בין המשמעות לכאב

על כריכת ספר השירים "עור שני", ספר הביכורים של דותן ברום, כותב העורך דורי מנור כי ברום הוא "משורר קלאסי". הוא מונה לכך שתי סיבות מרכזיות: הראשונה, הוא ממקם עצמו במרכזה של שלשלת מסירה ספרותית בין־דורית, ומתייחס למשוררים עבריים רבים: מאבן גבירול ועד רביקוביץ'; השנייה, שירתו של ברום שקולה ומחורזת, וכתובה במתכונות שיר כגון סונטות, אודות, וילאנלים ועוד.
הגדרה זו שמנסח דורי מנור על גב הספר, מתארת היטב את חזונו של מנור עצמו ושל חבורת "הו!" שהוא נמנה עם מייסדיה: לכתוב שירה עברית חדשה־ישנה, שירה של משוררים משכילים ובקיאים בשירה ובספרות, שמלאכת כתיבתם ממשיכה את מסורת הדורות של הספרות העברית והכללית כעבודה קשה של סיתות משקלים וגילוף חרוזים, שבה השיר איננו שרבוט הגיגים בעלמא.
לא ייפלא אפוא שרבים משיריו של ברום נדמים במבט ראשון כשירים של דורי מנור עצמו. לו נתבונן למשל בסונטה הפותחת את הספר, נגלה סונטה עברית שקולה, חרוזה ומוקפדת, העוסקת במלאכת הכתיבה עצמה ומכילה "מילות קסם" כמו "אנאפסט" (שם של רגל משקלית־הברתיתי), הידועות על פי רוב למשוררים ולאנשי ספרות בלבד.

כמו כן, נוכל למצוא בתוך החריזה העשירה להפליא שלה גם חרוז מאקרוני (חרוז דו־לשוני) בין צרפתית לעברית: Au revoir-דבר. קורא מן השורה בהחלט עלול היה להתבלבל ולחשוב שמדובר בסונטה של מנור עצמו.

דפדוף מהיר בספר מגלה שרובם המוחלט של השירים שקולים ומחורזים לעילא, ורבים מהם אכן כתובים בצורות שיר קלאסיות. שירתו של ברום בהחלט דורשת רקע נרחב בספרות, ונראה שמחברה שולט בכמה שפות ותרבויות: מהתרבות הקלאסית של יוון ורומא, עבור בשירה העברית לדורותיה וכלה בשירה הרוסית, היידית ואפילו הערבית־מודרנית.

הכתיבה לא מתפשרת גם על המשלב הגבוה, וכך יוכל הקורא להיתקל במשפטים כמו: "עשב מצלהב בהם מתוך כאב טמום".
עם זאת, על אף הרצון לחקות במידת מה שירה קלאסית, וביתר פירוט הניסיון לחקות שירה עברית שהיתה נהוגה בראשית המאה ה־20, כוחם של שירי הספר איננו רק בצורתם. אמנם שירתו של ברום מעידה על וירטואוזיות לשונית ועל מלאכה שפתית וצלילית, אך בשירים החזקים דווקא התוכן הוא שמהפך קרביים ומשאיר רושם.
כך למשל ב"שתי סונטות קרוזינג": סונטות המתארות ללא כחל וסרק חוויות מיניות הומוסקסואליות בדרום תל אביב. דווקא הסונטה החרוזה, הצורה הקלאסית שבמקור האיטלקי נכתבו בה שירי אהבה תמימים, משמשת את ברום לכתיבה בוטה ומטלטלת בשפה "לא קלאסית".
שיר עוצמתי נוסף בספר הוא "נקמת הסוטים", שנכתב למחרת הרצח בבר־נוער. בשיר מניפסטי וזועם זה קורא המשורר ל"סוטי כל העולם" להתאחד, לחדול משתיקת ההבלגה הנעימה והמנומסת ולגדוש את הרחובות במרי: "תבל שמרי נפשך! היזהרו כולם! / זאת שעתנו הגדולה לפעולה, זאת / חובתנו ההיסטורית: סוטי כל העולם / עולים סוף־סוף על בריקדות!".

ברום מצטיין בכתיבת שירים מסוג זה, שעל אף צורתם ההרמונית מצליחים לסדוק את הכהות המערפלת שבה אנו מגיבים לחדשות. כך למשל ב"שיר ערש", שהמוטו שלו לקוח משירו של אלתרמן "אל תתנו להם רובים", ברום משתמש בדגם של שיר הערש השואתי "פונאר", וכותב שיר ערש על הרצח בגז סארין שהתרחש בסוריה בימי מלחמת האזרחים.
כך, במילים יפות המדברות "גבוהה־גבוהה", פורש בפנינו דותן ברום בספרו אוסף שירים נהדר. נושאי שיריו מגוונים: חלקם משעשעים וחלקם תהומיים, חלקם עוסקים באישי ובחוויות אהבה וחלקם עוסקים בכללי, הפוליטי והאקטואלי.

כוחם נובע מהפער שבין תוכנם המטלטל, החשוף לעיתים עד כאב, לבין ההרמוניה הצורנית: העולם של האוהב ההומוסקסואל נשכני וכואב, בחדשות מוצגים ילדים חפים מפשע מתים, העוולות המוסריות זועקות חמס, אך המשקל המוקפד ממשיך להלום בקצב סדור והחריזה הרמונית ויפה לעילא.
עור שני / דותן ברום; פרדס, 64 עמ'