מדליין "מקס" מקסוול, היסטוריונית בסוף שנות ה־20, מצטרפת למכון המחקר סיינט מרי, שבו, כך היא מגלה, "חוקרים ומתעדים אירועים היסטוריים בזמן התרחשותם". הכוונה מילולית לחלוטין - חוקרי המכון עורכים מסעות בזמן לתקופות היסטוריות שונות ומתעדים את האירועים בעוד אלו מתרחשים מול עיניהם. לפיכך, בסיינט מרי חיי ההיסטוריונים מרובי סכנות - תמיד יש סיכוי לחטוף חרב בראש באנגליה של המאה ה־19 או להיאכל על ידי דינוזאור תוך כדי ביקור בתקופת הקרטיקון.
למקס, ג׳ינג׳ית קשוחה מבחוץ ובעלת לב רך מבפנים, כל זה מתאים כמו כפפה ליד. אחרי הילדוּת הקשה שעברה עליה היא מרגישה לראשונה בבית, ואפילו פוצחת ברומן לוהט עם ראש הצוות הטכני, צ׳יף פארל. עד מהרה, מקס מגלה שלמכון המחקר שלה יש יריב מסוכן - ארגון מתחרה שמנסה להשתמש במסע בזמן לטובת רווח כלכלי. המאבק בין שני הארגונים הופך את החיים הכבר־מסוכנים של מקס למורכבים עוד יותר, עם בגידות, מזימות וקרבות אש על ציר הזמן. לצד האויב החיצוני, מקס נאלצת להתמודד גם עם פוליטיקה פנימית במכון, יחסים מורכבים עם עמיתיה ופצעי העבר שלה עצמה.
גישה זו לא רק מקילה על הקוראים להבין את חוקי העולם ללא שיעורי בית מקדימים בפיזיקה קוונטית, אלא גם משרתת את הטון ההרפתקני והמבדר של הספר. כאשר ההיסטוריונים גולשים במורד ההיסטוריה, הקוראים מוזמנים ליהנות מהנוף בלי לדאוג יותר מדי לגבי הדרך שבה הם הגיעו לשם.
הספרות הרומנטית המתורגמת מוצפת בימים אלו בספרי רומנטזי (ז׳אנר המערב רומנטיקה ופנטזיה), אבל "דבר רודף דבר" שייך לז׳אנר נדיר יותר, בוודאי בישראל, של מדע בדיוני ורומנטיקה (מדרומן? רומד"ב?), וספציפית לתת־הז׳אנר של מסעות בזמן.
הקוראות הישראליות בוודאי יזכרו דוגמאות נוספות של תת־הז'אנר הזה, כמו סדרת "זרה" או "אשתו של הנוסע בזמן". בניגוד לספרים הללו, שבהם הרומנטיקה מרובה והדרמה קורעת לב, "דבר רודף דבר" הוא ספר שרובו אקשן קליל ומצחיק. ההומור שבו יבש ומעלה חיוך רחב, למשל: "׳לכי ישר בשביל עד הדלת הקדמית. לא תוכלי לפספס אותה׳. קצת אופטימי מדי, חשבתי לעצמי. פעם הלכתי לאיבוד בגרם מדרגות", או: "התעוררתי באגף החולים. האמת היא שזה קורה כל כך הרבה, שאני צריכה ליצור מקש קיצור מיוחד בשביל זה", וגם: "זמן הוא עניין חשוב בארגון שלנו. אם את לא יכולה להגיע בזמן לפגישה שנערכת בבניין שלך, הם אומרים, לא ילך לך גם כשתנסי למצוא את קרב הייסטינגס".
אותו הומור יבש מצליח להקליל את האווירה גם בסצנות של פיצוצים, פציעות, מיתות של דמויות, ואפילו בסצנות רומנטיות נוגעות ללב, כמו זו שבין מקס לאהובה הצ'יף פארל: "׳אני לא רוצה הרבה. אני רק רוצה שתגידי לי שאת אוהבת אותי לפעמים.׳ נענעתי בראשי. ׳כן, אתה מבין, אני לא יכולה לעשות את זה.׳ הוא הפנה ממני את ראשו. ׳אני אוהבת אותך כל הזמן׳". בספר אין הרבה סצנות סקס, אבל המרכזית שבהן מצליחה להצחיק ולחרמן בו־בזמן.
הקלילות ממשיכה גם בכל מה שקשור למכניקה ולפרדוקסים של מסעות בזמן. בניגוד לרבים מהספרים בז'אנר, שמתעכבים על שאלות פילוסופיות מורכבות כמו "מה יקרה אם תהרוג את סבא שלך?" או "האם אפשר לשנות את העבר?", כאן הסופרת ג'ודי טיילור בוחרת לגשת לנושא באופן פרגמטי.
הכללים בעולם של סיינט מרי פשוטים יחסית: ההיסטוריה מוגנת ומתקנת את עצמה. ניסיונות לשנות אותה נענים בתגובה חריפה מצד הזמן עצמו, שנוטה להעניש את המתערבים. כאשר דמויות מנסות להתערב בזרם ההיסטורי, התוצאות לעיתים קרובות הרסניות, אך ללא סבך העלילה המפותל הנפוץ בסיפורי מסעות זמן אחרים. טיילור גם נמנעת בחוכמה מדיונים מייגעים על לולאות זמן או על מציאויות מקבילות. במקום זאת, היא מספקת מסע קולח שדוהר קדימה בקצב מסחרר, עם אירועים שבאמת רודפים זה את זה - ממש כפי שרומז שם הספר.
גישה זו לא רק מקילה על הקוראים להבין את חוקי העולם ללא שיעורי בית מקדימים בפיזיקה קוונטית, אלא גם משרתת את הטון ההרפתקני והמבדר של הספר. כאשר ההיסטוריונים גולשים במורד ההיסטוריה, הקוראים מוזמנים ליהנות מהנוף בלי לדאוג יותר מדי לגבי הדרך שבה הם הגיעו לשם.
לבסוף, הספר רוחש הערכה עמוקה להיסטוריה ולחשיבות תיעודה המדויק. למרות הטון הקליל, טיילור מצליחה להעביר את התחושה שהיסטוריה אינה רק אוסף תאריכים ועובדות, אלא מארג חי ונושם של סיפורים אנושיים. מקס ועמיתיה מחויבים לתפיסה שהעבר ראוי לכבוד רב - לא לשינוי או להתערבות, אלא לתיעוד מדויק ומעמיק. וכך, "דבר רודף דבר" מציע חוויית קריאה מהנה וקלילה לקוראים המחפשים בריחה אל עולמות אחרים, או זמנים אחרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו