מסר לקורא ג'ף למיר: ממתקים ממכרים, ומי שלא עוצר בזמן נדרש לטיפול שורש. טפל בעששת

"הספר טוב יותר מהסרט" היא קלישאה שקל ליפול אליה. הרי כל יצירה עומדת בזכות עצמה. ובתוך זה, מהו הרגע שבו הסיפור משתנה, לעיתים לבלי הכר, רק כדי להביא את היצירה לכלל הציבור?

זה בדיוק מה שקרה עם סדרת הלהיט של נטפליקס, שלאחרונה עלתה עונתה השלישית, "שן מתוקה". סדרה שהעלתה את התהייה: איך יכול להיות שקומיקס חתרני ואפל כל כך הפך לסדרת טלוויזיה צבעונית ומחויכת ולספקטקל בטעם סירופ מייפל?

מעמד הפועלים

היוצר הקנדי ג'ף למיר נחשב לקול ייחודי בעולם הקומיקס האלטרנטיבי. הנובלה הגרפית שלו "מחוז אסקס" היא יצירה מרגשת, שקיבעה את מעמדו הרם בסוגה העילית של התחום. איכויותיו כסופר וכצייר ניכרות בטון המלנכולי של העלילה ובקווי הדיו המרושלים קמעה של איוריו. גיבוריו מתוסכלים, חסרי יכולת, ורבים מהם מכוערים נורא. למעשה, מי שיעלעל בחופזה בעמודי הקומיקס שלו, יבין במהירות שלא מדובר בחומר הקלאסי שממנו קורצו גיבורי דיסני ומארוול.

בעולם הקואופרטיבי ההחלטות נקבעות לפי טבלאות אקסל, והשאיפות האמנותיות והביטוי האישי נזנחים מאחור לטובת שורת המאזן: כסף, טראפיק, תהילת עולם. הכל מובטח לילד טוב הוליווד שיידע להתיישר עם המערכת

זיכרונותיו ממחוז אסקס, מקום הולדתו, משמשים בסיס לבדיה ספרותית עשירה, המתארת את החיים האפורים בעיירה קנדית נידחת. הוקי קרח, הספורט הלאומי, משמש סמל לכישרונם המבוזבז של גיבורי הסיפור ולפערים בין שאיפות בשמיים לקרקע המציאות. שם הוא נותן מבט פסימי על חברה מתפוררת, כמו גם על ערכי המשפחה של הדמויות, המחפשות, ללא הצלחה רבה, ייעוד ושייכות בחייהן.

אמנם תושבי מחוז אסקס נמצאים רק במרחק שעת נסיעה מגבול ארה"ב וקנדה, אך החלום האמריקני לעולם לא יהיה מנת חלקם, כי מעבר לגבול מחכה דטרויט, עיר הריקבון של תעשיית הרכב, כארמון שירד מנכסיו.

כשהוצאת הספרים "טופ שלף" צירפה את למיר למאגר האמנים שבאמתחתה, ההחלטה היתה טבעית לחלוטין. ההוצאה הקטנה הזו הדפיסה באותו הזמן קומיקסים בשחור־לבן, ורצתה להידמות לאחיותיה הגדולות והממוסדות "פנטגרפיקס" ו"Drawn & Quarterly".
כך, טופ שלף הפכה לבית גידול עבור יוצרים שכתבו ואיירו סיפורים אישיים, בעיקר דרמות טרגיות, אקזיסטנציאליסטיות, לקהל הבוגר. הכותרים שיצאו תחת ידה ב־20 שנות פעילותה היו בעלי טון אחיד, והפכו למעין עדות לקו המנחה הברור של העורך הראשי. מותג לאניני טעם, כאלה שההעדפה שלהם נמצאת על המדף העליון, זה שקשה להגיע אליו. הרחק מההמון הסואן.

הבשורות על "מחוז אסקס" כמועמד לפרסי אייזנר והארווי היוקרתיים גרמו לענקית הקומיקס די־סי (סופרמן, וונדרוומן, אקוומן וכו') להציע ללמיר עבודה, שהיתה הראשונה שעשה עבור חברה גדולה וידועה. בניגוד ליצירותיו הקודמות, שבהן כתב את הסיפור - "The Nobody", הקומיקס שהתבקש לכתוב על ידיהם, הוא שכתוב של הקלאסיקה "The invisible man" מאת סופר המדע הבדיוני הוותיק ה.ג'יי. וולס.

העמדה האמנותית של למיר ב"שן מתוקה" היטשטשה, כאשר מעברי האור והצל הפכו רכים בשל שכבות הצבע. אך למרות השינויים המזדחלים לאיטם אל תוך יצירתו, למיר עדיין הצליח ליצור סאגה מרתקת על בן כלאיים בעולם דיסטופי

בשל העובדה שהשחקניות המרכזיות בשוק הקומיקס לא מדפיסות בשחור־לבן, שיטת העבודה של למיר השתנתה והוא צבע את הסיפור בשני גוונים. על פניו אלו פשרות קלות בדרך לקהל העצום של די־סי. שני צבעים, זה עדיין יוצר הרגשה של החלטה אמנותית מעניינת, ומחווה לה.ג'יי. וולס, שהביא לעולם את "מלחמת העולמות", זה לא קונפורמיזם אלא הומאז' מכובד.

בלי שיניים

למיר עבר את מבחן האש כששיחק לפי הכללים, ודי־סי תגמלה אותו. לקומיקס הבא שיצר עבורם, "שן מתוקה", הוצמד לו איש הצבע המנוסה חוזה וילארוביה. גם במקרה הזה, כביכול, הפשרה לא היתה דרסטית. נו, אז מה? עוד קצת צבע לא יכול להזיק. רק שזה לא בדיוק המקרה.

והנה משהו ששווה להכיר: כיוצר קומיקס שעובד בשחור־לבן, אתה אחראי למוצר הסופי. נדרש אומץ להחליט מתי ציפורן הדיו עוזבת את הדף, ובגדול - מה שיש זה מה שיש. אין עוד איש מקצוע מלבדך שעובר על היצירה. אין פילטרים, אין פוסט פרודקשן, ובטח שאין "נתקן את זה כבר בעריכה".

וכך קרה שהעמדה האמנותית של למיר ב"שן מתוקה" היטשטשה, כאשר מעברי האור והצל הפכו רכים בשל שכבות הצבע. אך למרות השינויים המזדחלים לאיטם אל תוך יצירתו, למיר עדיין הצליח ליצור סאגה מרתקת ומרגשת על ילד בן כלאיים, עם קרני צבי לראשו, בעולם דיסטופי. המאפיינים הקודרים והאפלים, הדמויות המהורהרות והעריכה האיטית שהיו לסימן ההיכר שלו - המשיכו להתקיים.

שנה לאחר מכן, השלב האחרון במטמורפוזה הושלם, ולמיר הפך לכותב קומיקס מן המניין. כזה שמספק סיפורים לפי משקל וכותב הרפתקאות לגיבורים המעופפים של די־סי, בשיטת הסרט הנע. כשהוא נטול כל קשר ליצירותיו המוקדמות, הוחלפו הרבדים העמוקים של מחוז אסקס ב"זבנג" - מכת מחץ לסופרמן, ו"קראש" - אגרוף ללסת של הפלאש.

כשהידוען רוברט דאוני ג'וניור ("איירון מן"), הציע להפיק סדרת טלוויזיה המבוססת על "שן מתוקה", למיר כבר היה בשל לחצות את הרוביקון. וכך, כמעט בן־לילה, הקומיקס המקורי איבד את מעמדו בקרב יודעי הח"ן בקהילת הקומיקס, והפך מיצירה מושלמת לסקיצה ראשונית, עם קווי מתאר כלליים ולא מחייבים לתסריט בדרך לגביע הקדוש של נטפליקס.

גאס, גיבור הסדרה, הפך מנער גמלוני מכוער ודיכאוני - לילד מתוק בלונדיני וחייכני, במבי שכזה, מהסוג שבא לך לאמץ. תכנים קשים ואפלים הוסרו, והעולם הדיסטופי הפך למקום פורח וירוק שנראה כמו חופשה בקוסמוי.

הכוח המניע את העלילה בקומיקס הוא הצורך של הגיבור להגיע לשמורה, כדי שיוכל לשרוד, אך בנטפליקס - גאס הוא ילד שמחפש את אמו, בסגנון "הלב" של דה אמיצ'יס. וכדי להתנתק לחלוטין מחללית־האם הקנדית, ג'ופארד, שותפו של גאס, הפך משחקן הוקי לבן, מיזנתרופ ומניפולטיבי, לשחקן פוטבול אמריקני שחור בעל לב טוב.

המנה המחוממת של "שן מתוקה" הוגשה על מצע של תקווה לעולם טוב יותר בצבעי פסטל. רמות גלוקוז ואופטימיות שכאלו לא נרשמו קודם לכן ביצירותיו של למיר.

לאחרונה למיר חזר ליצור קומיקס אישי ואיכותי ברוח עבודותיו הראשונות, אך בו־בזמן, מסיבה לא ברורה, הוא מתעקש לכתוב גם את עלילות גיבורי העל של די־סי. אולי כמו גיבוריו ממחוז אסקס, הוא מחפש שייכות; להיות חלק מקבוצת הוקי מנצחת וממשהו גדול יותר.

בעולם הקואופרטיבי לא סופרים את ה־Nobody - האיש השקוף של ה.ג'יי וולס. ההחלטות נקבעות לפי טבלאות אקסל, והשאיפות האמנותיות והביטוי האישי נזנחים מאחור לטובת שורת המאזן: כסף, טראפיק, תהילת עולם. הכל מובטח לילד טוב הוליווד שיידע להתיישר עם המערכת.

ולקורא מר למיר, הנה מסר אישי: ממתקים ממכרים, ומי שלא עוצר בזמן נדרש לטיפול שורש עמוק. טפל בעששת.