כבר בראשית הספר "אני מניר עוז" מונחת הקטסטרופה הידועה מראש לפתחו של הקורא. "אמא שלי תמיד היתה מנסה להרגיע ואומרת דברים כמו 'הבומים הם ממצרים'", משחזרת את ילדותה שי לוינסון, שנולדה בקיבוץ שעל גבול רצועת עזה ב־1972. "אבל היתה לי תחושה לא טובה. תמיד היה לי פחד שנשב בסלון, הבלטות יתרוממו, ומישהו ייצא מהרצפה".
ב־7 באוקטובר מחבלי הנוחבה לא יצאו מהבלטות, אלא נכנסו אל תוך ניר עוז מהשער הראשי וטבחו בתושביו ללא הפרעה. יותר מרבע מאוכלוסיית הקיבוץ נרצחה או נחטפה באותו יום אומלל, וחיילי צה"ל הגיעו ליישוב הנשכח רק אחרי שאחרון המחבלים עזב אותו.
הטרגדיה הנוראית של ניר עוז הצריכה ספר שייכתב עליה, ומי שהרימו את הכפפה הן סיון קלינגבייל ושני קלינגבייל שילה, אחיות שגדלו בקיבוץ ועזבו אותו בבגרותן, אחת עיתונאית, השנייה היסטוריונית. השילוב הזה מבטיח לכאורה ספר שיצליח לגעת בנימיה הרגישים ביותר של קהילת ניר עוז, ולגולל נרטיב קולח וכתוב היטב. הציפייה הזו, למרבה הצער, לא מתממשת לגמרי.
ניר עוז, שאבן הפינה שלו הונחה מול ח'אן יונס ב־1955, הוא הקיבוץ ה־70 של השומר הצעיר. לאורך שנותיו דגלו חבריו בערכים של סוציאליזם, דבקו בלינה המשותפת עד לאמצע שנות ה־90, והיו מראשוני המפגינים נגד מלחמת לבנון הראשונה. במבט ראשון, "אני מניר עוז" מצטרף לז'אנר של ספרים על קיבוצים בנגב המערבי, שפורסמו לאחר 7 באוקטובר. הבולט שבהם הוא "קו התלם" של אמיר תיבון, שנקרא בנשימה עצורה ושוזר בין ההיסטוריה של קיבוץ נחל עוז לחוויותיו האישיות של תיבון מיום הטבח. ספר נוסף הוא "אנחנו לא בקונצנזוס" של אביהו רונן, שאמנם ממעט להתייחס למלחמה הנוכחית, אך מיטיב לתאר את לידתו וצמיחתו של כרם שלום, אחד הקיבוצים המרתקים בישראל.
ואולם "אני מניר עוז" (או בשמו המלא "אני מניר עוז. זה בסדר, אף אחד לא יודע איפה זה") הוא לא ספר היסטוריה, ואם הוא מספר סיפור - הרי שהקורא צריך לפענח אותו בכוחות עצמו. אין בו התחלה, אמצע וסוף, אלא אוסף כמעט ספורדי של עדויות מפי חברי קיבוץ בהווה ובעבר, שבכוונת מכוון אינן מולחמות לכדי סיפור קוהרנטי.
כך, כותרות הפרקים שמרכיבים את הספר הן "רחל לביא־דורון, ילידת 1958", "בעז זלמנוביץ, יליד 1966", "עפרי אצילי, יליד 2001" וכן הלאה, כולם מונולוגים הכתובים בגוף ראשון יחיד ומובאים באופן גולמי, כמעט ללא עריכה. העדויות לא אחידות ברמתן, חלקן מעניינות יותר ואחרות פחות, חלקן משעשעות ואחרות לוקות ברצינות תהומית. גם סדר העדויות לא ברור, וניתן בהחלט לקרוא אותן באופן אקראי.
הבחירה הספרותית הזו, שעושה הנחות לכותבות אך לא לקוראים, מוצדקת כבר בפתיחה. לדברי המחברות, הן החליטו לכתוב את סיפורו של ניר עוז דרך מי "שגדלו על הדשאים" של הקיבוץ, כך ש"העדויות יוצרות אמת נרטיבית[...] והריבוי מכנס בסופו של דבר למארג היסטורי רחב שיוצר זיכרון קולקטיבי של מקום". לא בטוח שהשתכנעתי.
כתיבת ההיסטוריה של ניר עוז, כמוה ככתיבת ההיסטוריה של פומפיי או אטלנטיס - מקום שהיה ואיננו עוד. שכן גם לאחר שישוקם ויבנה מחדש, גם אחרי שיסוידו אחרוני הבתים השרופים, ניר עוז שהתקיים עד 6 באוקטובר 2023 לא יקום שוב מהאפר. "לשאול אותי אם אחזור לקיבוץ זה כמו לשאול אלמנה מי הבעל שלה", אומרת אחת המרואיינות. "מצד אחד זה המקום הכי נורא בעיניי, ומצד שני, כשאני באה לניר עוז אני מרגישה שזה המקום שלי ושהוא נורא יפה. ואני איפה? אני עדיין בממ"ד - עדיין איפה שהייתי ב־7 באוקטובר". אולי בשל כך מנסות האחיות קלינגבייל לתפוס, ללא פילטרים, את הרגע החמקמק של ההווה המתמשך. ניתן ממש לדמיין אותן יושבות עם ניצולי הטבח בלובי המלון שאליו פונו, או בדירתם החדשה בכרמי גת, ודולות מהם עוד ועוד אנקדוטות וזיכרונות מהדשאים של ניר עוז, לפני שייעלמו בתהום הנשייה.
למרות הטרגדיה והנוסטלגיה, קיבוץ ניר עוז לא חף בספר מביקורת, וגם צדדיה הפחות נעימים של הקהילה מועלים על הכתב. "היה צריך להרוס את הבית הזה בשביל שיהיה לי מה להתגעגע אליו", אומר ליאור פרי, יליד 1973, שמספר שמגיל צעיר הרגיש אאוטסיידר ותמיד ידע שבשלב מסוים יעזוב את הקיבוץ, כפי שאכן עשה.
ואולי, מתוך פסיפס העדויות המעורבב, עולה בכל זאת איזה הד מהדנ"א הייחודי של ניר עוז: כיסוח הדשא בשש בבוקר, מעשי הקונדס, שומרת הלילה בבתי הילדים, ארוחות שישי החגיגיות בחדר האוכל, הנסיעה בטרקטור ללא רישיון, הצורך "להיות בסדר" ולא לבלוט, תחושת המשפחתיות החונקת והמאפשרת בו־בזמן, והרבה מאוד הורים גרושים. "קיבוץ של חננות", מגדירה זאת מור בלחסן צרפתי, ילידת 1982. "קונפורמיזם שנהפך לאידיאה", כפי שמיטיבה לתאר דווקא טלה זילברמן, שנולדה בקיבוץ ב־1984 ועזבה אותו כבר ב־2001.
אם העלאת הזיכרונות מן האוב מעוררת ערגה, חיוך או החמצה, הרי שהפסקאות הבהולות המשחזרות את 7 באוקטובר, המופיעות בכל עדות, עולות על גדותיהן מאימה וחוסר אונים. הקטעים הקצרים הללו מהווים את החלק העוצמתי ביותר בספר, שנשאר עם הקורא גם לאחר תום הקריאה.
קשה להתנתק מחוויות היום הזה כפי שהן עולות מהמרואיינים, ואין זה משנה אם באותו בוקר שהו בממ"ד בקיבוץ וניצלו רק בנס, או היו באירלנד והתעדכנו בנעשה דרך מסך הטלוויזיה או הווטסאפ המשפחתי. כל עדות כזו מפלחת את הלב מחדש.
