ספרו של ברוך יעקבי, "ראשים מדברים", הוא נקודת ציון תקדימית בספרות הנוער הישראלית. עד עכשיו יכולנו לפגוש רומנים בודדים שעסקו בנערות לסביות, ולמשל "נעמת לי מאוד" של עמי גדליה, לצד רומנים שתיארו נער הומו - "סוף הקיץ" של גלילה רון־פדר-עמית ו"אני אוהב את תמיר" של אלי להר. והנה, יעקבי בוחר לפרסם רומן שדמויותיו המרכזיות הן נער הומו המספר את קורות חבריו - נערה לסבית, נער טרנס ונער ביסקסואל.
זוהי בחירה מרתקת, שכן היא משלבת בתוכה את העיסוק בבניית זהות מינית ומגדרית, בד בבד עם תיאור עולמם החברתי והרגשי של בני נוער קווירים בישראל. כך מתבצעת המראה מסוימת משיח "האני ואני" לטובת מבט חברתי. למשל, התיאור הנפלא של בני החבורה יוצאים לטפל בכתובות להט"בופוביות שרוססו ברחבי חיפה, כשהם הופכים אותן לכתובות קוויריות, עד לרגע שבו הם מותקפים על ידי חבורה אחרת.
ב־2003, כשדיוויד לוויתן פרסם את "boy meets boy" המהפכני, רומן על חבורה קווירית, שכמובן לא תורגם לעברית בשל שמרנותן של ההוצאות לאור המקומיות, הוא בחר לשרטט פן אוטופי. אצל לוויתן כולם קווירים, ואין שום בעיות של קבלה עצמית או חברתית. הכל מתקתק והוליוודי, ומחכה לעיבוד הטלוויזיוני. אצלו פשעי שנאה נשמרים מחוץ לטקסט.
22 שנים לאחר מכן, ספרות הנוער הישראלית מכירה בחבורה הקווירית כמובילה עלילתית, אולם הגרסה הישראלית שונה לחלוטין מזו האמריקנית. כאן יעקבי נדרש הן לבתיהם של הגיבורים, הן לעולמם הפנימי, הן לחיי האהבה שלהם - ואינו נרתע מתיאורים מיניים שזרים לספרות הנוער המקומית, שכן עיסוק בעיצוב זהות מגדרית ומינית מחייב התייחסות מעמיקה לגופם של הגיבורים, לאופן שבו הם חווים אותו, לניסיונות ההסתרה, לקושי להתבונן במראה, ואפילו - לניתוח להסרת שדיים, שאותו בר, הנער הטרנס, מתכוון לעבור.
זוהי פעם ראשונה שבה רומן מתאר לא רק אהבות, אלא גם שיח על אודות אהבה וזוגיות, מתוך מודעות לכך שיש דגמים שונים של זוגיות, כולל זוגיות פתוחה.
הדמות המעניינת ברומן היא זו של המספר (ששמו מתגלה לנו בעמוד האחרון). הוא חסר שם לאורך הסיפור כי לתחושתו, הוא ישות שאינה מגובשת. הומו "נשי" מדי בעיני החברה, לא פסקן, לא חכם כמו הסובבים, נטול מניירות פילוסופיות שמאפיינות את חבריו, סולד מעצמו ומצורתו החיצונית וחולם להתחתן עם בחיר ליבו. הוא אף מצוי בארון וחושש מפני השלכותיה של היציאה ממנו. בפתיחה הוא פוגש את עזרא, ההפך הגמור ממנו, ובין השניים מתחיל להירקם רומן.
זהו סיפור של אהבה ראשונה, שחרף התקיימותו בין שני נערים, ברורים בו לכאורה יחסי הכוחות. מיהו הבטוח בעצמו ומיהו החושש. הסיפור הזה אינו מסתכם ברמה של נער המתאהב בנער בעודו עדיין מצוי בארון. השאלה שעולה היא שאלה אוניברסלית חשובה - מה קורה לך כשאתה מתאהב, איך אפשר לשמור על הזהות שלך בתוך קשר זוגי, ומי תלוי במי יותר.
היחסים בתוך החבורה מעניינים לא פחות מיחסי הגיבורים עם הוריהם. הזהות הקווירית גוזרת תחושת זרות מההורים (ההטרוסקסואלים), ולעיתים כעס. על ההורים להסתגל לזהותם של ילדיהם - זו הקווירית וזו הבוגרת, וניכר חוסר האונים שלהם. הספר מציב מראה לא מחמיאה בפני הורים לילדים להט"בים ששוכחים את תפקידם, ובכך נוטשים את ילדיהם - מהם נטישה פיזית, ומהם נטישה נפשית. האפיזודה שנותרה איתי לאחר הקריאה היא תיאור פשוט של המספר נוסע באוטובוס, ורואה את אביו עולה גם כן. הוא אינו ניגש לאב, נותר דומם מאחור, וזוהי מטאפורה למערכת יחסים בין שניים שאמנם מצויים באותו הבית, אולם אין ביניהם דבר מלבד זרות.
המקטרגים יאמרו שהרומן נכנע לסטריאוטיפים ומתאר להט"בים כמגיעים מבתים הרוסים. אולם אין לפנינו בתים הרוסים, כי אם בתים שחלקם אינם מתפקדים. אם חד־הורית שבתה צריכה לדאוג שהיא אוכלת. מהפך מוחלט בין הורים לבין ילדים, ואמירה נוקבת שלפיה נוער להט"בי הופך, בעל כורחו, לנוער הורי. מתמודד לבד עם סנקציות חברתיות, ללא כל מבוגר מסוכך ומכוון. ככל שהחבורה מתגבשת יותר, כך עולה בדידותם של הגיבורים ומואר החסר המשפחתי. העיר התחתית ובנייניה הנטושים הופכים לתחליף למרחב בטוח, וזוהי אירוניה שמראה מהם חיים על בלימה.
נקודה אחת היתה יכולה להפוך את הרומן לקריא יותר, והיא נוגעת לגודש הפילוסופי שלעיתים הופך את הקורא לסטודנט בקורס אוניברסיטאי למגדר. משפטים כמו "השפה היא קלקול, רק התחלת להוציא משהו מתוך האפלה, להאיר משהו - וכבר אתה עסוק בלהגיד, להגדיר, לנסח, לפרש", וחזרתיות על תחושות ותיאורים, עלולים לגרום לחלק מהקוראים לנטוש את הספר, ומכאן שהצריכו ניפוי ופישוט.
כמו כן, הבחירה במספר שעד למאורעות, המספר לנו גם על מאורעות שהוא לא נכח בהם, מעלה תמיהה לעיתים. כשדנים בספרות נוער, עלינו לזכור את האתגר האורייני שחווים היום בני נוער בבואם לקרוא. קוראים שאינם מיומנים - לא יוכלו לצלוח את הספר. ספרות נוער אינה ספרות למבוגרים, והיא מצריכה פיגומים מסוימים שיאפשרו את קריאתה.
חרף זאת, מדובר ברומן שמרתק את קוראיו בשל מלאכת עיצוב הדמויות שמצליחה להחיות אותן, ולא להפוך אותן לאמצעי חינוכי. הספר מסמן מעבר חשוב לשלב בוגר יותר של ספרות הנוער הישראלית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו