הסיפור של ברדוגו מתחיל ברצח. ואז משהו משתבש

"ויפה היתה שעה אחת קודם" מאת סמי בֶּרדוגו הוא רומן ריאליסטי פיוטי המתרחש ב־2018. הסיפור מתמקד בעיקר בדמות אחת: שָׂרִי חליווה, פקידת משרד רו"ח בת 45, רווקה מבית מרוקאי מסורתי שגדלה בשכונת בית אליעזר בחדרה. הזרקור ממוקד בה, כי בגן הילדים מול ביתה נרצחה אדל בת ה־9.

בשבעת החודשים שבהם גרה בקדימה־צורן שָׂרִי צפתה בדרך אגב דרך חלון ביתה בשש דמויות, שבדיעבד יהיו חשודות: אביה של אדל (הגרוש של אמה), שני פועלי בניין ערבים ושלושה כדורגלנים בני 14 מהקהילה; על פניו פרופיל סטריאוטיפי מגדרי ולאומני של חשודים מיידיים שעונים על צורכי המשטרה להציג שליטה מדומה ומהירה במצב.

נדמה שהרומן ינותב לעדותה של שרי ולחקירת משטרה, אך ככל שהסיפור מתקדם ניכר שהאקדח במערכה הראשונה לא יורה, ומתגלה כהסחת דעת מטרידה. במקום חקירה בהולה, חתירה לצדק ומלאכת מחשבת בלשית, הרומן מתפתח כזרם תודעה איטי, ומפליג הרחק מזירת הרצח לפירוט מדוקדק של חייה, הגיגיה, ושגרת יומה המלנכולית של שרי, המתגלה כמנסרה שדרכה משתברים קווי המתאר של הישראליות לאינספור חלקיקים מדוכאים של האחר המגדרי, העדתי, המעמדי, התרבותי, הדתי והלאומי.

לצד אמפתיה כלפי סבלו של האחר המוחלש, הרומן תוקף את העמדה העקרה, הפאסיבית וההימנעותית שלו, ואת הנורמה הקלוקלת של אי נטילת אחריות. שרי נולדה כשרה, אך בגיל 11 בחרה לשנות את שמה לְשָׂרִי. זהו היפוך של המהלך המקראי, משָׂרָי לשרה, שפירושו תנועה כנגד הנבואה והברכה לפריון: "וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (בראשית, י"ז, 16). למעשה, זו בחירתה הגדולה היחידה, כי לאחר מכן חייה יהיו מסכת התחמקויות מהכרעות בנוגע לזהותה ולגורלה (מהעדפתה המינית ועד לעמדותיה הפוליטיות).

לדוגמה, מערכת יחסיה עם סילבי (שיכול אותיות: לסבי) שהכירה בצבא, היא כמדומה ביטוי של חירות, אך היא משקפת אין אונים: למרות כ־25 שנות היכרות, הקשר לא רציף, מוסתר, חף מזוגיות, ומטרתו העיקרית מימושים חולפים של תשוקות ספונטניות. עוד דוגמה היא עמדתה הפוליטית שהחלה לגבש בשיעור אזרחות. המורה הסבירה שלפלשתינאים במחנות הפליטים אין אזרחות וזכויות ו"לעומתה נעשתה שרי נמרחת ולא אכפתית, ותהתה מדוע צריך עַם לקום ולהתנער ממצוקתו בזמן שהוא יכול להמשיך לחיות בשלו".

מכאן משתמע שסיפור הרצח וחקירתו הם באופן אירוני סיפור כיסוי לכתב אישום נגד מחדלי הישראליות; רצח ילדה, כהסחת דעת ולא כְּלֵב העלילה, ואוזלת היד בחקירה, משקפים את העמדת הפנים ביחס לחיי אדם, לאמת ולגאולה כערכים עליונים. הרצח הוא רק רקע כחול (גם לבן) בסטודיו לצילום, שעליו מבוימים תחלואי הישראליות, כגזירת גורל, כאילו אין אחריות אנושית על מחדליה.

הסגנון של בֶּרדוגו כולל תיאורים ארכניים וסמיכים, לעיתים פיוטיים, החותרים תחת האינטנסיביות של מצב חירום. הם מציבים את היפה מעל ליומיומי, כאופציה תראפויטית ובו־בזמן גם כשיקוף לגלגול עיניים לשמיים, כאילו "כלום לא קורה פה". דוגמה לאסתטיזציה הם מבטיה של שרי על החשודים בעת ששחזרה אותם בזיכרונה ובדמיונה: שרי "החליקה עליהם בסך־הכל ליטוף מבטי" הוא תיאור אירוני של מבט אגבי תמים על מי שייחשדו ברצח; לעומתו, יש מבט מדמם - "מבטה נקרש ודהה עליהם".

בֶּרדוגו מאוורר את הסמיכות הפואטית, בין השאר דרך הומור שחור. סצנה מקברית נהדרת היא תרגול דואט של שרי וסילבי של שירת "הרעות" מאת חיים גורי לקראת טקס יום הזיכרון שיתקיים בבסיסן. סילבי נשארה שבת ולחצה על שרי שתישאר עימה וכך יתרגלו את השירה; שרי הכירה את השיר באופן קלוש, סילבי כלל לא. בהיותן יושבות לבד בחדרן על מיטתן בתחתונים, אחת בטי־שירט השנייה בגופייה, קוראות ומפזמות, סילבי אמרה לשרי, "רעות זאת חברות אמת, חברות בַּדם", ונישקה אותה לראשונה. בתום ההתעלסות סילבי אמרה: "איזה שם יפה זה רֵעוּת". זו פרודיה משוכללת על המנון של שירת שכול, קודש הקודשים ומסמלי אחדותה של החברה הישראלית, באמצעות הבורות או הניכור של החיילות, הגחכת ביצוע השיר כפקודה ותיאור החזרה כמשחק מקדים לסקס לסבי בצבא. ריקון ערך הרעות מתוכנו משול לסוף דרכה של ישראל היפה.

בֶּרדוגו העמיד רומן עוצמתי, תובעני לקריאה, אך המאמץ מתגמל הודות לעיצוב רעיוני מתוחכם. עיצוב הרצח כהד עלילתי דק משקף מציאות נטולת היררכיות ערכיות, שבה עוול, אכזריות ואלימות הם רעשי רקע שישראל למדה לחיות עימם באמצעות הקהיית חושים, הונאה עצמית וחוסר אמונה בשינוי. שרי היא התגלמות של לימבו רוחני, שגורם לשיתוק מוסרי. לכן סיום הרומן נותר פתוח, שלא לומר פרוץ, כי אף קונפליקט לא נפתר - החל מפענוח הרצח וכלה בהחלטות של שרי ביחס לחייה הזוגיים והמקצועיים; בהעדר חזון, ההווה חלול והעתיד מועד לכאוס ולפורענות. לבסוף, "ויפה היתה שעה אחת קודם" הוא נורת אזהרה מהבהבת לישראל לפני הידרדרות לתהום שאין מוצא ממנה.