אדוה בולה: "השבעה באוקטובר השפיע גם על השפה העברית"

במציאות הכאוטית של שוק הספרים, הוצאה מחודשת של ספר פרוזה ישראלי היא לא דבר של מה בכך. לאחר שאזלו עותקיו, לאחרונה ראה אור מחדש ספרה השני של הסופרת אדוה בולה, "בריכה עירונית" (הוצאת כתר).

"זה ספר שראה אור ב-2019 כבר (אז בהוצאת כנרת זמורה ביתן; ס"ר) וזה מאוד נחמד כשלספר יש חיים", אומרת בולה, תסריטאית, יועצת התוכן של מחלקת הדרמה בתאגיד השידור "כאן 11" ואמנית הבית של משכן האמנים בהרצליה לשנים 2023 -2026. "קודם כל עברתי לשחות בבריכה אחרת, וזה משמעותי כי הייתי הולכת כל יום לזירת הפשע הזו ודגה ממנה את הסיפורים שחשבתי שמעניינים והיום אני כבר לא שם. חברות שלי בבריכה החדשה שואלות אותי אם אני אכתוב בריכה עירונית 2 אבל ממרחק הזמן אני כן מרגישה שהספר החזיק מעמד וזה לא מובן מאליו. זה לא המון שנים אבל כן שנים משמעותיות וארוכות שעברו עליו".

את כותבת בספרייך הרבה גיבורות נשים. יש לזה סיבה מעבר להיותך אישה?

"אני כותבת כמעט רק גיבורות נשים. אני מלמדת את התלמידים שלי בבית אריאלה שאתה זה מספיק. קודם כל תספר את הסיפור שלך. אני רואה שתסריטים שנכתבים מעומק הלב יש בהם איכות שקשה לי להשוות אותה לדברים אחרים. יש לי תפקיד בעולם הזה והתפקיד שלי כסופרת הוא לספר את הסיפור, ויש לי עוד תפקיד והוא לספר את הסיפור שלי כאישה.

"אבל אני כן חושבת שמתחת לסיפורים הנשיים שאני כותבת מתחבאים גם הסיפורים הגבריים. למשל, ב'החדר הדרומי' הסיפור מסופר דרך גיבורה אישה ומקיפות אותה דמויות נשיות אבל בשוליים גם עומדים הגברים והמחיר שהם משלמים על ישראליותם הוא כבד".

בנובלה "לבד" בספר "בריכה עירונית" את מתארת את הסתירה שבין שחקנית שמחפשת את הבמה לסופרת שמעדיפה להתבודד ולכתוב. עד כמה זה בעצם מספר עליך בתור מי שעשתה את המעבר הזה וכמה זה רלוונטי עבורך גם היום ממרחק השנים?

"זה הדבר שהשתנה. אני כבר לא מוסיפה סייגים לתואר סופרת. כשכתבתי את 'בריכה עירונית' הייתי בתוך הדבר הזה של איך אני מצליחה לעשות את המעבר שמגלם בתוכו בחירה של פחות לעמוד בפרונט. עדיין בתור סופרת את עומדת בפרונט כי זה שלך, אבל הנושא של המראה החיצוני פחות משמעותי ובולט. בתור כותבת אני אומרת את המילים שלי וזה הבדל גדול".

"אגב, גם ב'החדר הדרומי' מסתתרים מקומות שבהם אני כותבת את עצמי ושם אני מבינה כמה השתניתי מאז 'בריכה עירונית' כי הנושאים שמעסיקים אותי היום הם איך כותבים ומהי כתיבה טובה. יש שם קטע שהגיבורה מספרת שאף פעם אין לה רעיון לסיפור ואיך היא הולכת ורוצה לשאול בנאדם כותב מאיפה יש לו רעיון לסיפור אבל אין לה את מי לשאול אז היא מתחילה לכתוב מכתבים. אלו שאלות שיותר מעסיקות אותי היום".

מחויבות לישראליות

בכתיבה שלך יש עיסוק רב בקונפליקט הזה שבין להיות ברשות אחרים, לבין היכולת להיות עם דעה עצמאית, אפילו אולי דעה נגדית. עד כמה זה נובע מההתנסות האישית שלך, ועד כמה את חושבת שזה מאפיין אותנו כחברה?

"לפעמים אני מרגישה שכסופרת אני לא יודעת בדיוק על מה אני כותבת אבל לאט לאט הדברים מצטברים ואת אומרת לעצמך שאם את כל הזמן חוזרת לאזורים האלה אז סימן שזה אזור שהוא מעסיק אותך. אני חושבת שהמתח בין הפרט לחברה ועד כמה הפרט צריך ליישר את עצמו ביחס לחברה שהוא נמצא בה זה נושא כזה. ב'החדר הדרומי' אני שואלת איזו שאלת מחקר שלא התכוונתי לשאול אותה אבל היא הצטברה והיא עוסקת בעד כמה כאמא את רשאית לגדל את ילדך על פי דרכך וכמה את מחויבת לסד הישראלי אפרופו חובת הגיוס, לסד היהודי בהקשר של ברית המילה ולהקשר המשפחתי של הבית שגדלת בו ומה נהוג בו.

"ב'בריכה עירונית' יש את אותו הדבר באופן קצת אחר. שם זה עד כמה מותר להיות מחוץ למים, אפרופו הדימוי של הבריכה, כמה את שוחה במסלול, מה קורה למי שהופך להיות דג מחוץ למים. ב'בריכה עירונית' יש זרות מוחלטת בין הנשים, הן חולפות אחת מול השנייה, הן מתלבשות, הן בעירום מלא במלתחות אבל לא יודעות אחת על השנייה שום דבר. יש תחושה של זרות בתוך מקום מאוד צפוף. הפרטים מרגישים בודדים במקום שהוא אירוע חברתי".

ספרי על התגובות ל"החדר הדרומי", הספר השלישי שלך. הוא מאוד אהוד. אני מבינה שכתבת אותו לפני השבעה באוקטובר אבל פתאום הוא התכתב עם הרבה התרחשויות בהווה.

"כתבתי אותו לפני השבעה באוקטובר אבל הוא יצא אחרי וכשהוא חזר אליי להגהות הבנתי שאני לא צריכה לעשות הגהות אלא שינויים. עשיתי שינויים מינוריים אבל הם האירו את עיניי עד כמה מה שקרה בשבעה באוקטובר משמעותי גם בהשפעה שלו על השפה העברית. היו מילים ודימויים שכבר לא יכולתי להשתמש בהם והוצאתי אותם מהספר".

אילו מילים ודימויים הרגשת שאת צריכה להוציא מהספר?

"למשל, הגיבורה מתארת את מעון היום שאמא שלה שמה את הילד שלה כבור חשוך תחת האדמה, אז הוצאתי את זה ותיארתי את זה במילים אחרות. זו דוגמה אחת אבל יש לי לא מעט כאלה כי אני חושבת שאני, ואולי רוב האנשים בישראל היום, מסתכלים על המציאות דרך המסך הזה של מה שעברנו בשבעה באוקטובר. חששתי מאוד להוציא את הספר אחרי שהמלחמה פרצה. חשבתי שלאף אחד, וגם לי, אין סבלנות לשום דבר אבל המון אנשים כתבו לי שזה הספר הראשון שהם קוראים מאז השבעה באוקטובר והוא נתן להם מזור. גיליתי את הכוח המרפא שיש לאמנות".

מה את קוראת בתקופה האחרונה?

"אני קוראת המון עיתונות. אני מרגישה שיש לנו איזו חובה עמוקה לתת לסיפורים האלה להיות איתנו כל הזמן. אני לא מחפשת לברוח מהמציאות, אני דווקא במקום שאני מבקשת להתבונן לה בעיניים ולצרוך תרבות שקשורה בזה. כשבכל זאת אני קוראת, אז עכשיו מונח על שולחני באיחור רב 'המדריך לעוזרות הבית' של לוסיה ברלין שמאוד מתעסק בנשיות והוא יפה ומעניין. במקביל, התחלתי לקרוא את 'תלוי באור' של אסתר פלד, שראה אור עכשיו. תמיד יש לי את הספר הישראלי שאני קוראת ובמקביל אליו ספר מתורגם. זה מעין חוק שסיגלתי לעצמי".

על מה את עובדת עכשיו?

"אני עושה עיבוד לתיאטרון ל'בריכה עירונית'. אחת הנובלות שם הולכת להיות הצגה ב'הקאמרי' וזה מאוד משמח. זה מאוד שונה לכתוב מחזה ולכתוב ספר וזה אתגר עבורי. שאלת אותי על המעבר שבין עולם המשחק לעולם הכתיבה אז אני בהחלט רואה כיצד שתיהן - הסופרת והשחקנית -  מתמתנות, מתקרבות, משלימות זו את זו ולא כועסות אחת על השנייה, לא שופטות אחת את השנייה, אלא מצליחות לקחת זו מיתרונותיה של זו".