סופרים בישראל לא גומרים את החודש. זו לא ידיעה מרעישה. הסיבה לכך שרוב הסופרים בארץ לא נמצאים מתחת לקו העוני היא שיש להם עוד עבודה. או, כפי שמנסח זאת כל ישראלי ששומע שאני סופר במקצועי: נחמד מאוד, וממה אתה מתפרנס?
השאלה הוגנת. כבר 15 שנה אני עוסק בספרות כמקצוע. מתוכן, בשבע השנים האחרונות לא היה לי מקצוע שני. מבין שבעת ספריי היו לי שני רבי־מכר, אחד קטן, אחד גדול. רוב השנים חייתי בדוחק מהכנסה צנועה של 6,000 שקלים בחודש. רוב הזמן הייתי עייף מאוד.
הנה העניין: אולי מעולם לא שמעתם את שם העט "תה", אבל בסטנדרטים ישראליים אני סופר מצליח למדי. מכרתי כמה עשרות אלפי עותקים מספריי, יש לי יותר מ־70 אלף עוקבים ברשתות החברתיות, ואני מייסד של פסטיבל הסופרים הישראלי. גם אני לפעמים מדמיין את הארמון שבו אני ודאי חי.
אבל מובן שהמציאות שונה מהפנטזיה. ההצלחה הצנועה (בסטנדרט עולמי, צנועה מאוד) אפשרה לי ולספרות שלי להתקיים, ולא הרבה מעבר לכך. על אף ההצלחה, התקשיתי מאוד לגרום לגופים מסחריים או למוסדות רשמיים להכיר בי. כך קרה שהייתי לסופר עצמאי, ויותר מכך - לסופר רשת. חלוץ בתחום צעיר של סופרים שכתיבתם נפוצה ברשתות, ורק אז מקבלת ביטוי פיזי בחנויות הספרים. המעמד קנה לי היכרות נרחבת עם הוצאות הספרים השונות, עם מאות סופרים, מוכרים ובלתי מוכרים, ועם יזמים מרובים - אבל פרנסה רבה לא היתה שם.
אולי מעולם לא שמעתם את שם העט "תה", אבל בסטנדרטים ישראליים אני סופר מצליח למדי. גם אני לפעמים מדמיין את הארמון שבו אני ודאי חי. אבל מובן שהמציאות שונה מהפנטזיה.
לכן, לפני כמה שנים פניתי לידידי אסיף אלקיים, סופר גם הוא, והצעתי לו שבמקום לרכוש לנו מקום יקר בירידי הספרים הגדולים, נקים דוכן קטן בנתניה, לשם הוזמנתי להרצות. הקהל שלנו יגיע בכל מקרה, טענתי, אז בשביל מה להוציא אלפי שקלים על שולחן? אסיף הביט בי לרגע, ואמר כמה מילים שבדיעבד שינו את חיינו: תה, אני איתך. אבל במקום דוכן - בוא נקים יריד.
וכך עשינו. יריד ספרים צנוע של כמה עשרות סופרים, כ־200 מבקרים. חזרנו הביתה מרוצים, ובמחשבה שבכך העניין תם. אלא ששנה לאחר מכן, סופרת צעירה שהשתתפה ביריד כתבה לי ושאלה אם נרצה להקים אחד דומה בנמל יפו. היא הכירה מישהי מההנהלה, כך אמרה, והזמינה אותנו לפגישה. משם, זה התגלגל ל"פסטיבל הסופרים הישראלי", אירוע תרבותי מרכזי שהתקיים בשנה שעברה בהשתתפות יותר מ־10,000 מבקרים.
אז איך מתפרנסים מספרות בישראל? אין לכך תשובה אחת ברורה. אולי ראשית עלינו להתייחס אליה כמקצוע, ולא כתחביב או קוריוז משעשע. השנים שביליתי ככותב העניקו לי קהל. השנים שביליתי כסופר העניקו לי היכרות עם השדה הספרותי, ואת היכולת להביא גורמים שונים, מסופרים עצמאיים ועד להוצאות הגדולות, להתארח בפסטיבל. אף כי בין השיטין, ניתן להבין שהפכתי ליותר מסופר. נאלצתי להיות איש שיווק, גרפיקאי לעת מצוא, דובר רהוט (אבל אני כותב ספרים, מתחשק לי לצעוק, אני לא אמור לדבר) ואפילו יזם.
החלום הוא לזנוח את כל שאר הכישורים ולשוב לכתוב ספרים. אני מתנחם בכך שכל העבודה האחרת הזו משרתת תמיד את הספרות. שלפחות אין לי מקצוע נוסף. רק אחד, מעייף אבל מספק. אולי זה פירוש המילה "סופר" בישראל, ועלינו פשוט להסכין עם השינוי המקצועי. לא רק הכתיבה לבדה, אלא גם דרך החתחתים שנלווית לה.
אז איך מתפרנסים מספרות בישראל, לעזאזל? מפסיקים לראות בה דבר מנותק מן המרחב שבו אנו חיים, ומשתמשים בכל הכישורים שבעולם כדי שבסופו של דבר מישהו יקרא ספר. ואולי יתחיל לחלום, באחורי ראשו, לכתוב אחד בעצמו.
