תמר טסלר חיכתה עד אמצע שנות ה־40 שלה כדי לכתוב רומנים. מותר לנחש שההמתנה הזו לא נבעה ממחסור בהשראה, אולי להפך. רומן הביכורים שלה, "שיר העצב הנורא", הוקדש לסיפורה האישי - להיותה בתו מחוץ לנישואים של שמעון טסלר, שהיה בזמנו ממקימי הטלוויזיה הישראלית ומהמגישים הבולטים של "מבט", "מוקד" ו"השבוע יומן אירועים".
רק שאז התברר שבתיבת האוצר המשפחתית ממתין לה סיפור נוסף. ב"החיים הנפלאים של דודה מונה", הרומן השני שלה, שיצא לאחרונה, היא מספרת על דודתה, חיה הררית, השחקנית היפהפייה שכבר בשנות ה־50 דרך כוכבה בהוליווד.
לבד בראש הגבעה
ב"החיים הנפלאים של דודה מונה" שולחת טסלר, 47, את הגיבורה, יעל, לאנגליה, אל הדודה הזוהרת שכבר נמצאת בעשור התשיעי לחייה. היא פוגשת שם חבורה של שחקנים ואנשי בוהמה, שמנהלים חיים שונים לגמרי מאלה המוכרים לה בישראל. החבורה מציבה מראה מול השאיפה של יעל לבנות בית מסודר ומשפחה סטנדרטית, ומציגה אפשרות של חיים אחרים, של יצירה וחברות עמוקה, הרפתקאות ומאהבים.
הדודה, היא אומרת, "היא הדמות הקלאסית שמביאה את הצבע לחיים בשחור־לבן". אלא שטסלר לא מכריעה אילו חיים טובים יותר. "אני לא בהכרח חושבת שאלה החיים הכי טובים", היא אומרת. "לא סתם הפגשתי את הגיבורה עם הדודה, כשהדודה כבר בת 80, כשהדברים מתחילים להיפרם, כשמופיעים הגעגועים והבדידות. הדודה עזבה את הארץ לפני שנים והיא עדיין זרה, היא חשופה מאוד כי היא מזדקנת ובעלה האנגלי כבר מת, והיא בעצמה מכנה את עצמה 'השחקנית הישראלית שחיה לבד בראש הגבעה'. רציתי לעסוק בכל השאלות האלה ולא לקבוע שאלה חיים שעדיפים על החיים הרגילים של כולנו".
דמותה של הדודה מונה מבוססת על השחקנית חיה הררית, דודתה של טסלר. הררית, שהלכה לעולמה ב־2021 בגיל 89, הצטרפה אחרי שירותה הצבאי לתיאטרון "הקאמרי" כעוזרת במאי. "היא זכרה בעל פה את כל התפקידים בהצגות, וכל פעם שמישהו מהשחקנים היה חולה היא החליפה אותו", היא מספרת.
אחרי שורה של תפקידים על הבמה - ובהם רחל, חברתו של הגיבור ב"קזבלן" (שאותו גילם אז יוסי ידין) - ותפקיד ראשי ב"יצחק ורבקה", הסרט הישראלי הראשון בצבע, נדמה היה שדרכה ככוכבת סלולה.
כשהחלו האודישנים לסרט "גבעה 24 אינה עונה", הפקה ישראלית־בריטית בבימויו של תורולד דיקנסון, חנה מרון המליצה על הררית, שאכן קיבלה את התפקיד הנשי הראשי. "זו היתה פריצה גדולה עבורה", אומרת טסלר. "היא יצאה מגבולות הארץ והרוויחה מספיק כסף כדי לנדוד בעולם.
"במשך שנים ראיינו אותה כל כך הרבה, ובכל פעם שהיא באה לארץ כתבו עליה, והיא נאלצה להדוף עיתונאים. בדיעבד ראיתי שבכל הכתבות האלה עשו לה החפצה נוראית. בעיתון אמריקני התפרסמה כתבה שנפתחה במילים 'חיה הררית, 60-90-70'"
היא עברה לאנגליה, חייתה באיטליה ועבדה עם חבורת במאים צעירים, ובהם אנטוניוני, ועשתה סרטים במין נחישות וחוצפה. כשאחד הסרטים שלה לא התקבל לפסטיבל קאן, היא נסעה לשם בכל זאת, עם הסלילים של הסרט, והציגה את עצמה בפני אנשי קולנוע חשובים. בין השאר היא פגשה שם את הבמאי וויליאם וויילר, שהופתע לפגוש שחקנית ישראלית, כי לא היו שחקניות ישראליות בהוליווד באותם ימים, ומאוד התרשם ממנה. כשוויילר התחיל לעבוד על 'בן חור' הוא ביקש שיביאו לו את השחקנית הישראלית שהוא לא שכח".
דמותה של אסתר, הגיבורה הנשית שהררית גילמה לצד צ'רלטון הסטון ב"בן חור", סימנה את שיא הקריירה של הררית. הסרט, שזכה ב־11 פרסי אוסקר, נחשב עדיין לאחת ההפקות הגרנדיוזיות של הוליווד, והררית מצידה קיבלה בזכותו חוזה לשש שנים בחברת MGM.
השנה היתה 1959, והררית היתה הישראלית הראשונה בהוליווד. "מהר מאוד היא הבינה שהיא לא תקבל את התפקידים שהיא רוצה", אומרת טסלר. בראיונות איתה הררית מצוטטת כאומרת שהסטודיו התייחס אליה "כמו אב מגונן. שומר ודואג, אבל לא מניח לי לגדול ולהתבגר".
נוסף על כך, בעלה הראשון, המהנדס נחמן צרווניצר, היה חבר במפלגה הקומוניסטית הישראלית, וגם היא היתה שם תקופה קצרה מאוד, מה שלא עזר לקריירה. "בקאן היא התיידדה עם סימון סיניורה, שהאמריקנים עקבו אחריה בגלל דעותיה הקומוניסטיות, והידידות הזו גרמה להם להסתייג גם מדודתי, כך שהיא הבינה שאין לה יותר מה לחפש אצלם".
טסלר מספרת שדודתה הבינה שגם המבטא הזר והמראה האקזוטי שלה עומדים בדרכה ומגבילים אותה לתפקידי נשים זרות. "במאגר הכתבות של 'העולם הזה' מצאתי עליה כתבות שבהן נכתב ששחקניות ישראליות הן הדבר הבא בהוליווד, כי מפיקים שם עכשיו אפוסים תנ"כיים, כי הן לא מפחדות מעבודה קשה, וכי הן זולות פי כמה מכל שחקנית אירופית".
לא מצטלמת
"אחרי מותה רוקנתי את הבית שלה", מספרת טסלר. "היא שמרה ארכיון מטורף של כל הכתבות שנכתבו עליה בכל העולם, ולרבות היו כותרות כמו 'מצבא ההגנה בישראל לאולפני צ'ינצ'יטה', או 'קודם היא רצה עם נשק ביד וכיום היא בקולנוע'".
והיא באמת רצה בצבא עם נשק ביד?
"מה פתאום? היא שירתה בלהקת חיל הים".
אז הוליווד היתה מבחינתה אכזבה?
"כן ולא. היא שיחקה בכל מיני סרטים איטלקיים ואנגליים ואז נישאה לדוד שלי, הבמאי הבריטי ג'ק קלייטון, ועברה לגור איתו באנגליה. היא חזרה לאוניברסיטה, למדה תסריטאות, כתבה תסריט לאחד מהסרטים של בעלה, Our Mother’s House, כתבה שירה. הם עזבו את לונדון ועברו לגור בכפר שמרוחק משם כשעה נסיעה, ליד ווינדזור, במקום יפה ושליו, שם הדוד שלי גידל יוני דואר. היא היתה מסופקת מאוד בחייה".
הספר עליה נולד כשפינית את הבית שלה?
"הארכיון הענק שלה עזר לי בכתיבה, אבל עוד קודם חשבתי שיש שם סיפור שצריך לספר. אני לא יוצרת קולנוע, אבל העולם הזה לא זר לי, ורציתי לעשות עליה סרט תיעודי. ב־2006 הודעתי לה שאני באה לעשות סרט. היא היתה הצעירה מבין קבוצת חבריה, השחקנים הבריטים, וחשבתי שכדאי לצלם לפני שיהיה מאוחר מדי. באתי עם חבר צלם וקבענו ראיונות, ואז התברר שהיא לא מוכנה להצטלם".
למה?
"במשך שנים ראיינו אותה כל כך הרבה, ובכל פעם שהיא באה לארץ כתבו עליה, והיא נאלצה להדוף עיתונאים. בדיעבד ראיתי שבכל הכתבות האלה עשו לה החפצה נוראית. בעיתון אמריקני התפרסמה אודותיה כתבה שנפתחה במילים 'חיה הררית, 60-90-70', ובעיתון אחר היתה כותרת 'חיה הררית, בת 26, לבד אבל לא בודדה', ושם היא נאלצה להתנצל על כך שהיא עדיין לא ילדה ילדים.
"אז היא לא רצתה להצטלם, אבל ישבנו והקלטנו אותה, והיא סיפרה את סיפור חייה. יצא שהצלם שהבאתי נשאר בלי עבודה, אז הוא צילם קצת את הבית והשדות והם התחילו לביים אותי - לבשתי את השמלות שדודתי לבשה לטקס האוסקר, תכשיטים, תסרוקות, ושומעים אותה נותנת לי הוראות ברקע. חזרתי עם סרט שאני עומדת במרכזו מבחינה ויזואלית, וזה לא התאים לי בכלל".
כיום מאוד נפוץ לעשות סרטים תיעודיים כאלה, "היברידיים".
"כל הזוהר הנוצץ הזה מורכב מבני אדם, שיש להם כאבי לב ואכזבות. היא היתה אישה ששברה את הכללים וחיה לגמרי אחרת, והיתה מוקפת באנשים שהגיעו להישגים מרשימים בחייהם. זה לא מיתוס, היא באמת הוכיחה שאת יכולה לחיות כמו שאת רוצה"
"זה יכול להיות מעניין, אבל בגיל 27 לא יכולתי לסבול לראות את עצמי. העדפתי עמדה של מי שמתבוננת מהצד כצלמת או כסופרת. החומרים האלה עדיין אצלי, ואני מסתכלת בהם בסלחנות, כי הבחורה שם היא כבר לגמרי לא אני. פתאום הבנתי שאם אני רוצה להגיע למשהו עמוק יותר מרק לספר את סיפור החיים של דודה שלי, אני צריכה להפגיש אותה, בסיפור, עם האחיינית הצעירה שלה, ששונה ממנה מאוד, ודרך העיניים שלה לבדוק איזה מודל הדודה משמשת לה, עד כמה אפשר לעמוד בו, עד כמה הוא מסרס, עד כמה הוא מעניק השראה".
היא באמת היתה עבורך מודל לחיקוי?
"זה לא בדיוק עובד ככה כשאת מכירה מישהי מהילדות. את רואה מקרוב שכל הזוהר הנוצץ הזה מורכב מבני אדם, שיש להם כאבי לב ואכזבות. היא היתה אישה ששברה את הכללים וחיה לגמרי אחרת, והיתה מוקפת באנשים שהגיעו להישגים מרשימים בחיים שלהם. זה לא מיתוס, היא באמת הוכיחה שאת יכולה לחיות כמו שאת רוצה ולא כמו שהחברה מצפה ממך, אבל כשאת מתבוננת מקרוב את מבינה שבשביל זה צריך מבנה אישיות רגשי חזק כמו ברזל. כמו אצל ספורטאי־על - לא מספיק כישרון, צריך גם אמביציה מטורפת וביטחון עצמי. פחד ורגשי נחיתות הם בכלל לא חלק מהלקסיקון של האנשים האלה. אז כשאת מגיעה לשם וכולך אנושית, את מבינה שלא קורצת מחומרים כאלה, שאין לך את המבנה הנפשי של הדודה שלך".
חיים יוצאי דופן
כשטסלר נולדה אביה, אז כוכב החדשות של הערוץ הראשון, היה עדיין נשוי לאשתו הראשונה. הסיפור סוקר בהרחבה בעיתונים, תחת אייטמים כמו "רינה הררית, העובדת כמפיקה בטלוויזיה, הרתה לאיש הטלוויזיה שמעון טסלר, שהיה אז נשוי. בינתיים התגרש טסלר והוא נראה בחברת הררית". אביה ואמה ניהלו מערכת יחסים זוגית, וכשהיתה בת שלוש וחצי ואביה נסע ללונדון לשליחות מטעם רשות השידור, היא נסעה עם אמה לבקר אותו מדי כמה חודשים. בהמשך הוא חזר ארצה, שכר דירה בירושלים, וטסלר ואמה עברו לגור איתו למשך שנתיים.
"מה שמדהים הוא שהאחיות לבית נויברג, אמא שלי ואחותה, נולדו למשפחה סוּפר־נורמטיבית. סבא וסבתא שלי הגיעו מפולין, כל אחד בנפרד. לסבא היו המון אחים ואחיות וכולם הצליחו לשרוד. המשפחה של סבתא שלי היתה אמידה מאוד, הגיעה ארצה וקנתה אדמות, אבל אחרי שנתיים ההורים התייאשו וחזרו לפולין וכולם נספו, חוץ ממנה, שנשארה פה לגמרי במקרה, כי היא כבר הכירה את סבא. הוא היה פקיד, הם גרו במרכז חיפה וניהלו בית רגיל לגמרי, כך שמפתיע שממנו יצאו שתי נשים כל כך חזקות ומיוחדות.
"אמא שלי בחרה ללדת אותי לבד, לגדל כן עם אבא, לא עם אבא. לא היה לה שום עניין בנישואים. דודה שלי, חיה הררית, עזבה את הבית בגיל 17, עברה לתל אביב, התחתנה, התגרשה, בחרה לא ללדת בכלל ולבנות לעצמה קריירה בחו"ל כשזה היה מאוד חריג. גדלתי בסביבה משוחררת לגמרי, מהכל, בלי שום ציפייה למסגרות מחייבות, וכיום אני חיה את החיים הכי נורמטיביים שיש ומגדלת שני ילדים (בני 9 ו־13 היום; ד"ל). ואם יש משהו שאני עושה דרך הכתיבה, הוא לנסות לתהות מאיפה הגיעו הכוחות האלה, של אמי ואחותה, לחיות חיים כל כך יוצאי דופן".
האחיינית יעל, כמו בלה ברומן הראשון שלך, גדלה ללא אב ושבויה לגמרי בדרמה של האהבה.
"שתיהן חיות בחסר גדול, חסר בדמות אב. במקרה של יעל, היא מנסה להיפרד מבן הזוג שלה אורי, שבאופן לא רציונלי ממלא אצלה את דמות האב החסרה והיא נאחזת בו בצורה הישרדותית ממש. רציתי לתת לה משהו פתולוגי, היאחזות בבית שהוא לא בית, שבו היא גרה עם בן הזוג הזה, ואז גם הנסיעה לדודה שלה, כוכבת הקולנוע לשעבר, בניסיון להתנתק, שם היא פוגשת נשים שבחרו בחירות אחרות לגמרי משלה. היא עומדת מהצד ומסתכלת, כי היא צלמת והיא רואה לא מעט, אבל לא כל הבחירות של הדודה והנשים שמקיפות אותה קוסמות לה".
אחד הדברים המקסימים שאת מתארת בספר הוא החברות העמוקה בין נשים.
"זה גם לקוח מהחיים. היתה לדודה שלי חברה הכי טובה, שחקנית אמריקנית, שגם היא התחתנה עם בריטי והן היו קשורות מאוד זו לזו. צחקו הרבה ביחד, גם על החולשות שלהן, כתבו ביחד מחזות. החברה הזו גרה בלונדון וניהלה שם בית גדול ופתוח, כזה שאנשים באים ויוצאים ויש אווירה מאוד יצירתית, מרכז חברתי ממש שכל פעם מגיעים אליו אנשים אחרים. כשהבעלים של שתיהן נפטרו, הן היו שם זו עבור זו".
לעומת זאת, יעל מגיעה מישראל עם המון רגשות אשם ברקע, צלקות מהשירות הצבאי, זיכרונות מפיגועים בתל אביב.
"כתבתי דמות של בחורה ישראלית, וכפי שאנחנו יודעים - ישראל היא מדינה עם מחיר, שכבר הרבה שנים קורים בה דברים לא טובים. בספר הראשון שלי עיבדתי דברים עם עצמי. לא היה בכתיבה שום דבר שכלתני, כתבתי כי הייתי צריכה להבין את החיים שלי. פה כבר כתבתי במבט אחר, ולקחתי את החירות לעשות עם הדמויות כרצוני. היתה לי בצבא חברה שהתאבדה, אנשים מהשנתון שלי עברו בשירות הצבאי דברים שהשאירו אותם עם פוסט־טראומה, ולא כולם מטופלים, חלק עדיין נרדפים על ידי זה בבגרותם. רציתי שיעל תגיע למפגש עם הדודה עם חתיכת משקולת, כדי ששתיהן יצטרכו לשאול את עצמן איפה הבית שלהן ואיפה הן רוצות להיות".
נדמה שיעל מצליחה לעשות צעד קטן ולהשתחרר מחלק מהפחדים שלה בזכות דודתה.
"זו דודה שלא נתנה לפחד לנהל את החיים שלה, אבל היא לא חסינה לגמרי. הפחד מגיע בזיקנה, מופיע מתחת לפני השטח. פתאום היא מתחילה לחשוש ממנהרות שחופרים לה מתחת לבית, למשל".
כשקראתי הייתי בטוחה שאת מרמזת למנהרות חמאס, אבל מתברר שיש בחלק הזה של אנגליה סיפור מטורף לגמרי.
"במאה ה־18 חי באנגליה הברון פרנסיס דאשווד (שכיהן במשך שלוש שנים גם בתפקיד שר האוצר הבריטי; ד"ל) שנהג לקיים מסיבות פרועות באופן קיצוני, מסיבות מין שכללו טקסים פגאניים וכל מיני פולחנים. הוא עמד בראש מועדון שנקרא Hellfire Club, ומאחר שהשכנים לא ממש אהבו את ההתכנסויות האלה, החברים במועדון קיימו את המסיבות שלהם במחילות שהם חפרו מתחת לאדמה. ליד הבית של דודתי היתה מערה קטנה, והיא שמעה כל מיני שמועות על מנהרות שמובילות למקומות אחרים. לא יכולתי שלא לשלב את סיפורי האימה האלה בספר. כתבתי את הספר הרבה לפני 7 באוקטובר, אבל הפחדים ממה שבסופו של דבר קרה שם היו איתי, איתנו, כל הזמן".
בדומה לגיבורת הספר, גם טסלר היא צלמת. אביה, שהיה צלם חובב, נתן לה בגיל 14 מצלמה ראשונה ולימד אותה לצלם. באחת הסצנות המתעתעות בספרה יעל מתבוננת מהחלון ורואה את דודתה מול טווס המופיע בגינת הבית, ונדמה שהיא משוכנעת שמדובר בגלגול של בעלה המת.
"השתמשתי כאן קצת בקולנוע של דוד שלי", היא מסבירה. "הוא ביים ב־1961 סרט בשם 'התמימים', סרט אימה שבו אומנת שמגיעה לבית אחוזה מתחילה לראות רוחות ומגלה שהאומנת הקודמת נרצחה שם בידי המאהב שלה. זה סרט מפחיד מאוד שנתנו לי לראות בגיל צעיר מדי, אבל משהו באווירה שלו הזכיר לי את הבית של דודי ודודתי. פסטורליה כפרית, גרגורי יונים, שקט של כפר ותעתועים בין דמיון למציאות, שבתוכם מתגלה אימה גדולה".
את רואה את עצמך גם בעתיד ממשיכה לעבד את החומרים המשפחתיים?
"כשיש לך כל כך הרבה טיפוסים מעניינים במשפחה, קשה להפסיק. מתוקף זה אני אחראית על הארכיון המשפחתי, אבא שלי הוריש לי בצוואתו את ארכיון הצילום שלו. הוא נפטר כשהייתי בת 24, גרתי בחדרים בדירות שכורות, נדדתי עם ארבעה ארגזים של חפצים שלי, ועוד 80 ארגזי צילומים שלו. עכשיו, לאחר שדודתי נפטרה, נסעתי לביתה ומצאתי שם דברים נהדרים. המון צלילי סאונד, מזוודות עם מסמכים נדירים. נראה לי שכפי שאני עושה קולאז'ים ויזואליים, אני אמשיך לעשות מהחומרים האלה קולאז'ים ספרותיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו