אילה דקל מכניסה את פייסבוק לספרות - וזה עובד

אילה דקל, שאוחזת בשלושה רומנים מרשימים, שייכת למשפחת סופרות רומנטיות פמיניסטיות עכשוויות שאני אוהב (כמו יוכי ברנדס, יהודית רותם ושרה אהרוני), כיוון שמהותן לכתוב רומן ברמה למען ירוץ קורֵא בו, כמאמר הנביא חבקוק. הן חזקות מאוד בעלילה ובתיאור רגש באופן ישיר ופשוט, לרוב גם עם ממד היסטורי מרתק.

מה שמייחד את דקל הוא היכולת שלה לכתוב רומן שבמרכזו שתי דמויות מנוגדות מתקופות שונות, המשלימות זו את זו. ברומן הראשון שלה, "הביתה הלוך חזור", מדובר בגיבורה עכשווית בשם ליאורה המשחזרת מערכת יחסים בין שתי אחיות, כשנקודת המוצא היא ההלוויה של הסבתא.

ברומן השני, "רסיסי לילה", היא הניחה את חיותה בוסל, שמגיעה לארץ בראשית המאה ה־20 יחד עם אהובה יוסף, מול יערה, מרצה צעירה להיסטוריה שמנסה למצוא את דרכה באקדמיה, ושבהדרגה מאמצת את חיותה (דמות היסטורית אמיתית) לא רק כמושא מחקר, אלא ממש כאֵם וכמורת דרך.

עם כל הפטריוטיות המובנת העולה מהרומן בשל תפיסת העולם הציונית האדוקה של שתי הדמויות הראשיות, ככל שמתקדמים בקריאה שלו, כך עולה השאלה לָמָּה ההוויה הזאת נכפית על הזוג הזה ועל הזוגות האלה בכלל, והאם הדבר הכרחי? האם לא היה אפשר אחרת?

דווקא ב"עד שתחזור אליי", הרומן החדש שלה, דקל זנחה את העומק ההיסטורי לטובת ההווה העכשווי ביותר. הרומן בנוי על שני קולות עוקבים, פעם היא ופעם הוא: קולו הגברי של גיא, היוצא למלחמה בעזה ושוקע שם, וקולה הנשי של רחלי, בת הזוג, שנשארת בבית עם הילדים ועוברת תלאות לא פחות קשות מאלה שגיא עובר.

לכאורה, למה לנו כל העניין הזה? משברים שבינו לבינה בעקבות המלחמה מתווכים אלינו מכל עבר בכתבות טלוויזיה וברשתות החברתיות. דקל אף מגדילה ועושה שימושים בציטוטים שנלקחו מקבוצת הפייסבוק "נשות המילואימניקים והקבע".

הייתי צריך להיות מאוד ביקורתי כלפי שימוש ספרותי שכזה, כי לא טוב שהעיתון והמרשתת, האקטואלי כפי שהוא, יקפוץ לו לפתע אל תוך הספר בלי שום תיווך אמנותי; או במילים אחרות, מה ייחודו של הספר הזה ומה יתרונו על פני סרט תיעודי, כתבה בעיתון או בטלוויזיה, או פוסט בפייסבוק.

לא אהבתי בשעתו שאצל אברהם ב. יהושע, למשל, העיתון קפץ לתוך הרומן ביצירה כמו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", אבל כאן לפתע זה עובד. ההווה הישיר והפשוט מקבל עיצוב סיפורי מסגרתי משכנע וסוחף. קולה של רחלי כתוב טוב ואמין יותר מקולו של גיא, אולי כי מדובר בסופרת הרגילה לכתוב קולות נשים, אבל גם גיא עובר חזק דיו. המקרים ידועים, הכתיבה אמינה, מה שקורה בעזה ומה שקורה כאן בארץ לצערנו גם הוא מוכר, ודקל מצליחה להעביר רחשי לב באופן משכנע, וזה לא מעט כיום בספרות. הספר מטפל יפה ובעדינות גם בבעיות של ילדים ישראלים במצב של מלחמה, דרך עיני ילדיהם של בני הזוג.

פּכּים קטנים נשאו חן בעיניי, כמו חזרתו של גיא והאובססיה שלו לנסוע לאיקאה ולשפץ את הבית מן היסוד, בית שיכול להיחרב בכל רגע בגלל המתח הזוגי; הרצון שלו לפתע בעוד ילד, שאולי יקרֵב את התרחקותם, על רקע חבר לוחם שחווה עם זוגתו הפלה; ההתרחקות שלו המתבטאת בכך שהוא ישן על הרצפה סמוך למיטה הזוגית, כי כך הורגל בעזה החרבה; הבריחה שלו למדבר; מֵעֵבֶר לפציעות הקשות ולנפילת החיילים, תיאור הכאבים הפיזיים והפסיכוסומטיים דווקא של מי שנשארה מאחור בעורף, כלומר רחלי. החטופים, מבצעי החילוץ, הקרבות, אלה דומיננטיים אך מצויים בעיקר ברקע.

מה שיפה אצל דקל זה שהיא מעקרת את הסיפוריות מתוך הסיפור המוכר, ולכן יוצא לה טקסט כל כך טבעי וזורם. היא מתארת יפה מגע שבינו לבינה. יש בה הרבה עדינות ורוך. ועם כל הפטריוטיות המובנת העולה מהרומן בשל תפיסת העולם הציונית האדוקה של שתי הדמויות הראשיות, ככל שמתקדמים בקריאה שלו, כך עולה השאלה לָמָּה ההוויה הזאת נכפית על הזוג הזה ועל הזוגות האלה בכלל, והאם הדבר הכרחי? האם לא היה אפשר אחרת?

הנה ציטוט יפה מן הספר הממחיש זאת: "בדרך הביתה שוב אני נוהגת, כמו באפטרים ההם כשהוא חזר מהצבא. הוא מספר לי על המדבר, ואני מספרת לו על הלבד. כשאנחנו עומדים ליד הדלת, גיא כבר עומד לפתוח את הדלת, אבל אני שולחת את היד קדימה, עוצרת אותו מלהיכנס. הוא מסתובב אלי במבט שואל. 'הפעם זה יהיה אחרת, אני מבטיח,' הוא אומר. הוא אוחז ביד שלי והאצבעות שלנו משתרגות זו בזו 'ביחד?' אני שואלת, והוא מהנהן. אנחנו נכנסים פנימה לקול צהלות הילדים וסוגרים את הדלת מאחורינו. עד הסבב הבא".