טאפי ברודסר־אקנר: "כל חבר במשפחה שלי היה קורבן של פשע שנאה בשנה האחרונה"

הפשרה של לונג איילנד" מתחיל בחטיפה. קארל, אבי משפחת פלטשר היהודית והעשירה, נחטף על ידי מבקשי כופר. לאחר התשלום הוא מוחזר לביתו, לכאורה ללא פגע, אבל מרגע זה והלאה חייהם של בני המשפחה ישתנו לנצח. למעשה, גם אם המשפחה חושבת ש"את עונשה כבר ריצתה", הרי ש"הבעיה היתה שהם לא עצרו כדי להביא בחשבון את מה שהיה ידוע לכולנו, והוא שאין להם זכות להכתיב מלכתחילה את התנאים לביטחון והישרדות - שביטחון והישרדות לא בהכרח עובדים ככה[...] אבל מה לעשות? ככה זה העשירים".

"כשניסיתי לכתוב על כסף, הרגשתי שחטיפה זה הכלי המושלם לשאלות שהיו לי על כסף", אומרת ברודסר־אקנר (49) בשיחת זום מניו יורק. "אתה עשיר כל כך שאתה יכול להיחטף, זה טוב שאתה עשיר כל כך, אבל אז נחטפת, אז זה רע. אבל גם יש לך מספיק כסף כדי לשלם כופר ולחזור הביתה. טוב. אז מה זה? הכסף טוב או רע? הוא שומר עליך בטוח או לא? השאלה שבלב הספר היא אם יש משהו שיכול לשמור עליך בטוח, ואני חושבת שכולנו יודעים מה התשובה. האם מישהי מאיתנו בזום הזה מרגישה מאוד בטוחה כרגע? אני יודעת איך אני מרגישה".

מלאי משמעות

התמה המרכזית ב"פשרה של לונג איילנד" (הוצאת תכלת) אינה רק הביטחון (או אי־הביטחון) שהכסף מקנה, אלא האופן שבו הכסף משבש את חייהם של אנשים ו"משגע אותם", כפי שמתארת ברודסר־אקנר, והאופן שבו טראומה וכסף מעצבים את חייהם של בני המשפחה על פני דורות.

"הרבה מהחיים הבוגרים שלי הוגדרו על ידי מי שנתתי לו לספר לי מי אני בגיל מוקדם. היו לי חברים שערערו אותי, שאחר כך אמרו שהם הרגישו מאוימים על ידיי. אחת מהמשרות הראשונות שלי היתה אצל מפיק שהיה כל כך אכזר אלי, עד שהרגשתי שיש משהו בי שגרם לזה שהכעסתי אנשים"

ילדי משפחת פלטשר הופכים לבוגרים שמדחיקים את טראומת ילדותם ומנהלים, כל אחד בדרכו, חיים לא תפקודיים, שהם מצליחים לתחזק רק בזכות כספם. הבכור, ניית'ן, מתמודד עם חרדות עמוקות שמתבטאות, בין היתר, בקנייה כפייתית של ביטוחים. ג'ני, בת הזקונים, מנסה לברוח מהמלכוד הכספי על ידי מעורבות בפעילות חברתית ובעזרה לאחרים, עד שהיא שוכחת את עצמה בדרך. ברנרד, הבן האמצעי, מפתח התמכרות לסמים ומשחזר את חוויית החטיפה מדי שבוע דרך פרקטיקות סאדו־מאזוכיסטיות מיניות. כשהכסף לפתע אוזל, כל אחד מהם נאלץ לעמוד מול המציאות המרה של חייו.

"גדלתי בתור הזהב של הקפיטליזם, כשעדיין היה לנו מעמד ביניים משגשג", ברודסר־אקנר מספרת. "בתקופה ההיא הייתי מוקפת בכל מיני סוגים של אנשים, והכרתי אנשים מאוד עשירים. אני חושבת שלהיות מוקפת באנשים שהיו להם כל כך הרבה מותרות בחיים באמת השפיע עלי - דווקא כי לא הייתי אחת מהם, אבל יכולתי בקלות להיראות כמו אחת מהם, ואני חושבת שזה עשה את זה יותר קשה".

בספר את שואלת מה עדיף, להיוולד עשיר אבל בלי היכולת לממש את עצמך, או להרגיש את החרדה מעוני אבל לחיות חיים עצמאיים.

"נכון, ועדיין אין לי תשובה טובה על כך. לפעמים אני מסתכלת על חדרים מלאים באנשים שבאו לראות אותי, או מקבלת מכתב ממישהו שאומר שקרא סיפור שלי והוא חייב לשתף אותי במשהו, ואני חושבת שזו פריבילגיה מדהימה, להיות ממומשת. ומצד שני, קיבלתי הודעה על פיגור בתשלום חשבון לפני כמה חודשים, והרגשתי כזו פאניקה.

"הייתי מוותרת על הרבה כדי לא להרגיש מפוחדת כל כך, אז אני לא יודעת את התשובה. הייתי רוצה לומר שהגעתי לנקודה שבה אני כל כך אסירת תודה להיות מישהי שיודעת שתוכל לשרוד, לא משנה מה. אבל לפני שהיינו בעלי דירה, בכל שנה המשכיר היה מתקשר בדיוק כאשר החוזה אמור היה להתחדש כדי לדבר על העלאת השכירות. כולם עושים את זה, ואני פשוט לא יכולתי לישון באותו לילה כי הייתי בטוחה שמעיפים אותי. הייתי בטוחה שזה יהיה סכום שאני לא יכולה להרשות לעצמי. אז אני מניחה שהייתי רוצה לישון יותר טוב, וזו התשובה. ועדיין, יש חלק ממני שחושב שנבחרתי באיזשהו אופן לספר את הסיפורים שאני מספרת, ואי אפשר לספר אותם ממקום של פריבילגיות".

גורלם של ילדי עשירים באמת כל כך חד־משמעי? הם לעד יחיו בצל הוריהם ולא יגשימו את עצמם?

"לא בהכרח, אבל אני חושבת שהם יהיו חייבים להתמודד עם חיפוש המשמעות בשלב מסוים. הסיבה שאנשים עובדים קשה, או יוצרים אמנות - היא כי הם חייבים, הם נואשים לזה. אי אפשר לזייף נואשות, והמאבק של העשירים הוא להבין איך למצוא משמעות ללא הנואשות הזאת. אני לא באה לקבוע למי יש חיים בעלי משמעות. יש ילדי עשירים שיכולים לחיות חיים בעלי משמעות, אבל הם לא יכולים להעמיד פנים. לבחור בפגיעות שנובעת מעבודה קשה זה לא משהו שאפשר לעשות אוטומטית בלי לחשוב על זה".

המרוץ לבית

אם למישהי יש ניסיון עשיר במפגש עם עשירים מופלגים, זו ברודסר־אקנר. עוד לפני שהפכה לסופרת, היא צברה מוניטין כעיתונאית המתמחה בכתבות פרופיל על סלבריטאים, ועדיין עובדת כעיתונאית ב"ניו יורק טיימס" ובמגזין הגברים "GQ". כתבותיה, בדיוק כמו ספריה, חדות־הבחנה ומלאות בתובנות מרתקות.

"ראיינתי את גווינת' פלטרו, והמשרת שלה היה עסוק בלמלא שוב ושוב את כוס היין שלי. ואז קיבלתי הודעת טקסט מאחת האימהות בבית הספר של הילדים שלי ששאלה, 'הילדים כבר נאספו?', התנצלתי מול גווינת', אבל הדבר הראשון שחשבתי היה 'את מעולם לא חווית את זה. את לא יודעת על מה אני מדברת'"

"מה שלא עשיתי, זה שלא נטרתי להם טינה על כמה עשירים הם היו. ראיינתי את גווינת' פלטרו, הייתי במטבח שלה, והמשרת שלה, מנהל הבית או מי שזה לא היה, היה עסוק בלמלא שוב ושוב את כוס היין שלי. ואז קיבלתי הודעת טקסט מאחת האימהות בבית הספר של הילדים שלי ששאלה, 'הילדים כבר נאספו? הבן שלי לא הגיע הביתה', ובזמן שדיברתי עם גווינת', מתחת לשולחן שלחתי בבהלה הודעה לבן הזוג שלי כדי לוודא שהוא יודע שהוא אמור לאסוף לא רק את הבן שלנו, אלא גם את הבן של אותה אמא, בסוף זה הגיע למצב שדאגתי יותר מדי.

"גווינת' הבינה את זה ואמרתי 'סליחה, יש לי בעיות לוח זמנים בבית', והיא נתנה לי מבט כל כך חביב ואמפתי, אבל הדבר הראשון שחשבתי היה 'את מעולם לא חווית את זה. את לא יודעת על מה אני מדברת'. הבנתי מי אני, הייתי אדם עובד, מעולם לא קינאתי בסלבריטאים על החפצים שלהם, אבל קינאתי באנשים שמעולם לא היתה להם דאגה כלכלית. לא רציתי חפצים שלא יכולתי להרשות לעצמי, אבל רציתי ביטחון".

טוב, נשמע שלסלבריטאים יש בעיות אחרות.

"נכון. אין להם הרבה חופש והחיים שלהם נראו לי כמו סיוט, למען האמת. להיות מראיינת סלבריטאים זה לשבת איתם בחדר ולהרגיש שאת יושבת עם חיה כלואה".

כפי שאפשר להבין, כסף, או חסרונו, הוא מוטיב חוזר גם בחייה של ברודסר־אקנר. שלא במפתיע, את ספרה הראשון והמצליח, "פליישמן בצרות", היא כתבה כשהיתה זקוקה לכסף, בתקופה שבה בעלת הדירה ניסתה להיפטר ממנה ומבן זוגה. אז הגיעה ברודסר־אקנר למסקנה שעליהם לקנות בית, וכדי להשיג את התשלום למקדמה - הגישה הצעה לכתבת פרופיל למגזין הספורט של ESPN (מגזיני ספורט, כך מתברר, ידועים בתשלום הגבוה שהם משלמים על כתבות פרופיל) על שחיין צורני אמריקני - גבר יחיד בספורט שכולו נשים, שניסה להשיג את הקריטריון האולימפי. במגזין הסכימו, וכך מצאה עצמה הסופרת ברוסיה, מחכה לאחת התחרויות של אותו שחיין.

"בזמן שחיכיתי לתחרות, התחלתי את ההתנסות הראשונה שלי בכתיבת פרוזה. הדבר הראשון שכתבתי היה ההתחלה של 'הפשרה של לונג איילנד', עוד לפני 'פליישמן בצרות', ולא המשכתי לכתוב את זה כי הסוכנת שהיתה לי באותו הזמן לא אהבה את זה. אבל אחרי שכתבתי את 'פליישמן בצרות' חזרתי לספר, כי הרגשתי שעדיין יש משהו שרציתי לומר על כסף, על ביטחון ועל היעלמותו של מעמד הביניים".

איך הסכמת עם הדחייה של הסוכנת?

"קודם כל, כי אני אישה אמריקנית. הצלחתי כעיתונאית, והיה חלק בי שחשב שאסור לך להצליח ביותר מדבר אחד, שאולי למרות שרציתי לעשות את זה - כבר היה לי מקצוע שהייתי טובה בו, ואיך אני מעיזה לבקש לעשות את הדבר האחר הזה. אני חושבת על זה הרבה, כי החיים שלי באמת השתנו לגמרי ברגע שהתחלתי לכתוב רומנים. אני תוהה אם חלק מההצלחות ומהכישלונות שלי נבעו תמיד מזה שהייתי מוכנה להתחשב במה שהעולם חושב עלי. פשוט לא עלה בדעתי שאולי יש לי ולסוכנת טעם שונה. אבל אז שלחתי לה את 'פליישמן בצרות', וגם את זה היא לא אהבה. חשבתי על זה והבנתי שזה כל מה שאני יודעת לעשות, אז לקחתי סוכן חדש והוא אהב את הדברים האלה.

"הרבה מהחיים הבוגרים שלי הוגדרו על ידי מי שנתתי לו לספר לי מי אני בגיל מוקדם, ואני בטוחה שזה הסיפור של כל אישה. היו לי חברים שערערו אותי, שאמרו לי אחר כך שהם הרגישו מאוימים על ידיי. אחת מהמשרות הראשונות שלי היתה אצל מפיק הוליוודי שהיה כל כך אכזר אלי, עד שהרגשתי שיש משהו בי שגרם לזה שהכעסתי אנשים, אבל בעצם לא השארתי מקום לעובדה שחלק מהאנשים פשוט נוראים. שנים מאוחר יותר קראתי רומן על מישהי שעבדה כמטפלת אצל איש מאוד אלים. הפרטים היו כל כך דומים שהתחלתי לברר, והתברר שהסופרת עבדה אצל אותו אדם. באותו זמן הייתי בת 40, וכמעט לא לקחתי עבודה ב'ניו יורק טיימס' כשהציעו לי כי חשבתי שיש בי משהו שמאפשר לאהוב אותי מרחוק, אבל לא מקרוב, במשרד".

מה היה הדבר שגרם לך בסופו של דבר להקשיב פחות לאחרים ולבטוח באינסטינקטים שלך?

"אני חוזרת לרגע הזה מול הסוכנת כל הזמן. חיפשתי וחשבתי, האם כדאי לי לעזוב את הסוכנת הזו? היא מצאה אותי כשהייתי מאוד צעירה, ואני רוצה להיות נאמנה. הייתי כל כך מודאגת לגבי הנאמנות שלי. ואז מצאתי חיבור שהסופר הנהדר אלכסנדר צ'י כתב. הוא כתב שכשהסוכנת שלו שולחת לו סימן קריאה, זה יכול לתדלק את העבודה שלו לחודשים. חשבתי שלפחות הייתי רוצה את זה. לפחות הייתי רוצה מישהו שיגיד, 'תסיימי את זה ובואי נראה איך זה הולך', אז מצאתי סוכן שאני מרגישה שנתן לי כנפיים. אני יודעת שאמורה להיות ציניות לגבי סוכנים, עורכי דין, אנשים כאלה. אבל הייתי מי שאני הרבה זמן, לא באמת השתניתי, והאנשים שהאמינו בי ותמכו בי שינו לי את החיים בכל דרך אפשרית".

הדיבוק

ספרה הראשון של ברודסר־אקנר, "פליישמן בצרות", זכה להצלחה אדירה והפך אותה לחביבת המבקרים. "פליישמן בצרות" מספר את סיפורו של טובי פליישמן, רופא יהודי וגרוש טרי שעסוק בסצנת הדייטינג באפליקציות, כאשר לילה אחד אשתו לשעבר משאירה את ילדיהם אצלו ונעלמת. הוא עובד לסדרה מצליחה בכיכובם של ג'סי אייזנברג וקלייר דיינס, וברודסר־אקנר היתה התסריטאית הראשית וגם קיבלה מועמדות לאמי על הסדרה בקטגוריית הכתיבה.

ואם "פליישמן בצרות" הפך את ברודסר־אקנר לכוכבת פורצת בקהילה הספרותית, הרי ש"הפשרה של לונג איילנד", שתורגם לעברית על ידי שלומית כנען, ממצב אותה, בעיני המבקרים, לצד שני סופרים שהיא טוענת שהעניקו לה השראה, פיליפ רות' וג'ונתן פראנזן. מבקרי הספר, אגב, לא התעלמו מהתבלין שהוסיפה ברודסר־אקנר לסיפור המשפחתי: יהדות.

ב"ניו יורק טיימס", בביקורת על "הפשרה של לונג איילנד", קראו לו "הרומן האמריקני היהודי־הרפורמי הגדול".

"למדתי, כשפרסמתי את 'פליישמן בצרות', שכל ספר שיש בו דמויות יהודיות נקרא ספר יהודי. וזה הפתיע אותי, כי לא חשבתי עליו כעל רומן יהודי. מייד אחרי ש'פליישמן' פורסם, ג'ונתן פראנזן פרסם את 'צומת'. זה ספר על כומר שגר בכנסייה ומנהל קבוצת נוער, וקוראים לזה הרומן האמריקני הגדול, זה לא נקרא 'רומן נוצרי'. אבל הספרים שלי, שיש בהם יהודים שהיהדות שלהם היא מאוד ברקע של החיים שלהם, נקראים 'ספרים יהודיים', וזו, אני מניחה, התשובה לשאלה - האם יהודים נחשבים אמריקנים? נראה שלא באמת. אבל אני מאוד גאה שלמדתי את השיעור הזה, ואני גאה להיות מה שהמבקרת קראה לו 'רפורמי'".

היהדות מאוד נוכחת בספר, למשל עם "הדיבוק" שמשמש להסביר בעיות.

"אני באה מבית מלא באמונות תפלות. כמו כולנו, נכון? כל מי שהסבים והסבתות שלו התחילו בגטו פולני, תהיה לו מידה מסוימת של חשיבה קסמית. בספר הדיבוק הוא בעצם הרדיפה, רוחה של הסבתא המתה, שעדיין שם כדי להזכיר להם מה הם היו אמורים לעשות. אבל בסופו של דבר הספר, שהוא על טראומה בין־דורית, מנסה לומר שכל דור נרדף על ידי הדור שלפניו ויירדף על ידיו לנצח".

הספר מתחיל בחטיפה, וזו הטראומה העיקרית בו, אבל ברקע גם מרחפת טראומת השואה.

"נדמה לי שבסוף זה הסיפור היחיד שיש. ניסיתי לכתוב על כסף וכתבתי את זה מנקודת המבט של המשפחה העשירה הזאת, אבל אם מתחילים לכתוב על כל משפחה יהודית מודרנית, מגיעים לשואה, לא משנה מה. בסוף כולנו נגיע לשואה".

לאחרונה, התפרסמה כתבת פרופיל שכתבה ל"ניו יורק טיימס" על אודות יהודה לינדנבלט, ניצול שואה שביקש ממנה לספר את סיפורו. בכתבה היא אכן עושה זאת, אבל גם חוקרת את מערכת היחסים המורכבת שלה עם זיכרון השואה, כדור שלישי.

"למדתי בבית ספר יהודי, והרגשתי שם שכל מה שאי פעם דיברנו עליו זה השואה. אני יודעת שזה לא כל מה שלמדנו, אבל זה מה שהרגשתי, והגעתי לנקודה בזמן שבה החלטתי שאני יודעת מספיק ולא רציתי לחיות את החיים שלי דרך העדשה הזו. זה קרה כאילו לפני מיליון שנה, ולא נראה היה שזה עושה טוב לאף אחד שהכרתי, להסתכל על העולם בדרך הזו. היום, שנים אחרי כן, אני מצטערת שלא הבנתי שהאנשים בחיים שלי התמודדו עם היסטוריה עדכנית. ועכשיו, בזמן שהדור שלי מתלבט על היתרונות של להשקיע ולחקור את הטראומה המשנית שלנו מהשואה, אויב חדש לגמרי קם נגדנו. כל חבר במשפחה שלי היה קורבן של פשע שנאה בשנה האחרונה. לא היה שום דבר אלים, אבל זה פשוט מראה שהזמן שהותר לנו ליהנות ממה שנקרא 'החופשה שלנו מההיסטוריה היהודית' - הזמן הזה נגמר".

מה למשל?

"קראו לאחד מהבנים שלי 'קייק' (כינוי גנאי ליהודי, ק"מ) במגרש כדורסל במנהטן. לאחרונה, מישהו בבית הקולנוע אמר לי שאני צריכה לעשות ניתוח אף, כי הוא כעס עלי כי אמרתי לו לכבות את הטלפון. ביקום פשעי השנאה זה דבר מינורי, אבל זה לא מסוג הדברים שמישהו היה מעז להגיד לפני חמש שנים. אז אני מניחה שבזמן שישבתי כאן ודנתי אם אני צריכה להיות מעורבת בשואה או לא, עניינים דחופים יותר התרחשו, וזה אומר שאלה מאיתנו שחשבו שיש לנו את הלוקסוס לא לזכור את השואה, הם בדיוק מי שנשארו עם המורשת והחובה לזכור אותה".

דיברת בעבר על כך שהפכת לסופרת כי המשפחה שלך חזרה בתשובה והפכה לאורתודוקסית.

"כשהייתי בת 12 אמא שלי הפכה לאולטרה־אורתודוקסית, אחיותיי הלכו בעקבותיה ואני לא. אני כל כך אוהבת אותן, אלה עדיין האנשים בחיים שלי שאני הכי קרובה אליהם. הן חושבות שקיום מצוות הדת הוא הדרך שלהן לחופש, ואני חושבת שפשוט נולדנו חופשיים. ועכשיו אני צריכה להשלים עם זה שאנחנו חיות בצדדים שונים של העמק, ושאת עדיין יכולה לאהוב מישהו - גם אם הוא כל כך שונה ממך. זה המקום שממנו מגיעה עיתונות. זה המקום שממנו מגיעה ספרות".