כשראיתי שטל כץ הקדישה את ספרה הראשון "באגאדובא" למלי ולדב'לה כץ, התרגשתי מאוד. במהלך כתיבת המונוגרפיה על המשורר הנידח נח שטרן, קראתי פעמים רבות את המכתב ששלח לדודתו תקווה ובו שאל בדאגה אם דב'לה בן השנתיים וחצי עוד מצונן. לימים יהפוך דב'לה כץ לנגן הקונטרבס הצעיר ביותר בתולדות הפילהרמונית.
המונוגרפיה שכתבתי נסבה כולה על שטרן, חייו ויצירתו, אך משפחתו, גם זו המורחבת שאחרי ענפיה עקבתי, הפכה אט־אט למשפחתי שלי; והנה, גיליתי שמשפחת כץ אימצה אל ביתה ואל ליבה את טל כץ, כותבת הספר, כשזו היתה נערה, והיא מצידה אימצה את שם משפחתם וגם את בקשתם החוזרת לאורך השנים, שתכתוב. כץ אכן כתבה לאורך השנים, אבל רק עכשיו החליטה להוציא לאור את ספרה הראשון, שסובב סביב חיי נישואים, אימהות, בגידה ונטישה. המשבר העמוק שמתארת המספרת בגוף ראשון הופך עבורה להזדמנות להתבוננות פנימית, תוך שהיא מנסה לבנות מחדש את חייה ולשאול את עצמה מי היא באמת ומה היא רוצה.
הנובלה "באגאדובא" היא טקסט קצר אך מטלטל, שנכתב בשורות קצרות, כמעט שיריות, במבנה גרפי שהולם את הדיבור, ובזרם תודעה שמדמה את מחשבותיה של האישה הנטושה בזמן אמת. הנרטיב אינו מופיע על פני השטח בצורת עלילה ברורה אלא כאוסף מקוטע של תחושות, רמזים, מחשבות ואנחות. אין הפרדה בין הגוף הכותב לבין הגוף הנפגע; אין עיבוד מרחיק או עין של מספרת יודעת־כל. זו כתיבה שצומחת מהשבר, ולא מתוך רצון להסבירו. נדמה שהן הכותבת והן הגיבורה מתכווצות ואז מבקשות יחד להתרחב ולתפוס מקום בחלל הממשי, פשוט כדי להישאר בחיים. ההתכווצות נובעת מכך שתחושת הניכור שחשה הגיבורה הנבגדת אינה מופנית רק כלפי בן הזוג שלה, אלא גם כלפי עצמה: זו שמבינה מאוחר מדי, וכשהיא כבר מבינה, היא הודפת את הסימנים הברורים המבשרים על עזיבה לירכתי התודעה, וכל זאת בשל החשש מפירוק המשפחה ומהשפעתו על שני הילדים הפעוטים.
מה שמרשים בנובלה הזו הוא היכולת של כץ לזקק חוויה מורכבת כל כך למילים פשוטות, חודרות, בלתי מתייפייפות. השורות הקצרות, פעמים רבות כל שורה היא פסקה נפרדת, מחקות את נשימתה הקצרה של המספרת, את ליבה הדוהר, את שברי מחשבותיה ברגעים שבהם האדמה רועדת מתחת לרגליה. באופן עקבי עולה כאן התחושה שהדימוי העצמי של האישה הוא פריך יותר ועלול להתערער מהר יותר, כאילו מעולם לא נבנה באמת. כל מבט, כל מידע שאליו היא נחשפת, כל שתיקה, הם איום. ואילו הגבר, לפחות כפי שהוא מתואר דרך עיני המספרת, אינו חש צורך בחשבון נפש; הוא אך שואף לצאת החוצה אל חייו החדשים עם האישה החדשה, ולשם כך משתמש בכל מניפולציה אפשרית תוך שהוא מתעתע באם ילדיו.
כדי לאחוז בכוליותה של חוויית הבגידה, ממציאה הכותבת את המילה "באגאדובא", ומציינת שנראה שהיא סובלת מקדחת הבאגאדובא. בספרות הרפואית אין לה כל אזכור, כך היא אומרת, אבל יסבלו ממנה כנראה רוב הנשים שחשפו בדרך אכזרית כזו או אחרת שבגדו בהן. הבחירה שלה להעניק שם חדש לכאב הנשי, להגדיר אותו לא דרך הפסיכולוגיה אלא דרך הצליליות הסמלית, משקפת את ניסיונה הכן לעגן את הפצע במקום שבו השפה הקיימת נכנעת.
הנובלה מבקשת להצביע על הבדל יסודי בין הדרכים שבהן גברים ונשים חווים משבר זוגי. הגבר לא מתפרק, לא מתחפר, אלא נע קדימה. האישה, לעומתו, נעה למטה, אל שכבות העבר, גם אם הן אינן מסופרות אלא מיוצגות על ידי הסימפטומים שלהן: חרדות, דימוי עצמי נמוך, ניסיון אינסופי לרצות את הסביבה. יש בהבחנה הזאת בין נשים לגברים משהו מקומם ואף סטריאוטיפי, אבל נדמה שמכיוון שהאישה היא זו שמספרת את הסיפור בגוף ראשון, בזמן ההתפרקות, נקודת מבטה אינה יכולה ואולי גם אינה רוצה להכיל את נקודת מבטו של הגבר. במובן הזה, דומה העמדה הנשית כאן לזו שב"ימי הנטישה" של אלנה פרנטה.
אמנם בספר של פרנטה אולגה הגיבורה חווה מצב של ניתוק עמוק ואף מסכנת את ילדיה, ואילו כאן, הגיבורה נשארת אם נוכחת, אולם הזעם העז של שתי הגיבורות שמוביל להסרת השכבות הבורגניות תוך תנועה לעבר אותנטיות רגשית, דומה מאוד.
הנובלה, אם כן, אינה עסוקה רק בתיעוד רגשי אלא גם בתרבותי. היא בוחנת את המשפחה בחד־פעמיותה אבל גם כאידיאה, כחזון שלא מומש. הנובלה, שנקודת המוצא שלה היא בגידה, ממשיכה לחשיפת הפער בין המבנים התרבותיים למציאות הנפשית, וגם בין מה שהאידיאל הזוגי שואף להיות לבין מה שהוא מסתיר: את הבדידות ואת אי־היכולת להישיר מבט אל מה שמתרחש בתוך הבית, דווקא בשל הקרבה היתרה.
"באגאדובא" היא נובלה שמתעדת חוויה של בגידה, ושל אובדן אחיזה. ככזו היא עשויה להעניק כוח לנשים שנמצאות ברגעים דומים ולהזכיר להן שלא רק הכאב שלהן לגיטימי, אלא גם הדרכים שבהן הן בוחרות כדי לשרוד, להשתנות, ולהתחיל מחדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו