"אם כותבים על הקרב בשדרות - צריך לספר את סיפורם של המחבלים הפלשתינים"

התמונה הקטנה" הוא ספר לא שגרתי. זהו יומן המלחמה של הסופר דרור משעני - "יומן לא־הירואי", כפי שמגדירה אותו כותרת המשנה של הספר, שנכתב עבור כתב־עת לא ישראלי ("דאס מגזין" השווייצרי) ובהמשך פורסם כספר בשפה הגרמנית. למשעני לא היתה כוונה לפרסמו בעברית, אך בסופו של דבר השתכנע להוציאו לאור גם בארץ, בדיוק כפי שנכתב לעיניים זרות. היומן עוסק בחצי השנה הראשונה של המלחמה. מאז חלפה שנה נוספת, המלחמה בעזה נמשכת, חמאס מוכה אך קיים, חטופים רבים עדיין בשבי אכזרי.

חוזר הביתה

יומנו של משעני שונה מכתיבתו הבדיונית בכמה היבטים: מעל הכל זה יומן, ואף שנכתב כדי לראות אור יש בו אינטימיות, חשיפה וגילוי לב שמטבע הדברים לא באו לידי ביטוי בספרי הבלש המצוינים שכתב, שעוסקים בדמות אפורה (קצין המשטרה אברהם אברהם) בתחנת משטרה שולית יחסית (חולון) - כשסגנון הכתיבה בהתאם. בספריו הבדיוניים כתיבתו של משעני נקייה ומדויקת, אך ביומן הוא מרשה לעצמו לכתוב בשפה עשירה יותר, בדימויים נועזים יותר ובשילוב סגנונות עשיר.

משעני משתחרר ממגבלות הז'אנר, וכתיבתו יוצאת לחופשי, מגביהה עוף, למרות כובדם של ימי המלחמה; דרך כתיבתו על פשעים ופענוחם משעני אמנם עוסק בסוגיות חברתיות, אך ביומן, כמו במלחמה, השאלות נעשות גדולות ודחופות בהרבה

הוא משתחרר כאן ממגבלות הז'אנר והדמויות, וכתיבתו יוצאת לחופשי, לעיתים מגביהה עוף, למרות כובדם של ימי המלחמה; דרך כתיבתו על פשעים ופענוחם משעני אמנם עוסק בסוגיות חברתיות, אך ביומן, כמו במלחמה, השאלות נעשות גדולות בהרבה, דחופות בהרבה. לא מדובר באירועי שוליים קיצוניים המערערים את הסדר החברתי התובע את תיקונו. מדובר באירוע ענק, חובק כל, מטלטל כל.

המלחמה תפסה את משעני כשהוא ביריד ספרותי בטולוז, צרפת. הוא עשה את מה שרוב הישראלים עשו - רצה לחזור הביתה, אל האש, כמה שיותר מהר. הוא לא שייך למערך המילואים, הוא לא מיהר אל שדה הקרב, אבל האינסטינקט שלו היה לחזור כדי לחלוק את הגורל הישראלי.

בישראל חיכו לו אשתו מרתה, שאותה הכיר בפולין, ושני ילדיו המתבגרים. כבר בדרכו הביתה, בטיסה המובילה מטולוז לפריז שממנה ימשיך לישראל, הוא מספר שהתחיל לחבר בראשו מאמר נגד יציאה למלחמה כוללת מול חמאס ומול עזה. הדברים שכתב אז, ושפורסמו באתר "הארץ" ב־10 באוקטובר, נועזים גם כיום: "ואולי לא צריך מייד למחוק את עזה? לא בפלישה קרקעית ואפילו לא מן האוויר. לא לשטח, לא לכתוש, לא לנקום. אולי צריך להכיר בעוצמת המכה שקיבלנו, בגודל הכאב, להכיר בתבוסה ולא לנסות למחוק אותה מייד במה שלכאורה יהיה ניצחון, ובעצם יהיה שרשור של הצער, העברה שלו למקום אחר, לעזה ולתושביה, ובכך בעצם הנצחה שלו[...] אולי צריך קודם כל להחזיר הביתה את השבויים והשבויות והגופות, את בני המשפחה שלנו?[...] וגם לאחר מכן - לא להיכנס, לא לפרק, לא להשמיד, אלא להתאבל, לשבת שבעה, לחבוש ולהיחבש, ואז לחשוב? לחשוב תחילה".

אין טעם?

משעני מתלבט פה באופן גלוי לגבי מקומה של הספרות בזמן מלחמה. רבים מספרים כי מאז פרצה המלחמה קשה להם לקרוא. מקרב הסופרים, רבים אומרים שקשה להם עוד יותר לכתוב. ובאמת, מה מקומה של הכתיבה כשיד אדירה מטלטלת את עולמנו, כשיש כל כך הרבה הרוגים ופצועים וחטופים? מה אפשר לכתוב כשכבר שנה וחצי ערוצי הטלוויזיה נמצאים ב"שידורים מיוחדים" שטופי מלל, צעקות, קלישאות, הצהרות בומבסטיות ורגשנות סוחטת דמעות? ואיפה, בין כל אלה, יש מקום לדמיון, ליצירתיות, לנקודת מבט מפתיעה?

משעני, כפי שהוא מציין ביומן, שוקל בשלב מסוים לכתוב את סיפורה של תחנת המשטרה בשדרות, שבה התנהל קרב נואש של שוטרות ושוטרים שהפכו גיבורים בעל־כורחם. משהו בקרב הזה מרתק אותו, ובצדק. באותם אנשים רגילים למראה, שאולי המדים, אולי הערכים, אולי העובדה שהיה להם אקדח ביד - גרמו להם להוביל מערכה ולנהל קרב הרואי, בלי הכנה מוקדמת.

משעני מציין שאם יכתוב את הסיפור הזה, הוא גם ירצה לכתוב את סיפורם של הפלשתינים שתקפו את התחנה ב־7 באוקטובר ונהרגו בה. הוא מדמיין את הסיפור של הגבר הפלשתיני שהתעורר לפנות בוקר בעזה, עוד הרבה לפני שהמלחמה פרצה, שהמתין בתורים הארוכים במעבר הגבול כדי להיכנס לעבוד בישראל, שעבר בדיקות ביטחון קפדניות, שעוכב לתשאולים במקומות ציבוריים כי עורר חשד, שעבד בהקמת בניינים שבהם יתגוררו ישראלים. אותם ישראלים שלהם, אבל לא לו, יש חופש מוחלט. הפלשתיני שסבל מהתעמרות מידי מעבידים ישראלים, שנים על גבי שנים, שבא למשטרת שדרות כדי להתלונן על מעבידו ואולי גם כדי לאסוף מודיעין על מבנה התחנה. "אם לא תכתוב גם את הסיפור הזה", אומר משעני לעצמו, "אין טעם שתכתוב על שדרות".

אפשר להתווכח עם משעני, ולתהות כמה אחורה צריך ללכת כדי לראות מי צודק. כמה הזדמנויות היו לשני הצדדים לאורך ההיסטוריה לבחור בדרך אחרת, שלא תוביל לכאב כה רב. האם השנאה והאלימות הנוראיות של אנשי עזה ב־7 באוקטובר מותירות מקום לחמלה, לתקווה. איזו משמעות יש לעובדה שחמאס תקף ורצח ביודעין דווקא את אלה שהושיטו את ידם לשלום במשך שנים כה ארוכות. ומצד שני, האם לא צריכים להיות גבולות לנקמה? האם גם אנחנו מאמינים שילדים הם בני מוות? האם אנחנו נאבקים על הסיכוי לחיות בשלום באותן נחישות וגבורה שבהן אנו נלחמים?

מהו ממ"ד

ביומן יש גם הבלחות הומור קצרות, אנושיות מאוד. למשל, כשמשעני מתאר את הסדר שבו משפחתו נכנסת לממ"ד. ראשונה היא הכלבה מונה, ואחריה הוא עצמו, כדי לסגור את חלון הפלדה. בהמשך אשתו, שבדרך דופקת על דלתות חדרי הילדים, ואז הילדים עצמם, בנימין ושרה. הסדר ביציאה קצת שונה, אבל מונה, הכלבה שנכנסה ראשונה, היא גם האחרונה לצאת, שרועה על השטיח בדיוק עשר דקות, כמו שדורש דובר צה"ל.

ועדיין, בין כל אלה, בין האישי לציבורי, בין המשפחתי לישראלי - נשאלת השאלה אם יומן שנכתב עבור הקורא האירופאי רלוונטי גם לקורא המקומי, שחווה, ראה והרגיש הכל בזמן אמת.
במקרה של "התמונה הקטנה" אני משוכנע שכן. היומן נכתב מנקודת מבט מאוד ישראלית, מאוד אישית, מאוד מזדהה. משעני אינו כתב זר, הוא מדבר את שפתנו, השאלות שהוא שואל הן השאלות שלנו.

ביומן, לפחות בגרסתו העברית, אין הסברים מיותרים, הנדרשים למי שאינו ישראלי (אין, למשל, הסברים דידקטיים על מהו ממ"ד או מהי סוללת כיפת ברזל). משעני מעלה בכנות ובאומץ סוגיות שצריכות היו להיות בלב השיח הציבורי, אך הן נדחקו לשולי השוליים תחת נחשולים של כאב וצער וזרמים של התלהמות ובורות. מי שכותב לא יכול שלא לכתוב גם בימים אלה, דווקא בימים אלה, רק שהאתגר להיות מקורי, לגעת בנפש, לחשוף את הנפש, הופך גדול עוד יותר. משעני עומד באתגר בהצלחה.