום בחיל רוכבי הדרקונים, מקום שבו החזק שורד והחלש פשוט לא. מילולית. החלשים בסיפורנו - מתים, אירוע שקורה אחת לשני עמודים, בערך.

שם היא פוגשת את זיידן, בנו המסוקס והשרירי של אחד מהמורדים במנהיגי הממלכה, והדרך להתאהבות, בדיוק כפי שהז'אנר מכתיב - קצרה. ההוא מציל אותה בכל סיטואציה אפשרית, ההיא נופלת על זרועותיו החסונות, וכך זה נמשך, ונמשך, ונמשך, עם דרקונים ובלי.

רק שהעולם הזה, שיארוס בנתה, חסר כל היגיון בסיסי. יארוס בראה ממלכה שמצויה במלחמה מתמדת ואכזרית מול שכנתה. הצבא הוא גדול וחזק, והטובים ביותר הולכים בו לטיס (כמקובל).

בתפקיד המטוסים - הדרקונים, והם מחולקים בעוצמתם על פי צבעים: מירוק וכתום הקלילים יותר ועד השחורים והכחולים־כהים - הדרקונים החזקים באמת.
כל זה טוב ויפה, רק שאותם צוערים מעולים, שמתחרים על מקומם בחיל לוחמי הדרקונים, נהרגים בזה אחר זה, כחלק מהמבחנים שנערכים להם. וכאן נשאלת השאלה: האם באמת יארוס לא מצאה להם שום שימוש אחר, בכל הצבא הגדול, והיתה חייבת להרוג את רוב גיבוריה הבכירים? ההחלטה הספרותית הזו - יותר משהיא דרמטית היא תמוהה, מנוגדת להיגיון הצבאי הבסיסי ביותר, וצובעת את כל העולם שיצרה בצבעים עמומים.

שפר הופעתך

גם דמותה של ויולט מעוררת תהיות. מצד אחד, יארוס עושה שירות חשוב בעצם הייצוג של דמות הסובלת מנכות שקופה. ועדיין, לפרקים נדמה שוויולט אינה דמות אמיתית, אלא קולאז' של תכונות אידיאליות. במקום לראות דמות בעלת אופי, חסרונות, חולשות, נקודות עיוורון וטעויות אנושיות, אנו מקבלים גיבורה מושלמת, הנעה בין תעוזה מעוררת השראה לחמלה כובשת, שכל מעשיה נועדו לגרום לקורא לחבב אותה. זוהי דמות שכל מטרתה היא להוות מודל השראה, תוך שהיא מתמודדת עם כאבים פיזיים שנדמה שנמצאים שם כדי לסמן וי על משבצת השבריריות. כך, מתפספסת ההזדמנות להעניק לקוראים דמות אמיתית, עם עומק רגשי ואנושי, שבאמת תעורר הזדהות ולא רק השראה בשקל.

בעיית האישיות השטוחה חוזרת גם בדמויות האחרות בספר. זיידן, הגיבור הרומנטי של סיפורנו, הוא מושא אהבה כה צפוי, שלפרקים מעלה את התהייה - האם יארוס לועגת לקוראיה, או שמדובר בדמות אמיתית שנכתבה ברצינות? הוא מתואר לפרטי פרטים, למן השרירים המשורגים ועד למבטו האפל והמסתורי, והקונפליקט שלו חבוי עמוק בעבר. כל כך עמוק בעבר - שאנו נחשפים לו לקראת סוף הספר הארוך הזה, וגם זה במשורה.

ויש גם את דיין, החבר־הכי־טוב של ויולט, שהופך לסמי־אויב ומהווה את הצלע השלישית במשולש הרומנטי הזה, שמהרגע הראשון די ברור שאינו משולש, ובטח שאינו רומנטי. זיידן וויולט מתחברים, דיין נשאר מאחור, עוסק בענייני הדרקונים שלו, באופן כללי נמצא שם כדי להיות, ובעיקר מתנהג כאילו נלקח מפוסטר "שפר הופעתך" בבה"ד 1. החברה הכי טובה של ויולט קיימת רק כדי שיהיה מישהו שיאזין לחפירות הבלתי פוסקות של ויולט על ענייניה, ושאר חברי האקדמיה? נו, הם כבר שם רק כדי לבנות תפאורה, ואין שום התיימרות להפוך אותם למשהו יותר מזה.

הסיפור משלב בין אווירת פנימייה בנוסח "הארי פוטר", קרבות סטייל "משחקי הרעב" והצלה אפית א־לה "שר הטבעות", אך בניגוד לכל האילנות הגבוהים שבהם נתלה, הוא צפוי להחריד. כל נקודת מפנה, כל סכנה, כל טוויסט, מתגלים לקורא הרבה לפני שהם מתרחשים בפועל. בשלב מסוים, ראשוני מאוד, כבר ברור לחלוטין שהגיבורה תשרוד הכל, שזיידן ייפול בזרועותיה, ושהדרקון הבכיר יבחר דווקא בה, נגד כל הסיכויים.

אפילו הדרקונים עצמם לא ממש עוזרים לספר להתרומם. רגע אחד הם דמויות חכמות, עתיקות, מלאות הוד והדר, וברגע הבא הם הופכים לקומיקאים ציניים, שמשליכים הערות מתחכמות זה כלפי זה כמו בני נוער עוקצניים. ההתנהלות הזו מדגישה את חוסר ההחלטיות הטונאלית של הספר, המנסה בה בעת להיות אפוס פנטזיה עמוק, ולחלופין, יצירה בידורית וקלילה נוסח מארוול.

חולבים את הבאזז

בקרב קהילת הקוראים (ובעיקר הקוראות) הישראלית, התעורר ויכוח סביב מחירו הגבוה של הספר, שעומד, נכון לכתיבת שורות אלה, על כ־160 שקלים. רבים רואים במחיר ניסיון ציני לנצל את הבאזז סביבו ולחלוב אותו ככל הניתן. עם זאת, נדמה שמחיר הספר הוא רק תסמין של הבעיה העמוקה יותר: הספר כולו בנוי כ"מוצר" בידורי מושלם, נטול יומרה אמיתית או ניסיון לחדש, ליצור עומק או לאתגר את הקורא.

בשורה התחתונה, "האגף הרביעי" אמנם מצליח מאוד, אבל הוא לא טוב במיוחד. מנקודת המבט הרומנטית, מדובר ברומן YA, כלומר מתאים לבוגרים־צעירים, עם דמויות לא מפותחות מספיק ועלילה רומנטית דלה, שחסרה בקונפליקט חיצוני (או פנימי) מהותי. מנקודת מבט פנטסטית, בניית העולם בסיסית ולא מתוחכמת.

ובכל זאת, יש בו משהו. אם מנכים את השיפוטיות, נשארים עם ספר קליל, רומנטי, מהנה, שכתוב ביד קלה. ספר מהסוג שניתן לכבות מולו את המוח לכמה שעות. הוא נועד לקהל הצעיר, המחפש את הרפתקת הפנטזיה הבאה שתיראה מצוין בפיד הטיקטוק שלו, והכתיבה הטובה והקולחת מאפשרת גם לקהל הבוגר יותר להרגיש צעיר לרגע ולהיסחף על כנף הדרקון.