"יש ילדים שחולמים להיות שוטר, אני חלמתי לעלות על החללית החוצה מכאן"

כשיאיר איזנברג (30), עיתונאי תוכנית התחקירים "עובדה" לשעבר, הגיע ללוס אנג'לס כנספח תרבות בקונסוליה הישראלית, הוא הרגיש שמשהו חסר לו. "הייתי בתחושה מתמדת של פחד כל הזמן בשנים האחרונות, גם במהלך העבודה ב'עובדה' וגם מאז 7 באוקטובר. כל הזמן לחץ, לחץ, חרדות, לקחתי ציפרלקס. ואז הגעתי ללוס אנג'לס. הכל פה רגוע, הכל שקט, ואני הרגשתי שאני כבר מכור לפחד.

"אני רואה סרטי אימה כמעט כל ערב כדי להרגיש פחד, צריך את זה. לפני שבוע היה לי איזה ערב שפשוט הרגשתי שאני חייב אדרנלין ואמרתי מה, אני אקפוץ באנג'י? אני אקפוץ ממטוס? לא ידעתי מה לעשות. אז הלכתי לעשות חמש דקות סטנד־אפ בבמה פתוחה באנגלית".

רק כדי להרגיש קצת פחד.

״כן, את השקשוק שלפני שקוראים לך לבמה, כשהפנס מלמעלה מאיר ואתה יודע שעוד שנייה אתה תצטרך לעלות ולנסות - ועוד באנגלית. נראה לי שלכולנו, כישראלים, יש איזושהי התמכרות לפחד".

איך הלך הסטנד־אפ?

״הבנתי שאני יותר מלוכלך ממה שחשבתי. אמריקנים נהיו נקיים בזמן האחרון. אני רגיל לסטנד־אפ אמריקני חשוף, אבל הפוליטיקלי קורקט הגיע לפה".

המון רעש

אותה תחושת פחד מתמדת היא חלק ממה שהוביל את איזנברג להוציא לאור את ספרו הראשון, ״הממשיכים״, רומן דיסטופי המתרחש בישראל שלפני ואחרי חורבן העולם כתוצאה ממלחמה גרעינית. בתקופה שלפני החורבן, בונה צוות חוקרים בראשות המתמטיקאי פרופ׳ ציון בן טובים מערכת בינה מלאכותית, שחוזה שהאנושות תושמד בעתיד הקרוב. לאחר 7 באוקטובר מצליח בן טובים, ששם לו למטרה להבטיח את המשכיותו של העם היהודי בכל תרחיש אפשרי, לשכנע את הקבינט להקים ועדה ממלכתית סודית שזו מטרתה. הוועדה בוחרת 12 ״ממשיכים״ - ישראלים בעלי מקצועות מגוונים, שעוברים הקפאה עמוקה כך שיוכלו להתעורר בעוד 210 שנים כדי להקים ציוויליזציה חדשה. לאחר שתרחיש האימים אכן מתממש, הממשיכים מתעוררים למציאות של הרס ואלימות.

״התפיסה הזאת שעוד רגע משהו קורה ואני חייב איכשהו לדאוג לעצמי, תמיד היתה שם. יש ילדים שחולמים להיות כבאי, יש ילדים שחולמים להיות שוטר, מגיל אפס אני חלמתי שכשמטאור יטוס לכדור הארץ ותהיה חללית שתוציא 100 איש - אני רוצה להיות אחד מה־100 אנשים שנמצאים על החללית. מהילדות קראתי דיסטופיות, וזה משהו שנצרב בי בדנ"א, מה גם שגדלתי בזמן האינתיפאדה השנייה, וזה לראות טלוויזיה כשפתאום באמצע ׳זאפ לראשון׳ יש מבזק חדשות עם מסעדה שמתפוצצת וידיים פורחות לאוויר. זה גורם לך לאיזושהי תפיסה שמשהו רע ממתין מעבר לפינה".

והמציאות הזאת מחלחלת לכתיבה.

״יש המון אמת בז'אנר הדיסטופי. למשל, אני לא מאמין לאנשים בחוץ, בעולם המודרני, שהם נחמדים במהותם. אותי מעניין מה קורה כש־the shit hits the fan ופתאום האפוקליפסה מגיעה - מי הבן אדם שייתן לי להתחבא איתו במחסה בזמן שזומבים רצים אחרינו, ומי זה שיגנוב אוכל מהילד שלי כדי להציל את עצמו. זה סוג של חיפוש אחרי אמת, מה המצב האותנטי של בני אדם כשהם לא צופים בנטפליקס וישנים במיטה חמה. אני לא יודע אם נהג האוטובוס בחוץ או המוכרת במכולת הם בני אדם טובים או רעים, ואני חושב שאפשר לדעת את זה רק במצבי לחץ. לכן עולם דיסטופי הוא האפשרות הכי מעניינת לחקור איתה את המהות של בני אדם".

ישיבה תיכונית זה לזרוק ילד לאיזשהו כלוב שהוא בעצם בית חרושת עם תוצר שאמור לצאת בקצה - שזה הקצין שרץ לקרב. לא מצאתי את המקום שלי. רק היום אני מבין כמה זה שרט אותי. הייתי מאוד שונה בנוף שם. זה מקום מאוד מצ׳ואיסטי ומיליטריסטי"

אחד מגיבורי הסיפור, ומי שנבחר להנהיג את הממשיכים, הוא פסח, השר הצעיר ביותר בתולדות ממשלת ישראל. כמו איזנברג, פסח הוא בוגר ישיבה תיכונית שנע בין העולם הדתי לחילוני. ״גדלתי בציונות הדתית", הוא מספר. "למדתי בישיבה תיכונית שנתנה לי הרבה דברים טובים אבל גם צרבה אותי, שרטה אותי שריטות קשות. בדיוק עכשיו סיימתי לכתוב את הספר הבא שלי, שעוסק בטראומות מיניות בישיבה תיכונית - שזה משהו שאני הייתי עד לו.

"אבל יותר מזה, ישיבה תיכונית זה לזרוק ילד לאיזשהו כלוב שהוא בעצם בית חרושת עם תוצר שאמור לצאת בקצה - שזה הקצין שרץ לקרב. אני לא נגד זה, אבל לא מצאתי את המקום שלי, לא מצאתי את הקול שלי. רק היום אני מבין כמה זה שרט אותי. הייתי מאוד שונה בנוף שם. זה מקום מאוד מצ׳ואיסטי ומיליטריסטי, אנשים צריכים להיות שקטים כי זה הטיפוס שאתה צריך לצאת - המטכ״ליסט השקט. ואני הייתי נורא סקרן, דברן".

איך זה בא לידי ביטוי?

"אחד הדברים שנצרבו לי הכי חזק במוח זה שבאיזשהו שלב מוקדם בתיכון אחד המורים אמר לי מול כל השכבה: 'יאיר, אתה יודע מה אתה? אתה איסתרא בלגינא קיש קיש קריא'. שאלתי אותו מה זה אומר. אמר לי: 'כד שיש בו המון מטבעות - אז הוא שקט, הוא לא צריך לעשות רעש. אתה אין בך כלום, אז אתה עושה המון רעש'. אז אימצתי את זה - כל הזמן חשבתי שאני דפוק, עד שהבנתי שאני פשוט רוצה שישמעו אותי, שיראו אותי. אני חושב שפסח, הגיבור בספר, גם כזה. החוויה הקיומית שלו היא חוויה של בדידות, וגם אני לא מכיר מצב צבירה אחר כל כך, לצערי".

בספר, פסח מהרהר לא רק בשייכות אלא גם ברוחניות, או באמונה שלו.

״אני גדלתי דתי, הפסקתי לשמור שבת לקראת סוף התיכון, ואחרי כמה שנים חזרתי לשמור שבת. אני לא מסתובב עם כיפה ביומיום, אבל כן מגדיר את עצמי בן אדם מאמין. זה יכול להיות טוב אבל זה גם גורם לי לא למצוא את עצמי בשום מקום. גדלתי בקצרין, בגולן, אז בתל אביב הרגשתי שאני יותר מדי גולניסט, ובגולן אני מרגיש שאני יותר מדי תל־אביבי. בבית כנסת אני מרגיש שאני חילוני, אבל כשאני בים אני מרגיש שאני דתי. זה פוגש אותי גם בזוגיות - אני מחפש מישהי שהיא כמוני, שהיא בשתי הקבוצות. זה משהו שהוא נורא קשה כי לדתיות אני חילוני מדי, ולחילוניות אני דתי מדי. מקווה שבסוף אמצא".

אחרי 7 באוקטובר צייצת שאתה מתנצל בפני חובשי הכיפה על הביקורת שהעברת עליהם בעבר. זה גם חלק מהמורכבות שאתה חווה בחייך?

״ממש. מצד אחד נורא חשוב לי להוריד את המסכה ולדבר על מיליטריזם בציניות אפילו, כדי שיבינו. ומצד שני אני מעריץ אותם. שני הגיסים שלי כל היום במילואים, אני מעריץ את זה. ראיתי את מספרי ההרוגים, וקיבלתי איזושהי סטירה מצלצלת פתאום. המספרים גדלים, יש עוד הלוויה של אנשים שאתה מכיר. זה היה קשה וגרם לי לדבר בפומבי על איך שזלזלתי במגזר הזה. הם לא לבד, מובן שאני לא מזלזל בשאר המגזרים, אבל יש להם כמה ידיים על הגאולה הזאת שסוחבת את המדינה".

פוסט־אפוקליפסה

״אין בן אדם ששואל מאיפה אני, שומע שאני מקצרין, ולא שואל את אותה השאלה, ׳מי רצח את תאיר ראדה?׳. לצערי היא הסלב הכי גדול של המקום הזה. בזמנו למדתי בבית ספר הדתי והיא בבית הספר החילוני, אבל ידעתי מי זאת, הכרתי את המשפחה וכשזה קרה זה היה פחד אלוהים - אתה לא יכול להסתובב ברחוב, כל אחד הוא חשוד פוטנציאלי באותה תקופה. תעלומת הרצח הכי גדולה שהיתה בערך במדינה, כזו שאנחנו כמעט 20 שנה אחריה וכולם עדיין מתעסקים בזה - קרתה כמה מטרים מהבית שלי. זה הפך אותי לבן אדם נורא סקרן, והשפיע על הרצון שלי להפוך להיות עיתונאי ולחפש את האמת".

אני מרגיש לפעמים כאילו אני איזה שחקן בהצגה, לובש חולצה מכופתרת ומדבר עם מפיק שהסרט שלו זכה באוסקר. הוא מדבר איתי כאילו אנחנו בגובה העיניים ובתוכי אני יודע שאני בכלל הילד מקצרין שקפץ לזוויתן בזמן שהוא שתה פינה קולדה עם בראד פיט"

הסקרנות הזו הובילה אותו ל"עובדה", שם היה עיתונאי בשנים 2024-2021. אך גם במערכת התוכנית הוותיקה המשיך להרגיש חריג. ״אני בן אדם מאוד־מאוד לא מערכתי, וזו מערכת משומנת של אנשים שעובדים ביחד כבר שלושים שנה, מכונה שבה כל בורג יודע מה הוא עושה. עמית סגל אמר פעם שהוא נמר ורוד בתקשורת הישראלית, אז אני לא עמית סגל, אבל לצורך העניין הרגשתי שאני חתול ג'ינג'י במקום, מה גם שאני דתי ימני במערכת שהיא לא דתית ולא ימנית.

"לפני שנתיים אילנה נתנה את המונולוג שלה על המהפכה המשפטית, זו בעצם היתה הפעם הראשונה שהיא הביעה את דעותיה הפרטיות. ואז היא באה אלי במטבחון אחר כך, לקחה אותי לשיחה ואמרה לי 'תקשיב, אני רק רוצה להגיד לך שלא משנה מה אני אומרת, אני לא רוצה שזה יגרום לך לחשוש להביע את דעתך בקול רם. יש סיבה שאתה פה'. אני נורא מעריך אותה על זה. יש ל'עובדה' השפעה אדירה, בזכות המערכת הזו, יש אנשים שלא יושבים היום בכלא. אם לא היה הפרק על המרגלות הסבתות שהואשמו בריגול למען איראן, למשל, הן היו יושבות עדיין באיזה צינוק. זו מערכת שאין דומה לה באיכות של התוצר".

ובכל זאת ציינת את החרדות שעלו בך במהלך העבודה שם.

״התחלתי לצרוך ציפרלקס במהלך העבודה שם, כי זה באמת רמות של לחץ - גם על התוצר וגם לחץ של חרדה, אתה מתעסק בסיפורים שהשם ישמור. בזמנו הייתי בטוח שאני אשאר ואזדקן שם. התחילו להיות לי קצת בעיות שינה וחרדות, אבל עם כמה שהייתי חרדתי, חשבתי שאני גם איכשהו מצליח להיות טוב, כי אני יכול להיות מאוד אפאתי. אז חשבתי שאני יכול נורא להיות מנותק רגשית, בייחוד כשאני על כדורים".

וזה היה נכון?

״זהו, שאז הגיע 7 באוקטובר. בהתחלה נסעתי לבד, עוד בלי צוות צילום, למלון בים המלח. ושם שוב חוזרים לדיסטופיה - זו הסיטואציה הכי פוסט־אפוקליפטית. אני לא מיוחד, כולם חוו סיטואציה פוסט־אפוקליפטית ב־7 באוקטובר. אבל המלון היה סיטואציה מאוד קשה. בבוקר פתאום מגיעים אנשים במדים לפאקינג לובי של בית מלון, ואתה רואה אותם מדברים עם איזו משפחה שמתחילה לצרוח, כי הם יודעים עכשיו שהיקר שלהם נרצח או נחטף. הייתי שם שבוע וזה פאקינג אפוקליפסה לתוך הפנים שלך. אז גם התנפצה לי האשליה שאני יכול להיות מנותק. יש רגע ב'ממשיכים' שהם מתעוררים מההקפאה ונחשפים למה שקרה ב־210 השנים האחרונות. יש שם טירוף, והטירוף הזה זה חלק מהאווירה הפוסט־אפוקליפטית שהרגשתי כל השנה שאחרי".

זה מה שגרם לך לעזוב?

״במהלך כל העונה של ׳עובדה׳ הרגשתי שאני עושה עבודה חשובה בחשיפה של נושאים ומתן במה למשפחות שכולות, אבל כמות המשפחות השכולות שהייתי איתן בשנה הזאת היא לא פרופורציונלית. מובן שאתה מגיע ברגישות ובלנחם, אבל אתה גם מגיע כאיש מקצוע וכמי שצריך בסוף להוציא תוצר, וזה קשה. אז שרדתי את כל העונה, ואחריה החלטתי שאוקיי, זה כבר לא מתאים לי. לפני זה חשבתי שאהיה עיתונאי כל החיים ואכתוב ספרים וסדרות בצד. אחרי זה הבנתי שאני לא רוצה להתעסק בחומרים האלה, המציאות כואבת לי מדי. אני מעריץ את מי שמצליח להמשיך להתעסק במציאות - אני פרשתי, הרמתי דגל לבן בסוף העונה".

גיבורי ילדות

משם, איזנברג התגלגל לתפקיד חדש: נספח התרבות של ישראל בלוס אנג'לס, ארה"ב. אבל כל זה התחיל במקרה. פגישה מקרית בריטריט בתאילנד עם דוגמנית הולנדית בעלת סיפור חיים קשה הפכה לכתבה בעיתון זה. הכתבה, שעסקה בסחר בבני אדם, הובילה את איזנברג להוליווד, בניסיון למכור את התסריט שכתב על הנושא. ״התסריט לא נמכר בסוף, אבל חוויתי קצת הוליווד והבנתי מי נגד מי".

ומי נגד מי?

"זה מעניין כי זה קצת דומה ל׳עובדה׳. גם ב׳עובדה׳ זה להפעיל מקורות ולהיות בקשר עם אנשים ולהתחבר אליהם, וגם פה הבנתי שאני ממש טוב בזה. פתאום מצאתי את עצמי הולך לארוחות שישי אצל במאים ומפיקים שאנשים פה בעיר לא הצליחו להגיע אליהם במשך שלושים שנה. אחרי כמה חודשים חזרתי לארץ, ואז הציעו לי לבוא לעבוד פה, אז חזרתי. בפנים ידעתי שאני אחזור ללוס אנג'לס".

זה נשמע תפקיד מפוצץ, אבל מה זה אומר בפועל?

״אני עובר מאירוע לאירוע ומנסה לעשות חיבורים בין שחקנים ישראלים למפיקים ובמאים, רואה איפה אני יכול לעזור ולהשתמש בקשרים כדי לנסות להביא משלחות לארץ וליצור הפקות הוליוודיות שיגיעו להצטלם בישראל. זה לא רק טלוויזיה וקולנוע, אלא תרבות בכלל, מוזיקה, יוצרים. תוך כדי, אני מכיר אנשים שהם בעצם גיבורי ילדות שלי. פתאום נהייתי חבר של ג'רמי פיבן ואני אומר לו: אתה יודע שהיה לי פוסטר שלך מ׳הפמליה׳ עם רובה פיינטבול מעל הראש בחדר שלי כל הילדות? זו עיר שהיא כולה מבוססת על חיצוניות ועל חומר, הרבה מהכסף שלי הולך על חליפות כי זה הכל שואו, אבל צריך לשחק את המשחק - זה מונופול, זה משחק אסטרטגיה. זה להרגיש שאתה מזיז חיילים על הלוח".

דיברת מקודם על לחפש אמת בדיסטופיה. איך זה מסתדר עם כל השואו הזה?

״יש בי גם את הצד שאוהב להיות עם חליפה ולהיראות חתיך. אני מרגיש לפעמים כאילו אני איזה שחקן בהצגה, לובש חולצה מכופתרת מגוהצת ומדבר עם מפיק שהסרטים שלו זכו באוסקר. הוא מדבר איתי כאילו אנחנו בגובה העיניים, ובתוכי אני יודע שאני בכלל הילד מקצרין שקפץ לזוויתן בזמן שהוא שתה פינה קולדה עם בראד פיט.

"אבל אני גם מרגיש שאני כן חלק מזה. כאמור, בתור ילד תמיד חשבתי שאני רוצה להיות בחללית שתמריא מפה כשהכל ייהרס, עכשיו אני עם האנשים האלה, שיש להם כמה מיליארדים בבנק. ופתאום זה מצד אחד תסמונת המתחזה - אני לא קשור אליכם, מצד שני, מקומי כן איתכם בספינה".

כשאתה מסתכל על המצב היום, מה הסנטימנט של הוליווד כלפי הישראלים, כלפי ישראל?

״מאחורי דלתות סגורות אנשים איתנו, הם פשוט מפחדים. אני חושב שישראלים חושבים ששונאים אותנו הרבה יותר ממה שבאמת שונאים אותנו. הבעיה היא שהצד השני נורא רועש, והצד שלנו הוא נורא פחדן. אנחנו מנסים לדרבן אותם לדבר או לבוא לבקר בארץ אפילו, זה לא ממש הולך".

שחקנים ישראלים כמו גל גדות, למשל, גם חיים את המורכבות הזאת?

"אני לא מכיר מישהו מהם שהוא שקט בנוגע לישראל, והם דווקא מדברים ברשתות - גם כשהם יודעים שזה פוגע בהם. גל גדות, תומר קאפון ב'דה בויז', שירה האס במארוול - עושים את השירות הכי טוב שהמדינה יכולה לקבל. קשה לישראלים להבין שגם אם הם לא היו עוסקים בהסברה כל היום, עצם ההצלחה של ישראלים פה עושה שירות מטורף למדינה. ראו את זה כשגל קיבלה כוכב בשדרות הכוכבים בהוליווד וכשווין דיזל דיבר עליה - מבחינת העולם כשהוא מדבר ככה על גל גדות הוא מדבר ככה גם על ישראל. היא ישראל מבחינת הרבה אנשים, וכאדם היא נהפכה להיות מאוד אהובה בתעשייה. זה שיש ישראלית במקום הזה זה קצת ׳אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה׳. אם היא כל כך אהובה, אז אין סיכוי שהחברות שלה הן אלו שמציגים בתקשורת כ׳ג'נוסייד'".