"זריחה על האסיף", ספרה החדש של סוזן קולינס, מחזיר אותנו אל העולם האפל והדיסטופי של "משחקי הרעב". רבים מהקוראים תהו אם יש עוד טעם לחזור שוב לפאנם, אותה מדינה טוטליטרית הבנויה על הריסותיה של ארה"ב, אך חששות אלה מתבררים כחסרי בסיס. קולינס מצליחה לבנות סיפור חדש, רלוונטי ומעורר מחשבה, שנוגע בנושאים עמוקים באופן שונה מקודמיו. במקום למחזר אותו הריגוש של הטרילוגיה המקורית, קולינס מתמקדת כאן בשאלות נוקבות של אחריות, תקשורת ודיכוי.
הספרים הראשונים בסדרת "משחקי הרעב", שהפכו לתופעה תרבותית כבר בשנת 2008, הציגו את סיפורה של קטניס אוורדין, גיבורה בעל־כורחה, שהצליחה להפיל את השלטון האכזרי של הנשיא סנואו ולהביא למהפכה בפאנם. הטרילוגיה הסתיימה בנקודה שבה לא היה צורך להוסיף עוד מילה, אך קולינס בכל זאת מצאה דרך חדשה לפצח את העולם שבנתה: הפריקוולים "בלדה לנחשים וציפורי שיר", וכעת "זריחה על האסיף", חוזרים אחורה בזמן ועונים לשאלה הכואבת שלא נשאלה מפורשות אך נותרה תלויה באוויר לאורך כל הדרך - "איך נתתם לזה לקרות?"
התשובה המטרידה של קולינס ניתנת באמצעות דמותו של היימיטץ' אברנתי, המנטור הציני והשיכור של קטניס, המוכר מהטרילוגיה המקורית. כאן, קולינס הופכת אותו מניצב מריר לגיבור טרגי: נער שלא רצה להפוך לסמל, אלא מצא את עצמו במרכז דרמה פוליטית ותקשורתית שהקפיטול ערך ומסגר מחדש, וכך הצליח לגנוב ממנו לא רק את הניצחון אלא גם את האנושיות. באופן מבריק אך לא מפתיע, קולינס משתמשת בדמויות משנה סמליות ובאזכורים ספרותיים כדי לחזק את אמירתה.
אהובתו של היימיטץ', לנור דאב, קרויה על שם הפואמה "העורב" של אדגר אלן פו, מהלך המלווה את שקיעתו ההדרגתית של היימיטץ' אל תוך אובדן הזהות. גם שם נעוריה של אמה של קטניס נחשף כאן לראשונה - "מארץ'", קריצה עדינה אך אפקטיבית ל"נשים קטנות" של לואיזה מיי אלקוט, שמדגישה את החיבור בין חמלה לבין מחיריה הקשים בעולם חסר רחמים.
קולינס אינה מסתפקת רק ברמזים ספרותיים, היא מציבה בפנינו גם שאלות חדות הנוגעות לאחריות האישית והחברתית מול שלטון דורסני. בעוד קטניס בחרה להתנדב באופן מיידי, היימיטץ' מהסס - ואותו רגע של היסוס הוא שהופך אותו לקורבן של הנסיבות. הבחירה של קולינס להציג את ההבדל המכריע הזה בין שני דורות שונים מדגישה עד כמה דק הגבול בין פעולה לאדישות, וכמה קל לשלטון מושחת להפוך אדישות כזו לכלי נשק נוסף בארסנל שלו.
אחד הנושאים הבולטים שקולינס מציפה הוא תפקיד התקשורת ועיצוב התודעה בעידן של פערים בלתי נתפסים בין עשירים לעניים. הקפיטול, שחי בעושר מופלג, רואה בילדי המחוזות לא יותר מבידור קליל שנועד להעביר את הזמן. בכך הספר מזכיר עד כמה קל לנו כיום להתעלם מסבלם של אחרים כל עוד הוא מוגש באופן אסתטי ומנותק מהמציאות היומיומית שלנו. קולינס לא רק מותחת ביקורת נוקבת על המניפולציות התקשורתיות, אלא גם מטילה אחריות על הצופה עצמו, שמתפתה להאמין למציאות הערוכה שמוגשת לו על מסך הטלוויזיה, בלי לשאול שאלות.
הצלחת הספרים של קולינס לאורך השנים, ובמיוחד ההצלחה של "זריחה על האסיף", נובעת מכך שהסופרת יודעת לחבר בין תובנות חברתיות חדות לאמירות אנושיות עמוקות. גיבוריה אינם רק סמל של התנגדות לשלטון רודני, אלא גם מראה המוצבת מול הקורא, המאלצת אותו לבחון מחדש את עמדתו כלפי המציאות שבה הוא חי. כך, קולינס מצליחה להפוך את פאנם לאזהרה חדה על העתיד האפשרי שלנו, ואולי אפילו על ההווה שכבר כאן.
הספר לא יוצר אותו אפקט של ריגוש ראשוני, בין השאר משום ש"משחקי הרעב" הוביל לגל של דיסטופיות דומות שהתרגלנו אליהן. אך דווקא בזכות העיסוק שלו בשאלות עומק על שליטה בתודעה, על כוח התקשורת ועל המחיר של השתיקה קולינס מצליחה להזכיר לנו שהמציאות, במיוחד זו שאנחנו לא רוצים לראות, מפחידה יותר מכל זירה של משחקים.
"זריחה על האסיף" אולי לא שובר את כללי המשחק, אבל מזכיר לנו שלפעמים מספיק להסתכל במראה כדי להבין שהמשחק הזה עדיין רחוק מלהסתיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו