נגה אלבלך מעלה שאלות מצמררות, שמגיעות רק בסוף הקריאה

את "עדן", ספרה החדש של נגה אלבלך, מפתה בתחילה לקרוא כמקבץ של שלושה סיפורים נפרדים. כל אחד מהפרקים שלו ספוג באווירה אחרת, בשפת דיבור ובמחשבה מובחנות, ונדמה שאפילו בצורת הסתכלות משלו על העולם, ועל הקיום הנשי בתוכו.

אלא שאט־אט מחלחלות דמויות מסיפור אחד למשנהו, וסצנות שפגשנו לפני עמודים ספורים מסופרות כעת מזווית חדשה. מתוך אלה נובט סיפור מגובש, שאפשר לקרוא כרומן, אם כי הוא לא עומד בציפיות הקלאסיות של הז'אנר: אלבלך אינה מציבה במרכז הסיפור גיבור או גיבורה ברורים, והיא גם לא מובילה את הדמויות שלה מנקודה מוגדרת אחת לאחרת באמצעות התמודדות עם משברים. יש ב"עדן" משברים, והתחבטויות, רגעים של ייאוש ורגעים של גילוי פתאומי של כוח, אבל יותר משאלה מציגים מפנים דרמטיים בחיי הדמויות, הם מאפשרים לקוראים לבחון תמונות חיים שונות בישראל העכשווית, המתקיימות כמעט כבועות נפרדות, לפחות עד שהמציאות, אותה מציאות קשה מנשוא שכולנו מכירים על בשרנו, חודרת לתוכן.

במרכז הספר עומדות נשים, כל אחת תוהה איך ולמה הגיעה למקום שבו היא נמצאת כרגע, מה נעים לה ומה מרגיז אותה, ומה נדרש כעת כדי שלא תשקע באיזו אפרוריות מייאשת. הצעדים שהן עושות אינם גרנדיוזיים. הם קטנים, משונים לעיתים, ובעיקר תובעים אומץ כי יש מאחוריהם ניסיון ליצור לעצמן בית של ממש בעולם.

רוני, העומדת בראש "המחלקה למדיניות יבוא ו־OECD במשרד הכלכלה והתעשייה", חוזרת מכנס שנתי מתיש שבו הבינה כי "חייה המקצועיים הם רצף של ליטופים וצביטות, כל אחד לפני האינטרסים שלו", ולהיתקל שוב ושוב ב"תאוות הבצע [ה]עומדת מולך בעניבה ועם כוס יין לבן[...] נראית לרגע חביבה ולא מאיימת". אנחנו פוגשים אותה אחרי שכבר פירקה את נישואיה ארוכי השנים, וכעת בוחנת אפשרויות של זוגיות עם גבר שלכאורה לא אמור להתאים לה, ומזמינה חסר בית שהיא פוגשת באקראי להתגורר בדירתה.

דנה היתה תיכוניסטית כשנכנסה במקרה לחנות תקליטים קטנה והוקסמה על ידי המוכר שהשמיע לה מגוון מוזיקלי, מג'אז סעודי ועד צ'רלי מינגוס. היא עוקבת אחריו כשהוא יוצא לטייל עם כלבו, הנושא את השם ראובן, ומנהלת איתו שיחה מקוטעת וגמלונית, אבל רק שנים לאחר מכן, כשהיא עדיין מתגוררת בבית הוריה, שניהם בעלי פיגור קל, היא נתקלת שוב באותו מוכר ומציעה לו לפתוח יחד בית קפה. לשניהם אין ניסיון או מושג איזה מין מקום הם רוצים לנהל, אבל משהו נוצר סביבם, סוג של קהילה שאינה חסרת מתחים, השואבת לתוכה אותם ואנשים אחרים הנקלעים לחייהם.

נועה, אחת המבקרות הקבועות בבית הקפה, שגם העניקה לו את השם "עדן", מופיעה גם היא בסיפור זמן קצר אחרי שעזבה את בעלה. היא יושבת מדי יום וכותבת במחברת בלי לשתף איש, עד שיום אחד היא נעלמת. זהו בוקר 7 באוקטובר 2023, ומלבד בנותיה, בעלה בנפרד ומי שהוא אולי מאהבה הנמלאים חרדה, איש אינו פנוי לתהות לאן היא נעלמה ולמה.

ההיעלמות הזו של נועה, בפרק החותם את הספר, היא זו שמפרקת את הנינוחות שנדמה היה כי שרתה עד כה על הסיפור, גם ברגעיו הטעונים. עד לפרק הזה אלבלך כותבת בנימה מאופקת מאוד המאפשרת לה לתאר אנשים ומעשים וסיטואציות חברתיות בפרטי־פרטים בלי לעורר מועקה של עודף מילולי. היא עושה זאת בשילוב של הומור דק, כמעט בלתי מורגש אבל חינני ("תאכלי את הסלט לפני שיתקרר"), והישירות הנטולה כל דרמה שבה היא כותבת על סקס ("שם את ראשו על השד השמאלי שלה. 'תראי מה זה,' הוא אומר. 'עוד פעם עומד לי הזין'") מעניקה לנשים בספר ממשות פשוטה.

את היכולת הזו של אלבלך ליצור דמויות מורכבות והתרחשויות מפותלות בעדינות גדולה, שבעצם מסווה מטען רגשי כבד, פגשנו כבר קודם. גם בספרה "אסתר ועדינה" שתי הגיבורות, האחת פקידה שמסתגרת במלון כדי לצפות בטלוויזיה והשנייה רואת חשבון שנקלעת לסערה אמנותית־חברתית - מעזות לפרוץ פתאום את הקופסה שבתוכה התנהלה שגרת החיים שלהן, וגם אותן הובילה אלבלך בין הרים ובין סלעים רגשיים באותו סגנון השואב את עוצמתו דווקא ממופעים מילוליים קטנים ומדויקים.

ב"עדן" אלבלך נעה תכופות בין נקודות מבט שונות: חלקים בספר מסופרים על ידי הנשים עצמן, אחרים מובאים מפיה של מספרת יודעת כל, ולעיתים היא מדברת ישירות אל הקוראים. בשני החלקים הראשונים בספר יש בכך משהו מעורר ומסקרן, שמאפשר לחדור אל אותן בועות שחלק מהדמויות, בעיקר הצעירות שבהן, ממש כלואות בתוכן.

בחלק השלישי והאחרון המעברים הללו, שחלקם מובאים בצורת עדויות במשטרה מצד אנשים בחייה של נועה הנעדרת, צובטים את הלב וכמעט מצמררים, כשמתברר עד כמה אלה אינם מכירים את האישה שחיה איתם ולצידם.

כאמור, היעלמותה של נועה מתרחשת בבוקר של מתקפת טילים, חדירת מחבלים וטבח שממדיו הולכים ומתבררים בין השורות. זה לא המקום לספר לאן היא יצאה ומה בחרה לעשות, אבל ראוי לציין כי אף שאלבלך אינה מובילה את הסיפור לסוף חד־משמעי מהודק - התדהמה, האימה ותחושת הקריסה המלוות את האירועים במציאות מאירות באור חדש גם את האירועים הקודמים בספר ומעלות שאלות הנוגעות לביטחון, תחושת בית ושייכות, יציבות ואמון, שגם אם לא נשאלו מפורשות בספר קשה להשתחרר מהן בתום הקריאה.