ינץ לוי מציג: המפוזר מכפר חלל

צריך להיות אמיץ מאוד כדי לכתוב יצירה כמו "קובי לץ" (או לפרסם אותה), במציאות הספרותית העכשווית. לכאורה, ינץ לוי מציג מבוגר ילדותי שבעקבות תקלה מוצא את עצמו בחברת אסטרונאוטים בחללית שמגיעה לחלל החיצון.

החלל מושך ילדים ומאייש בשנה החולפת ספרים רבים, והסיטואציה מזמינה קומדיה של טעויות. אולם "קובי לץ" אינה יצירה שתכליתה הגשמת המשאלה הכמוסה של ילדים לטוס לחלל ולגלות כוכבים נסתרים. למעשה, בסיומה של היצירה, כשקובי לץ נשאל אם ירצה להצטרף לצוות האסטרונאוטים - הוא דוחה בנימוס את ההצעה ומחליט להישאר בכדור הארץ. כלומר, להישאר לץ ולא להתברגן, להפוך לאסטרונאוט עם עבודה מסודרת ומעמד חברתי רם - כפי שאמו חולמת שיעשה.

"קובי לץ" זו יצירה שיונקת ממסורת ארוכה של ספרי־לץ, דמות קומית וגרוטסקית מעט, שכולם צוחקים עליה. אולם הלץ אינו טיפש כלל, כמו שלימדו אותנו מחזותיו של שייקספיר, אלא להפך - הוא מאיר לסובבים את טעויותיהם ואת אופן חייהם הפגום. שכן קובי לץ הוא האחר, המשכו הישיר של "המפוזר מכפר אז"ר", מי שהתנהגותו חורגת מהנורמה, מי שהשעון שלו שונה משל סובביו.

המפוזר נותר בקרון מנותק, נבדל מן החברה, אולם קובי לץ מציע הצעה שונה בתכלית. הוא מראה כי האחר יכול למצוא את דרכו אל מרכז ההתרחשויות, מבלי לאבד את מי שהוא, מתוך נאמנות לעצמו ולאופן שבו הוא רואה את החיים.

בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20, דמויות שמסרבות ליישר קו עם הסביבה, כמו הדוד שמחה של ע. הלל, זכו לאהבתם של ילדים ומבוגרים. אולם כיום, ספרות הילדים אינה מחבבת במיוחד שבירת נורמות. במסווה של "קבלת ה'אחר'" מתבצע תהליך שבו האחר נתבע לאמץ את הרגלי הסביבה כדי להשתלב, וזוהי "הצלחתו". העולה החדש שכבר "לא רואים עליו" שהוא עולה. מול פרדיגמה זו, קובי לץ נותר לץ, כמו אמן שמראה אמת מסוימת, שיתר החברה לא רוצה לראות. תפקידו של הלץ הוא לצעוק שהמלך עירום.

בעת מפגש עם חייזרים בחלל, שר קובי לץ שיר על האנושות, זו שחיה בתוך תבניות, זו שכולאת ילדים בכיתות בימים יפים, זו שמתנכרת לכל יצור שונה, מלבישה תינוקות בכחול או בוורוד, מתמכרת למסכים, חושבת על אתמול או מחר - אולם לא מסתכלת על ענן או פרפר. הבחירה שלו להישאר לץ, ולא לחבור לאסטרונאוטים המיוחסים, נובעת לא רק מרצונו לבדר את קהל שומעיו ולדבוק בעיסוק שאינו פרודוקטיבי, אלא גם מדגישה את שאיפתו להתבדל מחבורה חסרת רגש, שרצתה להגיש אותו למאכל לחייזרים, ולרגע לא חשבה שיש לה אחריות כלפיו.

קובי לץ נשלח על ידי אמו למצוא עבודה רצינית (אחרי שפוטר מעבודתו הקודמת), והופך לעובד ניקיון בסוכנות חלל. בשעה שהוא מודד את חליפת האסטרונאוטים - כלומר, מתחפש - טועים לחשוב שהוא אסטרונאוט, וכך הוא מצטרף לנסיעה לחלל.

זוהי יצירה קרנבליסטית שאינה ריאליזם ואינה פנטזיה. זהו מיקס ז'אנרי בספרות ילדים שאוהבת סדר, ומתכנסת סביב יצירות שהן או ריאליסטיות שמגוללות בעיות של ילדים, או בעלות סגנון אלגורי, שמזמנות פתרונות לקשיים.

ב"קובי לץ" ינץ לוי מעז לא רק לשבור את מגבלות הז'אנר ולפסוע בבטחה אל עבר הפוסט־מודרניסטי שהיה מזוהה במשך שנים עם נורית זרחי. הוא גם נדרש לרעיונות חברתיים ופוליטיים, ומראה שספרות ילדים גורמת לילדים להמריא מחשבתית ולהידרש לסוגיות ה"גדולות" ששמורות לעולם המבוגרים. החייזרים בחלל מאמינים שבני האדם הם חייזרים, ואילו בני האדם מאמינים שהחייזרים הם חייזרים. המלחמה שמתחילה בין שתי הקבוצות הללו יכולה להיות אינסופית, אבל בחוכמתו ובהומור שלו - קובי לץ מצליח להפסיק אותה.

האם יש כאן מסר פוליטי על הדמוניזציה שמבצעים עמים זה למשנהו? למציאות הביטחונית שילדי ישראל נקלעו אליה, ואין מפלט ממנה? בשירו של קובי הוא מסכם, "דעות אהובות יותר מעוגות", ולא אנו נדון בשאלה "למה התכוון המשורר?" והאם ההומור עוטף אמת קיומית מטרידה, שרק קובי לץ מעז לבטא.