בדרך אל האושר: רומן הניו אייג' של פרומן

נתקלתי לאחרונה ביוטיוב בקטע של אודי כגן. הוא יורד שם על אנשי פרדס חנה, אלה עם השרוואל והחיוך הנצחי והשיער הארוך והמלוכלך, והנטייה לדחוף לכל משפט קלישאות ניו־אייג' על "אור", "אהבה" ו"זרימה" ולהוסיף לקינוח תנועת נמסטה. הכרתי אחת כזאת, כגן סיפר. קראו לה אתי, אבל היא ביקשה שיקראו לה "לקשמי", כשמה של אלת העושר ההינדית. מה לעשות, הוא אמר, כנראה בדיוק אלת המינוס בבנק היתה תפוסה.

נדמה לי שזה פחות או יותר האופן שבו רובנו תופסים את האנשים הללו. הרוחניקים, הניו־אייג'רים, אנשי השאנטי. אלו שמאכלסים את פסטיבלי "בומבמלה", את סדנאות המדיטציה, את סיני, את גואה, את היישוב תקוע שבהרי יהודה. רובנו, כך נדמה לי, קצת צוחקים עליהם וקצת מוקסמים מהם, אבל תמיד מתבוננים עליהם מרחוק, כאילו היו בעלי חיים אקזוטיים במיוחד. "נהיה טובים", ספרה של ליהרז פרומן - בתו של הרב מנחם פרומן המנוח, תושבת תקוע ומי שמכירה את העולם הזה היטב - מאפשר לנו לפגוש אותם; להתבונן בעולם דרך עיניהם של אותם טיפוסים חייכנים בשרוואל. והמבט הזה בהחלט מעניין.

https://www.youtube.com/watch?v=JCKs-TSMphY

במרכז הספר עומדת אליה, אם חד־הורית לבן מתבגר, שעוסקת בהעברת סדנאות לקליעת סלים ובעוד כל מיני עיסוקים מזדמנים. פעם, כך אנו למדים, היא היתה מוזיקאית. חלק מלהקה גדולה, בהנהגתו של שוקי, בן זוגה לשעבר הכריזמטי והגדול מהחיים. פעם היא גם התגוררה באיזו קומונה רוחנית, יחד עם שוקי ועם עוד חבורה של גברים ונשים מבקשי דרך. משהו בין קיבוץ ניו־אייג'י למאחז לא חוקי.

באותם ימים אליה וחבריה האמינו שהם עומדים לחולל מהפכה: הם יצרו יחד מוזיקה, פיתחו מערכת של טקסים כמו־דתיים, המציאו אידיאולוגיות חובקות עולם - ומייד החליפו אותן באחרות. באותם ימים הם נשבעו להיות תמיד נאמנים לעצמם, להיות תמיד יחד, לאהוב את עצמם ואת כל שאר היצורים. אך הימים הללו חלפו. החבורה התפזרה וכל אחד פנה לדרכו.

כך, עד שאליה מתבשרת כי יאיא, אחד מבני החבורה, נמצא בצרה. הוא אכל איזושהי פטריית הזיה, ונראה לאחרונה בסיני לאחר שאיבד כל קשר עם המציאות. אליה חוברת לשוקי, שמאז גירושיהם הפך למוזיקאי בינלאומי מצליח ולסלב מקומי, ולצ'יף, אחד מבני החבורה שחזר בתשובה, ויחד הם יוצאים לסיני כדי למצוא את חברם האובד. הספר הוא בעיקרו סיפור המסע הזה.

לא הרבה קורה בסיפור הזה. השלושה נוסעים, עוצרים, ממשיכים, מדברים על החיים. מדי פעם הם פוגשים דמויות משמעותיות יותר או פחות, או נזכרים באירועים מעברם המשותף. פה ושם משולבים בסיפור גם פלאשבקים מילדותה של אליה ומסיפור נישואיה עם שוקי. וכך זה נמשך עד שהם מגיעים לסיני. בקיצור, לא הרבה מתרחש. אך כוחו של הספר הזה אינו בעלילה שלו, אלא בנקודת המבט הייחודית שהוא מציע; באפשרות שהוא מעניק לנו, הקוראים, להיכנס לתוך ראשם והלך מחשבתם של גיבוריו: אנשים לא שגרתיים, אפילו קיצוניים, מלאים בחלומות גדולים ובפגמים גדולים לא פחות - אבל גם מלאי חן. אנשים שבאמת ובתמים רוצים להפיץ אור ואהבה בעולם, שבכל פעם נכשלים בכך ונופלים - והספר לא לועג להם בשל כך.

גיבורים ספרותיים, כפי שיודע כל קורא, הם בדרך כלל אינדיבידואליסטים, יוצאי דופן, זאבים בודדים. אם אלה הבלשים הספרותיים שתמיד משוטטים לבדם בסמטאות החשוכות, אם אלה הנערים הממושקפים וחובבי הקריאה שמככבים בספרי נוער, ואם אלה הצעירות המרדניות שמככבות ביצירות רומנטיות. מעצם טיבו, במדיום הספרותי יש משהו שנוטה להתמקד בגיבור היחיד, הניצב מחוץ לחברה, שמהדהד את הקורא, המציב גם הוא את עצמו מחוץ לחברה באמצעות מעשה הקריאה.

במובן זה, בספר "נהיה טובים" יש חידוש. הוא מנסה להציג לנו גיבורה מסוג אחר: אמנם אליה היא אישה לא שגרתית שעברה בחייה דברים קשים ולא מעט טראומות - אבל הדבר לא הפך אותה למתבודדת. הדבר גם לא גרם לה לרצות לחיות מחוץ לחברה. להפך, לאורך הספר מודגש שוב ושוב הרצון שלה להשתייך, להיות חלק מן העדר, חיה אחת בתוך להקה. שוב ושוב היא חוזרת על שאיפתה להתמזג בחבורה שמקיפה אותה ולהיבלע בה לחלוטין - שאיפה שהספר מתייחס אליה בכבוד, אפילו באהדה.

יתרה מזו: בכתיבה ספרותית יש לפעמים משהו אכזרי, חסר רחמים. לעיתים קרובות סופרים - ונדמה לי שזה נכון אפילו יותר ביחס לסופרים ישראלים - נוטים להציג את הדמויות שלהם במערומיהן, עם כל הפגמים והחולשות שלהן. אך דומה שפרומן מנסה ללכת בדרך אחרת. היא לא מעלימה את הפגמים של דמויותיה, אבל גם לא זוקפת אותם לחובתן. גם כשהיא מתארת את שוקי, האמן הנרקיסיסט הזקוק כל הזמן לאישור הקהל, או את צ'יף, רודף הנשים הכפייתי שהפך לחרדי בגיל מבוגר, היא עושה זאת בלא מעט חמלה. כמובן, אפשר לבקר אותה על כך. אפשר לטעון שזוהי נקודת החולשה של הספר - חוסר הנכונות שלו ללכת עד הסוף. חוסר הרצון שלו להכאיב, לגיבורים ולקוראים כאחד; דבר שמתבטא בסוף, למשל, שיש שימצאו אותו מתקתק מדי.

אבל נדמה לי שלא מדובר כאן בחוסר יכולת ללכת עד לקצה, אלא בבחירה מכוונת. כפי שאומרת כותרת ספרה, ובדומה לגיבורה שלה, גם ליהרז פרומן רוצה באמת ובתמים להיות טובה, להביא טוב לעולם. ובעולם שלנו - זה לא דבר של מה בכך.