בלי מחשבים, עם חתול מדבר: מאירה ברנע־גולדברג משנה דור שלם

באותו השבוע שהכרך הרביעי בסדרת הקומיקס "כראמל" יצא לחנויות, הוא כבר כבש את המקום הראשון במצעד רבי המכר של "ישראל היום". וזה לא קרה סתם. החתול המדבר, שבראה וכתבה הסופרת מאירה ברנע־גולדברג, מככב כבר יותר מעשור על מדפי הספרים, בסדרת טלוויזיה משלו (ב״כאן חינוכית״), בהצגת תיאטרון ובשפע מרצ'נדייז. וגם הקומיקס, עם איוריו של נדב נחמני, הפך גם הוא מייד עם צאתו ללהיט.

את הפופולריות העצומה הזו השיגה ברנע־גולדברג בלא מעט עמל. גם אחרי מכירות שיא של מאות אלפי עותקים, היא ממשיכה לנסוע בין עיירות ומושבים, מבית ספר למועדון, מספרייה לספרייה, כדי לפגוש את קוראיה. ״מבחינתי", היא אומרת, ״כל מפגש כזה הוא חגיגה. אני אף פעם לא חוגגת את יום ההולדת שלי, לא חוגגת ימי נישואים, אבל חודש יוני, חודש הספר, זאת המסיבה שלי". בין השאר היא תיקח חלק באירועי חג הספר באשדוד שיערכו בעיר בין ה-4-11 ביוני במרכזם הופעות מוזיקליות, הפעלות ומפגשי סופרים, ותגיע לשני מפגשי חתימות, ביריד הספרים שברחבת העירייה, ובספרייה העירונית.

"אני יוצאת כל יום מהבית בחמש וחצי בבוקר, נוסעת למשל לערד לשלושה מפגשים עם ילדים, משם במונית לרחובות לשלושה מפגשים נוספים, וחוזרת בעשר וחצי בלילה הביתה רק כדי לקום מוקדם ולנסוע בבוקר לקיבוץ יד מרדכי", היא מספרת. "זה ככה יום אחרי יום אחרי יום, ואני פוגשת כל כך הרבה אנשים, כולם רוצים לחבק אותי ונותנים לי כל כך הרבה חום ואהבה, זה קשה להכיל לפעמים, זה משהו שאני לא מכירה מהחיים האישיים שלי, כך שאני כל כך בהיי שאני לא שמה לב כמה אני עובדת קשה".

הילדה שהייתי

ברנע־גולדברג, שהחלה את קריירת הכתיבה שלה דווקא בכתיבת רומנים למבוגרים, לא צפתה את ההצלחה המטאורית של סדרת ״כראמל״ ועוד פחות מזה את ההצלחה של הקומיקס. ״הקורונה והמלחמה עשו לילדים בישראל משהו כל כך רע, ברמה שמשרד החינוך עדיין בכלל לא מתמודד איתה. אם לפני עשור יכולתי לכתוב לילדים ספרים של 50 או 60 אלף מילה, ואפילו ילדים בכיתה ג׳ היו קוראים אותם, היום אני רואה שיש לילדים קושי אמיתי לקרוא, להתרכז, לרבים מהם קשה להתמודד עם טקסטים ארוכים. את הקומיקס כתבתי כדי לתת לאותם ילדים תוכן שהם יאהבו, את אותו ׳כראמל׳, אבל בצורה שהם יוכלו לעכל. כתבתי אותו מתוך מחשבה על קוראים צעירים מאוד, ולא תיארתי לעצמי שיקראו אותו גם ילדים בכיתה א׳ וגם ילדים בכיתה ו׳, גם ילדים על הרצף האוטיסטי, ושזה יצחיק אותם. בעצם, זה אולי לא כל־כך מפתיע, כי זה מצחיק גם אותי, וילדים כנראה מרגישים שיש קשר פתוח מהלב שלי ללב שלהם. אני כותבת בלילות, בחדר העבודה שלי, ואני מתפוצצת מצחוק עד שבעלי והבן שלי באים להתלונן שאני מעירה אותם".

את כנראה מכירה ילדים היטב.

״אני מכירה את הילדה שהייתי. פעם התביישתי להודות בזה, אבל ככה זה. לכן בספרים שלי אין טכנולוגיות. אין פייסבוק, אין מחשבים, אין גוגל, אבל יש חתול מדבר, שזה שווה יותר".

ילדים שקוראים קומיקס, כי כך יותר קל, יגיעו בסופו של דבר גם לספרים־ספרים?

״אני רואה את זה קורה. ברגע שמתרגלים להחזיק ביד ספר ולהמשיך ממנו לעוד ספר, אי אפשר להיגמל מזה. אני מקבלת מכתבים מהורים שמספרים לי שהילדים שלהם לא אהבו לקרוא, התחילו בקומיקס ועברו לקריאה קלאסית ואפילו הכריחו את עצמם לקרוא ספרים בלי ניקוד. אני מתרגשת מזה. אני הייתי ילדה קוראת ואחותי הגדולה ממש לא אהבה לקרוא. לא הנחתי לה, וניסיתי לתת לה עוד ועוד ספרים עד שבגיל ארבעים מצאתי ספר שמצא חן בעיניה, והיא התמכרה".

כשהיא מעלה זיכרונות ילדות, ברנע־גולדברג אומרת שהספרים ״הצילו אותה״. היא גדלה בפתח תקווה, בשכונה רחוקה משאר חבריה לכיתה, ״בבית ללא הרבה אמצעים, אבל תמיד היו בו ספרים, ואף פעם לא הרגשתי בודדה כי תמיד היה מישהו שחיכה לי בספר. לא הרגשתי עצובה כשלא יכולתי לפגוש חברות, כי היה לי בספרים עולם שלם. אני זוכרת שפעם הכריחו אותי לנקות את המדפים העליונים של הספרייה לקראת פסח, ופתאום מצאתי שם את ׳ניסים ונפלאות׳ מאת לאה גולדברג. ברור ששקעתי מייד בקריאה ושכחתי את כל מה שמסביב. אני לא מצליחה לחשוב על החיים שלי בלי ספרים, ולכן אני כל כך רוצה להכניס למעגל הזה את הילדים שעדיין לא קוראים. לכן אני משקיעה כל כך במפגשים בבתי ספר - אני רוצה שגם ילדים שלא הולכים מעצמם לספריות יפגשו סופרת, ידברו על ספרים, ירצו לפתוח ספר".

יש לך זמן להמשיך לכתוב?

״אני עובדת על פרויקט חדש שאמור לצאת לאור בחנוכה ביחד עם המאייר אביאל בסיל. אני מעדיפה בינתיים לשמור אותו בסוד, ואני יכולה רק לומר שהוא לא קשור ל׳כראמל׳, ושהוא כל כך מרגש אותי שכשאני עובדת עליו אני בוכה וצוחקת בו־בזמן".