טל ניצן היא אשת ספרות שעובדת קשה. השם שלה אולי אינו מוכר מספיק, ובכל זאת, היא תרגמה לעברית עשרות יצירות מאנגלית ומספרדית, מבורחס וקורטאסר, דרך אוקטביו פאס ועד טוני מוריסון (ואף זכתה על כך בפרס טשרניחובסקי), וערכה עשרות ספרי שירה וכמה אנתולוגיות משמעותיות. היא גם יוצרת פורה, שחתומה על שני רומנים, על ספר סיפורים קצרים, על שישה ספרי ילדים ונוער, וכעת התפרסם ספרה "היער שבדינו", ספר השירים השמיני מפרי עטה.
ודאי, העיקר בספרות הוא לא כמות אלא איכות. לא חסרים לשירה העברית גרפומנים חסרי תקנה שפרסמו אינספור ספרים שערכם לא רב, וכנגדם - ביאליק פרסם בכל חייו רק כ־100 שירים. בכל זאת, בספרה החדש טל ניצן מוכיחה שהיא לא רק הספיקה הרבה - אלא שהיא גם משוררת גדולה.
"היער שבדינו" מורכב משלושה חלקים. חלקו הראשון, "בקרחת היער", הוא החלש מביניהם. ניצן מדלגת בו בין נושאים ובין רמות אנרגיה שונות של כתיבה. אף על פי כן, ניתן למצוא בו מחזור שירים אפוקליפטי ויפה שמתאר את ימי ראשית נגיף הקורונה (שנראים עכשיו כמו חלום סוריאליסטי ורחוק), ושיר נפלא וכואב על האובדן שכרוך בגיוס לצה"ל: "מֵעַתָּה לֹא לַיְלָה לֹא יוֹם לֹא שָׁעָה / לֹא אִישַׁן לֹא אֵדַע מְנוּחָה / כָּל יָמַי אֶהְיֶה פְּקוּחָה / לְהָשִׁיב אֶת אָחִי אֶת / יַלְדִּי, אֲהוּבִי".
החלק השני, "עבור ברוך", הוא החלק החזק ביותר, ובו שירי התבוננות של המשוררת באביה הגוסס. בעדינות שוברת לב ניצן מתארת את דמות האב הגדול מהחיים: "אוֹתוֹ עֲנָק טוֹב לֵב שֶׁהָיָה / מוֹשִׁיב תִּינוֹק עַל כַּף יָדוֹ / וּמֵנִיף לַתִּקְרָה" - שההזדקנות דלדלה את כוחו והוא ניצב לקראת סוף חייו: "קוֹלוֹ סָדוּק: טַלִּי / אֲנִי בַּמִּישֹׁרֶת הָאַחֲרוֹנָה". כך, במעין כרוניקה של מוות ידוע מראש, מצבו של האב מידרדר משיר אל שיר: "הָלוֹךְ וּמָעוֹד / הָלוֹךְ וְכָשׁוֹל / הָלוֹךְ וְיָרוֹד / הָלוֹךְ וְנָפוֹל". הרגעים היפים ביותר הם אלה שבהם ניצן מרשה לעצמה להסיר את מסכת "המשוררת" ולדבר כמו ילדה שאביה הולך ונמוג. כך, למשל: "אֵיךְ לְנַחֵם [...] אֶת הַיַּלְדָּה / הַבּוֹעֶטֶת בִּפְנִים וְשׂוֹרֶטֶת / רוֹצָה עַל הַיָּדַיִם רוֹצָה / לְאַבָּא / עַכְשָׁו".
הכותרת "עבור ברוך" מתכתבת עם שירו של המשורר הוולשי דילן תומאס "Do not go gentle into that good night" (אל תוך הלילה־טוב ברוך אל תעבור). גם שם ילד פונה אל אביו הגוסס ומפציר בו שיילחם מול המוות המתקרב: "Rage, rage against the dying of the light" (זעם, זעם כנגד דעיכת האור). ניצן הופכת את השיר של תומאס ונפרדת מהאב בהשלמה: "עֲבֹר בְּרֹךְ אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה טוֹב, / אַל תִּלָּחֵם, אָבִי, וְאַל תִּזְעַם". בשנה שבה הלב כמעט הפך קהה מרוב כאב שירי הפרידה מהאב מצליחים לגעת, דווקא כי הם עוסקים במוות "שגרתי" שאין בו גבורה, ובשל כך הוא אוניברסלי ונוגע ללב.
אותה התבוננות מלאת חמלה ורוך שניצן מציגה בשיריה על מות האב נמצאת גם בחלקו השלישי של הספר, שנקרא "יופיו המהפנט של האסון". בחלק זה מכונסים שירים שמגיבים להתרחשויות החדשותיות, המלחמה באוקראינה, 7 באוקטובר, ועוד בלי להמתיק את הגלולה. ועדיין, היא בוחרת לספר את סיפורו של האדם הבודד הנתון בתוך הקטסטרופה. למשל, היא מציגה בשיר אסטרואיד אדיר שמרחף בחלל ואולי מאיים להתנגש בכדור הארץ, אך בוחרת להתבונן בקשיש שמרים ידיים באימה כי הוא עומד להידרס על ידי קורקינט חשמלי; המלחמה באוקראינה מתוארת דרך דמותו של קדוש נוצרי שכוח, שמתפלל על ילדי מריופול.
"השעות", למשל, מפנה גם הוא את המבט אל הילדים שבתוך הקטסטרופה, וכל בית בו נחתם במשפט המצמרר "ואיש לא בא": "[...] וְלִטְּפוּ יְלָדִים בְּיָדַיִם זָבוֹת דָּם / כְּשֶׁנָּמַסּוּ עַד אַחֲרוֹן הַקִּירוֹת מִסְּבִיבָם / וְסֶדֶק נִבְעָה מִיָּם וְעַד יָם / וְאָזְלוּ כָּל מַלְאָכִים מֵהָעוֹלָם / וְנָפְלָה חֲשֵׁכָה / שְׁחֹרָה מִכָּל חֲשֵׁכָה / וְעָבְרָה שָׁעָה וְעוֹד שָׁעָה וְעוֹד שָׁעָה וְעוֹד / שָׁעָה וְעוֹד שָׁעָה וְעוֹד שָׁעָה וְעוֹד שָׁעָה וְעוֹד שָׁעָה וְעוֹד / שָׁעָה וְאִישׁ / לֹא בָּא". בשיר אחר המשוררת פונה אל אותם ילדים ומודה בפניהם: "צְדַקְתֶּם, / שִׁקַּרְנוּ, תָּמִיד הָיוּ / מִפְלָצוֹת מִתַּחַת לַמִּטָּה".
ואולי זו הפואטיקה של טל ניצן על רגל אחת - בעולם שמטולטל באסונות איומים שאי אפשר לתפוס, היא מישירה מבט מפוכח וחומל אל פרט קטן, אל איש אחד, ומבקשת מהקוראים לעצור לרגע ולהתבונן בו יחד איתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו