"את הדברים שאסור לי לומר אני מבטאת בספרים"

להדרה לוין ארדי יש הרבה שהיא רוצה להגיד לכם, והיא גם לא ממש צריכה את הבמות הממוסדות לעשות זאת, כשבמקום זאת היא יוצרת לעצמה את פלטפורמות הביטוי. כבר 25 שנה שהיא כותבת שירים, ספרים, שירה (במובן של Poetry), מציירת ומפרסמת את דעותיה הנחרצות בטווח שבין תרבות, כלכלה וחברה, במקומות שונים. סוג של זיקית תרבותית, אפשר להגדיר אותה, שמתהדרת (וסליחה על משחק המילים) בשלל כובעים ולא מרגישה את הצורך להתמקד באחד.

גם גאוגרפית מדובר בחיה סתגלנית: בזמן שרבים נוטים להניח שהיא תל אביבית את רוב זמנה היא מבלה במכורתה ירושלים, אך מקפידה לקפוץ לגיחות בארצות הברית, שם חי בנה, אדם ג'יימס, עיתונאי ובעצמו מוזיקאי. הפרויקט החדש שלה, ספרה החמישי במספר "היום שאחרי", הוא מרבה רגליים תוכני – ממש כמוה. כשהוא נע בין האישי, הכללי והלאומי, הוא משלב בין שירה ופובליציסטיקה, מחבר בין צ'ארלס בוקובסקי לכתבי תלמוד, ויוצא באמירה נחרצת, כהרגלה של ארדי, אודות סוגיות פוליטיות בישראל הנוכחית מצבה הלא אידיאלי של האנושות היום.

זהו ספר שואב, הגותי יש שיטענו, שכל מי שמתעניין בפוליטיקה של הדברים, כמו בפוליטיקה במובנה הארצי יותר, ימצא עצמו נשאב בין רעיונותיו. וספוילר, במילותיה ממש: "דרך אגב, לא יהיה טוב".

"כשאדם מזדקן הדברים נעשים כעורים יותר והחברה אינה סובלנית כלפי הכיעור והזקנה, בוודאי לא כלפי הנשים שמאבדות את יופיין"

"נעשה בי צורך גובר והולך להגיד דבר", היא מסבירה את הבחירה במדיום הספרותי הפעם, כאמצעי להבעת עמדותיה. "אני חושבת שתמיד היה בי, ואני מניחה שבכל אומן, צורך לומר דבר. זה לא היה כי בא לי להופיע על במה. הצורך היה לומר משהו. אמרתי את דברי בשירים, מילים ומוזיקה, וזה לא מרחב שסיפק אותי, הייתי צריכה לומר יותר ויותר. אני גם משתנה. דברים חדשים ונוספים מעסיקים אותי, נפקחו עיני לעוד דברים, פשוט כי אדם גדל ומשתנה ואני צריכה מרחב לביטוי וכן, וגם לפרנסה. אני לא מפרידה בין אמנות לפרנסה".

גם עצם הבחירה להוציא ספר עצמאית יש בה מן ההצהרה.

מה שקורה בשנים האחרונות, וזה באמת העיקר, זה שנעשה יותר ויותר מסוכן להגיד דברים כהווייתם. אי אפשר לדבר, אי אפשר לומר את הדברים המורכבים בלי שיבולע לך. אי אפשר לומר את הדבר היותר מורכב, אם סטית מהשורה הימנית או השמאלית. אני חושבת ששירה היא הביטוי הטבעי הראשוני שלי, גם יותר נוח לבטא דברים באופן כזה, אבל עם הזמן היא לא סיפקה אותי. אז המשכתי למאמרים והשתמשתי הרבה פעמים בשירה ככלי מאמרי, לא כאיזה פיוט יפה לספר כמה השמש יפה והחיים יפים והתקווה נמצאת. כי אין תקווה, אגב, ואני מדברת על דברים שקשה לומר. את הדברים שאסור לי לומר אני מנסה להגיד בתוך הספרים. אגב, אני גם כותבת על אי-האפשרות הזו בספרים האלה".

אז לא לבנות על תקווה? זו כותרת.

זו כותרת שיכולה לשמש את כל המחנות. קודם כל החיים קשים – פרטית וקולקטיבית. קשה לצאת מהחיים האלה טוב, באופן כללי. ובמצב החברתי הקולקטיבי, שמשפיע מאוד על החיים הפרטיים והאישיים ולא בהכרח בצורות המדוברות, הדברים לא נראים טוב. העולם כולו מידרדר, אבל המקום שלנו (ישראל) מידרדר באופן מהיר, קיצוני מאוד. אולי בגלל שאנחנו קטנים, אולי מפני שמצבנו ונסיבותינו מאוד מורכבות בפינת המקום שבה אנחנו חיים, ובגלל הצרות המאפיינות את המקום הזה והאישיות הישראליות.

"עוד הרבה לפני השיח על הרפורמה המשפטית אנשים דחפו בתור, תיחמנו את המערכת, רצחו זה את זה על מקומות חנייה. זה לא משהו חדש, השיח האלים הזה שמתנהל. הוא פשוט הולך מקצין עד כדי כך שאם פעם לא יכולת לחנות או לנסוע בביטחון בכבישים, אז עכשיו אתה לא יכול לומר מה שבלשונך בלי שיצאו עליך מכל הכיוונים".

כפי שניתן להבין, נושא משטור השיח בוער בדמה של הדרה, ודי בצדק, יש לציין. כי מושג הצדק היום הוא נחלתן של שלל קבוצות באוכלוסייה (המקומית והעולמית) שבטוחות שהן הן בעלות הזכויות הבלעדיות על המושג, שהופך ונהיה אמורפי ככל שרבים יותר טוענים שהוא נמצא בתחומם. במילים אחרות – גם את המחאות שנתפסו כמוצדקות ביותר אפשר וחשוב לאתגר, ולא משנה כמה המטרה נתפסת כנעלה ולכאורה מצדיקה את האמצעים. אבל במציאות של העשור האחרון, עידן מלכות יומרת המוסר, ניכר שאין מי שמוכן להקשיב לביקורת וממהר להוקיע מתוכו את מי שלא מוכן לדקלם גם את הקיצוניים שבדף המסרים.

"מה שקורה בשנים האחרונות הוא שנעשה יותר ויותר מסוכן להגיד דברים כהווייתם. אי אפשר לומר את הדברים המורכבים בלי שיבולע לך. אי אפשר לומר את הדבר היותר מורכב, אם סטית מהשורה הימנית או השמאלית"

"אקסטזה של המון היא כוח בעל אפקט חגיגי, מרומם־רוח וממכר במידה, בעיקר כשהיא מגובה בתחושת שליחות ותועפות אידאולוגיות", היא כותבת בספר. "הגוף והנפש מוצפים עד כדי שיגעון גדלות קולקטיבי, מוסרני וסולידרי (עם עצמו ושיגעונו בלבד). בתוך כך גוברת גם הסכנה לעריצותו ועיוורונו של ההמון כלפי כל מי שכופר בעמדתו או חורג, ולו בקצת, משורותיו. בדרכו אל המטרה הנכספת, מתוך סחרור להוט מדי, יהיר מדי, משוכנע מדי או מבוהל מדי, עלול ההמון המשולהב לדרוס נפשות ולערום עוולות על עוולות. המון אקסטטי תמיד יתרץ את עריצותו או את דחיית הביקורת עליו במצב חירום או במטרות דחופות יותר, חשובות יותר, קדושות יותר וצודקות־עד־מוות. אבל אקסטזת הצדק לא תתקן את העולם ולא תביס את חרפת הפרט הנחמס אל בדידותו הכלכלית, החברתית, הנפשית והתודעתית".

"כתבתי הרבה על הנושא הזה, כי זה באמת מציק לי" הנושא הזה של העריצות של הקונצנוס", היא אומרת. "העריצות הזו, שאתה לא יכול להגיד 'אני לא אוהב את כל מה שהאנשים האלה עושים'. זה הכי מטריד, כי הרוב מתגאה בטהורתו, בנשגבתו המוסרית, ודורס תוך כדי זכויות. חירויות וזכויות לא באמת מעניינות אותו, אלא אם אלה חירויות של פלשתינים".

איפה עוד את מבחינה בכך?

"סביב 'התו הירוק', למשל, הייתה חקיקה מצטברת לא חוקתית שמנוגדת לחוקי יסוד מאוד מהותיים. זה קורה גם בתחום של פינוי-בינוי. אנשים מפונים מביתם, חיים של בעלי דירות כחוק נהרסים, יש פגיעה בחוקי הקניין הפרטי, וזה עובר במחשכים. מבחינת העולם זה סבבה. קל מאוד להשמיע סיסמאות מופשטות ולהגיד מילים כמו 'רפורמה', 'דמוקרטיה', 'עילת הסבירות', שלצערי אינן מתפרשות לשום דבר קונקרטי ומעשי שנוגע בחייהם האמיתיים ובמצוקות האמיתיות, הישירות, היומיומיות של הבריות. מצוקות וגזלת זכויות יסוד שאינן מעסיקות את 'שיחת היום' אינן מגיעות לַכותרות".

"לא טיפוס של שטח"

סוגיה קיומית נוספת שמעסיקה אותה היא עריצות היופי. עבור נשים במיוחד, היא אומרת, הזקנה, נבילתו של הגוף, גורלית במיוחד בכל הנוגע ליכולתן להתנייד, או פשוט להתקיים, חברתית. "בוא נקרא לה בשמה -התכערות" היא אומרת, מסרבת להתכבס מילולית. "לא השלמתי ואני לא הולכת להשלים עם זה. כשאדם מזדקן הדברים נעשים כעורים יותר והחברה אינה סובלנית כלפי הכיעור והזקנה, בוודאי לא כלפי הנשים שמאבדות את יופיין. כשאני מדברת על אסתטיקה זה לא כי בא לי להיות יפה ביני לבין עצמי. אני מדברת על הנושא העקרוני, על הגיל החברתי העקרוני. מה אכפת לי להיות בגיל 209 אם הייתי נראית בת 24? להדף החברתי יש משמעות בקיומך הפנימי, האישי".

אבל את היופי וההדר מחליפים ניסיון וחכמה.

נכון, אבל כדי להגיע אל הציבור אנחנו צריכים מתווכים. הדוגמה הפשוטה ביותר היא מי ינצח באינסטגרם, החתיכה או אני? כשאני מעלה לשם תמונה שלי מגיל 16 יש בום יחסי בתגובות, זה ממש ניכר. אם זה המידע שבו הטעינו וחינכו את האלגוריתם אז הוא גם יגיב לזה אחרת. הוא מזהה מי יפה ומי לא, מי ראוי, את מי החברה רוצה לראות. העולם ירצה לשמוע אותך אם אתה יפה, ואז אתה יכול לתת את כל עושרך ויופייך הפנימי. אבל אם לא רוצים לשמוע אותך, אם מדירים אותך חברתית, אז מה תעשה עם כל היופי הפנימי הזה?".

למה את בעצם לא פעילה בפלטפורמות פורמליות של פעילות ציבורית?

"בדיוק מהסיבות שאני לא יכולה אפילו לדבר את זה. כרגע אני לא רואה שאנשים שעושים משהו באופן 'פורמלי' באמת מזיזים, אם אתה מתכוון לפוליטיקה. אני לא טיפוס של שטח או כזה שיכול לחזור שוב ושוב כדי לשכנע אנשים. אני גם חושבת, וזה דבר מאוד עצוב, שבעידן הזה צריך היתכנות ואיתנות כלכלית, וגם תמיכה חברתית, אישית ועל־אנושית, ללא תנאי וברוב חסד, כדי לומר בריש גלי דבר משמעותי, מהותי ועצמאי. משהו שחורג מעדר מחנאי. אם אין לך את שני הפרמטרים האלה, זה נעשה כמעט בלתי אפשרי להתבטא. אף על פי כן אני עושה בדרכי. אני יכולה להגיד לך שמאחורי הקלעים אני כן עושה, עד רמת הכנסת. אבל כדי לשמור על בטחוני הנפשי לא אלך לפוליטיקה".