תקראו ותצחקו - ולא רק בגלל שהכותב בעדנו

במדבר הצחיח של אמנים פרו־ישראלים, שבו המשתתפים המועטים נעלמים בזה אחר זה כמו פטה מורגנה, בולט ביל מאהר כקקטוס עקשן, שנאחז היטב בקרקע. בין כל סרטוני "פרי פלשתיין" המציפים את הרשתות, הפגנות השנאה באוניברסיטאות העילית, בעיקר בארה"ב, וה"אהדה" הכללית שמפגינים כלפינו אמצעי התקשורת בעולם (בוקר טוב, BBC) - נותר "Real Time with Bill Maher" ב־HBO כאואזיס קטן, שמאפשר לגולש/צופה הישראלי לנשום לרגע.

הנה דוגמה: להמלצתו של מאהר לצעירי אמריקה לא ללכת למכללת עילית, "מפני שהיא רק תעשה אתכם טיפשים", הוא מצרף את הדוגמה הבאה: "אין הרבה דברים חיוביים, אם בכלל, שקרו בזכות הטבח של 7 באוקטובר, אבל אחד מהם הוא שאמריקה נוכחה לדעת איך ההשכלה הגבוהה שלה נהפכה לאינדוקטרינציה; לסלט של רעיונות רעים, ובהם התפיסה הפשטנית שהעולם הוא מקום בינארי שכולם בו הם 'מדכאים' או 'מדוכאים'. כשמדובר בישראל, ה'מדכאים' הם תינוקות וקשישים. אותם סטודנטים... השמיעו דברי תמיכה רמים מאוד כשחמאס יצא להילולת רצח ואונס, שהוויקינגים בוודאי היו מתפארים בה. הם ידעו מייד אל מי לכוון את האצבע המאשימה: אל הנרצחים".

עתה רוכזו המונולוגים האקטואליים שמובאים מפיו של ביל מאהר בתחילת כל תוכנית, ועובדו לספר. מאהר הוא פרשן פוליטי דעתן וסטנדאפיסט שנון גם יחד, והתוצאה: "ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה־21" הוא יצירה שמצליחה לשלב בין הומור חד ועמוק לבין פרשנות חברתית נוקבת. מאהר פורס בספרו את תפיסותיו על החברה האמריקנית במאה ה־21, תוך שילוב של הומור, סרקזם וניסיון להתמודד עם מציאות מורכבת. מאהר מצטיין ביכולת להפוך סוגיות כבדות משקל, כמו פוליטיקה, דת וכלכלה, לנושאים נגישים ומשעשעים. התיאורים בספר שופעי שנינות, ולעיתים קרובות מציגים זוויות ראייה מפתיעות וחדשניות.

מאהר מדבר על הכל ולא חושך שבטו משום אדם, משום קבוצה, משום מפלגה. אף שהוא ליברלי בהשקפותיו, הוא לא מהסס להצביע על כל הפגמים של השמאל הקיצוני, ובמיוחד על הווקיזם (woke) - תנועת הרגישות המופרזת והנעלבים הנצחיים. הוא מגדיר את עצמו כ"ליברל מהאסכולה הישנה" ונלחם בתרבות הביטול שהיא תוצר מזעזע של הווקיזם, שמוחקת בני אדם בגלל משהו שאמרו ביסודי.

אחד הנושאים הקרובים ביותר לליבו הוא עניין המריטוקרטיה; האפשרות להצטיין, וההערכה שמגיעה למי שמצליח. "לפחות 16 בתי ספר בווירג'יניה נחקרים בחשד שלא נתנו לתלמידים את 'מלגת ההצטיינות הארצית'", הוא קובל, ומצטט את מושל המדינה הרפובליקני שאמר שזו "התמקדות מטורפת בתוצאות שוויוניות לכל התלמידים בכל מחיר". הטיעון שלו הוא שבמקום לתת למוכשרים את הדחיפה הנחוצה להם להשיג את המקסימום שהם יכולים להשיג, גם לטובתה של החברה והמדינה - מונעים מהם להתקדם כדי שהפחות מוכשרים לא ייעלבו. תודו שזה די מטורף.

הצד השני של המטבע הוא, כמובן, הספורט. "זאת הסיבה שתוכניות הספורט הן 90 אחוזים מכל שידורי הטלוויזיה שנהנים משיעורי הצפייה הגבוהים ביותר. הספורט הוא המפלט האחרון של המריטוקרטיה באמריקה... בספורט אין תינוקות נפו" - תינוקות נפוטיזם, שחקנים, דוגמניות וסלבס אחרים, שמצליחים רק בגלל ייחוסם המשפחתי.

מאהר משתמש בהומור לא רק כדי לשעשע, אלא גם כדי לעורר מחשבה ולהפנות תשומת לב לנקודות חולשה ולסתירות במערכת החברתית והפוליטית. זה מצוין, אך לעיתים נראה שהוא קצת מגזים בתחום הזה. מה שעובד נפלא בתוכנית בת חצי שעה בטלוויזיה, מתחיל לעייף מעט בספר של יותר מ־300 עמודים.

כמעט כל פסקה מסתיימת בוויץ, לרוב שנון, וחלקם אפילו גרמו לי ממש לצחוק בקול רם, ועדיין האפקט המצטבר הוא הרגשה של שובע. הספר אמריקני מאוד, כמו ששמו קצת מרמז עליו. אבל, מאחר שישראל צועדת קרוב כל כך לאמריקה, ודבוקה לעקבותיה - הדברים רלוונטיים בהחלט גם לנו. יפה עשה המתרגם שהוסיף הערות שוליים המסבירות רבים מהאירועים ומהאישים המוזכרים בספר, שאולי נעלמו מעיני הקוראים שמעבר לגבולות ארה"ב.