בין השנים 14 ל־2 לפנה"ס פרסם המשורר הרומי אובידיוס יצירה יוצאת דופן בשם "הגיבורות" (Heroides). היצירה בנויה מ־21 שירים הכתובים כמכתבים שכתבו נשים מפורסמות מן המיתולוגיה אל בני הזוג שלהן, הגברים המפורסמים עוד יותר. האיגרת הראשונה, למשל, מציגה מכתב מדומיין של פנלופה, בת זוגו הנאמנה של אודיסאוס, אל בן זוגה - הגיבור היווני של האודיסיאה מאת הומרוס. לצד פנלופה, עם כותבות המכתבים אפשר למנות את מדיאה הכותבת ליאסון, בריסאיס הכותבת לאכילס, דידו הכותבת לאינאס ואריאדנה הכותבת לתזאוס. המהלך של אובידיוס יוצא דופן, מפני שדרך המכתבים הוא סיפר מחדש את המיתוסים המוכרים.
כך, הוא העניק פתחון פה לנשים המושתקות, שפעמים רבות תפקדו בסיפור כתפאורה בלבד: נשים נאמנות שממתינות בבית בזמן שהגבר מדלג בין הרפתקאות, או נשים שהיו בסך הכל אובייקט של תשוקה גברית.
במידה רבה, ספר השירים החדש של אמיר אור, ה־14 במספר, הולך בדרך דומה. אור הוא משורר ישראלי ותיק ומתרגם מיוונית עתיקה ומסנסקריט. כמעט כל שיר בספר החדש של אור מוקדש לדמות נשית מתוך העולם היהודי, היווני או ההודי, ולא רק (מופיעות בו גם כמה דמויות נשיות סיניות, מצריות, שומריות ועוד ועוד). בדומה לאובידיוס, גם ספרו של אור מביא את קולן של הדמויות הללו, קול שפעמים רבות נותר באפלה.
כך, למשל, בשיר המוקדש לדמותה המקראית של גומר בת דבליים, זונה שהנביא הושע צוּוה לקחת לאישה כדי להדגים את הבוגדנות של עם ישראל. אצל אור, גומר, שלא אומרת דבר במקרא, היא זו שמדברת ותובעת את עלבונה מהנביא: "דַּי הִתְעַמַּרְתָּ בִּי, נָבִיא / לָקַחְתָּ, בִּיַּשְׁתָּ, גֵּרַשְׁתָּ אוֹתִי, / אֶת יְלָדַי, אִישׁ אֵין לֵב". בהמשך השיר, במעין היפוך לקריאה המפורסמת של הושע "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל", היא אומרת לו "שׁוּבָה נָבִיא מִדַּרְכְּךָ הָרָעָה, / וְאָשׁוּב אֵלֶיךָ".
אף שיש בספר כמה שירים נהדרים, הוא נופל למלכודות. בראש ובראשונה, פעמים רבות אור משנה את המיתוס ויוצק לתוכו תוכן חדש. כך, למשל, המפלצת המיתולוגית מדוזה, ששערותיה עשויות מנחשים ומבטה הופך כל אדם לאבן, פונה אל הגיבור פרסאוס שעומד לערוף את ראשה ומבקשת ממנו למות כי היא מאסה בחייה כמפלצת. גם אאורידיקה, אהובתו של הנגן המיתולוגי אורפאוס, שמתה בטרם עת, מספרת כי כלל לא רצתה להינצל מעולם המתים והעדיפה שבן זוגה החי לא ינסה להשיב אותה משם: "בַּמָּוֶת מָצְאָה מָנוֹחַ נַפְשִׁי (...)לֹא שָׁאַלְתָּ אֶת פִּי, בְּשִׁירְךָ מְשַׁכְתַּנִי". הקריאה הזו במיתוסים הקלאסיים חותרת תחת הטקסט המקורי, באופן שלפעמים קשה להבין את כוונתו.
דבר נוסף הוא שכמעט כל הנשים בשיריו של אור מדברות אל דמות גברית, והן עושות זאת בשפה מיסטית־ארוטית דומה: "זֶה בְּזוֹ נִתְעָרֶה", "עֲבֹר בִּי כְּשָׁבִיט, מִתּוֹכִי וְאֵלַי, בְּרָא אוֹתִי", "בּוֹא שַׁק לִשְׂפָתַי, פְּתַח אֶת סְגוֹר בְּשָׂרִי, הָעֵר אֶת לִבִּי וָחַי", "לָנֶצַח יַעֲרֹג אֵלֶיךָ לִבִּי" - כך נשמעות רוב הגיבורות של אור, סיניות, הודיות, יווניות או מקראיות. אפשר לקרוא זאת כאלגוריה, כפי שמציע גב הספר. עם זאת, השפה הזו, כשהיא חוזרת בשירים רבים כל כך, עלולה להיראות כמעט כטקסט ניו־אייג'י שמפרש את כל העולם ואת כל הסיפורים שבו באמצעות מתח יחיד ופשטני בין "גברי" ל"נשי".
הבעיה העיקרית בספר היא שגם הקורא המשכיל לא יכיר את כל שמות הדמויות ויזדקק להערות השוליים שבסוף הספר, ואפילו איתן חוויית הקריאה הופכת למעין סבך מבולבל ומערבב של סיפורים שונים ונשים שונות. אולי בגלל הרצון לספר סיפור גדול ואוניברסלי על יחסי גברים ונשים, הגיבורות עצמן, כלומר הנשים שלכאורה זוכות אצל אור לפתחון פה, הולכות לאיבוד.
כמעט כל הגיבורות של אור מדברות באותה השפה, מעין עברית ספרותית־סינתטית, וכך, למרבה הצער, הפרויקט המעניין של הספר, שהמהות שלו מרתקת, מוחמץ בגלל האיכות שלו והבחירות השיריות שמייצרות חוויית קריאה חדגונית שבה כל הנשים בספר הופכות לרצף של נשים דומות זו לזו, שמוגדרות בעיקר על ידי יחסיהן עם גברים ומדברות בקול דומה מדי. במקום להשיב לכל דמות את קולה האבוד, נותרת מקהלת נשים חסרת פנים שמותירה את הגיבורות שלה באפלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו