האחיין הסודי שלנו מאיראן | סיפור קצר מאת יוסי אבני לוי

ופתאום, סמוך לשעה חמש אחר הצהריים, צצה בתוכה תחושה מוזרה לגמרי. שהפעם יבוא תורו של הבניין שלהם. שהטיל ייפול עליה ממש, על הדירה הקטנה והחמודה שקנתה בתום שנים ארוכות של עבודה קשה. ייפול ויהרוס הכל, את המטבח החמים והנוח שהקימה לעצמה, את חדר השינה הצבוע בכחול ים, הצבע שהיא הכי אוהבת, את המדפים שעליהם היא מניחה את אוסף החרסינה שהיא מלקטת בשוקי עתיקות בשקדנות רבה. אפילו את העציצים שלה הוא יהרוס. וזכר לא יישאר מכל זה.
גם לא ממנה. ימצאו אותה בתום חיפושים רבים. אישה קטנה, שמנמונת, כבת 45, שגרה בדירה הזאת ערירית. היא וים החלומות שלה.

ואל המחשבה המטרידה הזאת, שהלכה והציפה אותה כאשר ערבבה בקערה קמח תופח ושלוש ביצים וסוכר וניל וגבינה לבנה כדי לאפות לעצמה את עוגת הקפה המסורתית שלה, הלכה והתגנבה מחשבה מוזרה לא פחות, אבל עקשנית מאין כמותה. שמי שישגר אליה את הטיל יהיה לא אחר מאשר הוא.

מירזא היפה. מירזא של ההזיות. קרוב המשפחה העלום שנשאר באיראן, ואינו יודע שבארץ היהודים חיה אישה בודדה שהיא אחיינית רחוקה מאוד שלו. ובדיוק אליה הוא מכוון עכשיו טיל. ואם היו המפקדים שלו יודעים שהוא, מירזא היפה, או שמא קוראים לו עלי, או גולאם או הוסיין, הוא צאצא של יהודים, לא עלינו, שדם עברי זורם בעורקים האסלאמיים שלו, היו לבטח מסלקים אותו מהתפקיד היוקרתי והחשאי שלו - מדען גרעין מוכשר, מהנדס טילים, מתמטיקאי גאון, למרות שהוא מקפיד על מצוות השיעה וצועק בדבקות את הסיסמאות של המהפכה.

***

סוד גלוי עובד מדור לדור במשפחה המקוללת שלה, שעדיין נודדת בדרכי החיים. דודה אחת נטרפה עליה דעתה, דוד אחר יוצא ובא בבתי חולים, דודה שלישית מקישה בוקר וערב על דלתות הביטוח הלאומי ומתאוננת על עוני ועל תוגה. והאחיינים מנסים שוב ושוב לצוד להם פיסת שמחה, לפני שגם להם יהיה מאוחר מדי ויהפכו בעצמם להוריהם. וכבר הם מקוננים שהמזל אינו פוקד אותם. תמיד הוא ממתין ליד דלתות של אנשים אחרים.

ושעה שהם מתכנסים יחד הם תמיד מדברים עליה. על הסבתא־רבתא המיתולוגית מולוק, אחותה של הסבתא המיתולוגית זארי, שהם כולם צאצאים שלה. כי בשנה הארורה 1255 להיג'רה, היא 1839 למניין הנוצרים, פרעו השיעים ביהודים של העיר היפה משהד. האחונדים, כוהני הדת, עמדו במסגד הגדול על שם עלי רידא ועודדו את המאמינים לרצוח יהודים, אחרי שאישה יהודייה שחטה לדבריהם כלב שחור ביום הצום בחודש מוחרם וקראה לכלב חוסיין בן עלי, כדי להעליב את השיעים. היהודים המפוחדים אולצו להתאסלם או לעזוב את העיר על פרדות וחמורים ולנדוד מזרחה, אל אפגניסטן הסונית. ובאותם ימים של פורענות התייצבה אותה אחות קטנה, מולוק, מול בני משפחתה ואמרה להם:

"אני לא נוסעת. אני נשארת כאן. אני מוסלמית מעכשיו".

ובני המשפחה בוכים ומתחננים שתאסוף את חפציה ותבוא עימם. מה תעשה נערה יהודייה יפה בת 16 לבדה בעיר חמומת מוח?

אבל מולוק היפה עמדה במרייה וסירבה לעלות על עגלות המגורשים, ואטמה את אוזניה מול בכייה של אחותה הגדולה ממנה, זארי, ואפילו נמלטה בשמלתה היחידה אל עומק הסמטאות כדי שלא יחפשו אחריה. יש אומרים שאהוב שיעי יפה תואר חיכה לה שם, ואולי נשא אותה לאישה והוליד ממנה ילדים שיעים למחצה ויהודים למחצה. ומתוך אי־הידיעה נולדה האגדה הגדולה על מולוק וצאצאיה, שחיים שם עד היום, במשהד הרחוקה.

היהודים המועטים שנותרו במשהד אחרי הפוגרום התאסלמו בזה אחר זה וכונו מעתה "ג'דיד אל־אסלאם", המוסלמים החדשים. היו אנוסים ששמרו על המנהגים היהודיים בסתר, וברבות השנים עקרו לטהרן ושבו לחיק היהדות. היו שנשארו שיעים עד היום. ומולוק הקטנה והסוררת נעלמה ולקחה את סודה עימה.

ולפעמים היו בני המשפחה אומרים זה לזה, יש במשהד עולם מקביל, שבו החצי השני שלנו חי חיים אסלאמיים מלאים, ואינו יודע. ואמרו עוד: כמו שאצלנו כולם חולניים ונזקקים לביטוח לאומי, בוודאי גם שם הם נזקקים לזכאת וחיים בדוחק. כולנו לוזרים של החיים, גם אנחנו וגם הפלג האיראני שלנו. וגם הם עקומי רגליים כמונו, הם צחקו, אנחנו משפחה של עקומי רגליים, ושום דת ואידיאולוגיה לא יכולות לגבור על הגנטיקה הזאת. אבל אחרים, וגם היא בתוכם, אמרו בהתרגשות, אולי צמח מתוכם משהו אחר לגמרי? אולי המחצית השנייה הצליחה, היכן שאנחנו לא?

ובאותו יום ממש, סמוך לשעה חמש אחר הצהריים, כאשר הכניסה את הבלילה המתוקה לתנור וכיוונה אותו ל־160 מעלות, פעפעו מתוכה המחשבות האלו בעוצמה מבהילה כזאת, כאילו קיבלה מסר.

מסר מהאחיין שחי שם, אבל הניצוץ היהודי החבוי בנפשו התלקח פתאום, ודרש צדק. רצה להזהיר!
ומתוך השמות שצצו מולה הלך והצטייר שוב מירזא, בחור יפה עיניים. גם הוא עקום רגליים, היא גיחכה, אבל על העקמומיות הזאת מכסים המדים הנאים שלו, שגוון של חול ושל דבש להם. יש לו דרגות של זהב על הכתף, ושערות ראשונות של כסף נוצצות בצדעיים שלו. למי הוא דומה, מירזא הנאה? אולי לאחיה יששכר? אולי לדוד שלה יעקב? ואולי לה הוא דומה, עם העגלגלות המרכז־אסיאתית הזאת של עצמות הלחיים הגבוהות, ועיניה הכהות המלוכסנות מעט, והנטייה הכרונית לתלונות?

אילו שטויות אני מדברת לעצמי, היא סנטה בעצמה. רק שלא תבוא אזעקה ב־40 הדקות הקרובות, הכניסה את העוגה הפשוטה לתנור. אין שום מירזא. הכל הזיות שלי, מזכירה נרצעת במשרד עורכי דין, שבמחצית שנותיה רכשה דירה בת 57 מטרים רבועים שעומדת עכשיו תחת מטחים של טילים.
ופחד טמיר ונורא השתלט עליה עד שקפאה במקומה. זה היום הרע שלך, היא שמעה קול. האחיות זארי ומולוק נפגשות אחרי קרוב ל־200 שנה. המשפחה מתאחדת. אבל לא ביום טוב וחג, אלא מעל קבר. ומירזא שלה מרכיב ברגע זה את כדור האש שייפול על הראש שלך, מטומטמת.

הפחד מפני המילים האלו היה כל כך משתק, שהיא עצמה את עיניה חזק־חזק וחיפשה את הלחן הישן והעתיק שאמה המנוחה לימדה אותה. בכל פעם שאת פוחדת ומבקשת עזרה ממרומים, תגידי חזק את המילים האלו, אמא אמרה לה.

"סנוי, סנסנוי, סמנגלף".

שמותיהם של שלושת המלאכים הטובים, שנשלחו כדי להשיב את לילית חזרה לאדם הראשון. תרססי את הצליל עד שתישמע שריקה, כן ככה, ססססס, אמא שלה לימדה אותה. סססנוי, סססנסנוי, ססססמנגלף, שנלחמים יחד נגד השד הגדול סמאל.

***

ומרוב שתססה את לשונה בא פתאום הצרצור שמכריז על מתקפה ממשמשת ובאה. היא כיבתה את התנור ונטלה את הטלפון ואת הארנק ודהרה פרועת נפש בכפכפים במדרגות החוצה אל המקלט העירוני, שעומד בגינת משחקים. והנה היללות האיומות של האזעקה, קורעות את האוויר בקינה עמוקה של אסון. ושעה שנדחסה פנימה עם המוני צעירים ומבוגרים, ואימהות שהחזיקו ילדים מבוהלים, עצמה את העיניים ואמרה בכוונה גדולה ובקול רם, "סנוי, סנסנוי, סמנגלף", הוא הלחש העתיק נגד כל צרה.

תשמרו עלי, המלאכים הטובים, היא בכתה בתוך תוכה. תשמרו עלי כמו שאמא שלי שמרה עלי. ואני בודדה כל כך, לעזאזל. אם אני אחיה, אני נודרת להתחתן השנה, היא נשמה עמוק. אקח את הגבר הראשון שירצה אותי. אפילו אם יהיה רואה חשבון. וכאשר באו הבומים החזקים והמקלט רעד היא חשה שרגיעה מוזרה יורדת עליה, כאילו הפור נפל. ואין דבר לעשות יותר.

"אפשר לצאת", מישהו הכריז. דלת הברזל הכבדה נפתחה ואנשים טיפסו חזרה החוצה, אל אור הזהב החיוור של בין־ערביים תל־אביבי מדוכדך מתמיד. היא עמדה בקצה הרחוב והציצה בבניין שלה. הוא עמד שם כמו מקודם, עלוב ומוזנח וכעור, אבל חי. ואחרי שטיפסה לקומה השלישית ובדקה ששום חלון לא נשבר, הריחה ריח עדנים בא מן התנור. העוגה כמו נאפתה שם מעצמה. היא הכינה לעצמה כוס קפה ופרסה לעצמה נתח עבה מעוגת הקפה שלה.

ואז הטלפון הנייד שלה צלצל.

יששכר שאל כמו אחרי כל אזעקה, "מה שלומך, אחותי?"

"בסדר," היא נאנחה. "שאלוהים ישמור עלינו מלמעלה".

"את יודעת", אחיה גמגם, "לפני שבאה האזעקה ישנתי קצת, ובא לי חלום מוזר".

"על מה חלמת?" היא הסתקרנה. תמיד אהבה להקשיב לחלומות של אחיה כבד הפה, שליבו גדול ושופע טוב.

"ראיתי אנשים שאני מכיר ולא מכיר", יששכר חיפש את המלים. החיזיון רדף אחריו. "כשראו אותי קמו וצחקו בשמחה. הו, הנה אתה, עזיז שלנו, אהוב שלנו, האבא הצעיר בא וחיבק אותי. היו לו שלוש בנות חמודות".

"מי זה היה?" היא תלשה קצוות מתוקים מעוגת הקפה הטרייה שעדיין לא התקררה.

"אין לי מושג", יששכר מחה. "הוא קצת דומה לבן של דודה מוהתרם וגם של דודה מינו. עד עכשיו אני מרגיש את החיבוק שלו. היו לו מדים של צבא ודרגות של זהב על הכתף. תשמרו על עצמכם טוב־טוב, עזיזם, הוא אמר לי. עוד מעט ניפגש. הגיע הזמן, הוא אמר".

"דרגות של זהב?" היא עצרה את הלעיסה שלה.

"כן. כאילו הוא איש חשוב. אני יודע? קצת הפחיד אותי החלום הזה".

היא אחזה בלב הקטן שלה והתיישבה בחולשה על כיסא. "אל תפחד. זה... סימן טוב, אני חושבת. סימן שרק דברים טובים יקרו לנו", היא עצמה את העיניים, אבל חייכה חיוך גדול־גדול.