איך אומרים ערס?

מאות אלפי ישראלים יהודים, אם לא יותר, למדו ערבית במהלך לימודי החטיבה והתיכון. אני ביניהם. כמעט אף אחד מאיתנו אינו יכול להחליף מילה בערבית עם ערבי ישראלי. למדנו ערבית ספרותית, ומאחר שאין למי שאינו נוהג לקרוא ספרים ועיתונים בערבית סיבה להשתמש בה, גם היא נשכחה. הממסד החינוכי המשיך לדבוק בעמדה הערבית המסורתית שלפיה אין ללמד, לכתוב או ללמוד ערבית פלשתינית מדוברת, והכוונות הטובות של הוראת הערבית ליהודים - הגביהו בפועל את החומה בין שתי האוכלוסיות.

פעם נחשבה הערבית המדוברת לשפתו של השכן שאיתו אפשר להיפגש, לעשות עסקים, לעבוד יחד, לא רק להילחם. דווקא כששפתם של רבים מאזרחי ישראל היא ערבית, השפה כבר אינה נתפסת כשפת השכן, אלא כשפת האויב מבית. ועדיין, כדאי לשמור על צניעות - מול עשרות אלפי המילים של המילון העברי, הערבית על הדיאלקטים השונים שלה מכילה מיליוני מילים.

היו מעטים שניסו לשבור את האיסור הלא כתוב על השימוש והלימוד של הערבית המדוברת. הכומר יוחנן אליחי, שהלך לעולמו לפני זמן לא רב, הקדיש לכך מפעל חיים והוציא בכמה מהדורות מילון מקיף וידידותי של הערבית המדוברת. ישראלי שהפך את הנושא למפעל חיים הוא אבשלום פרג'ון. פרג'ון הוא מוזיקאי, מייסד להקת בוסתן אברהם, ומלמד ערבית מדוברת ברחבי הארץ. לצד זה הוציא כמה ספרים, האחרון שבהם, "עַ-בַּלַאטַה: כך באמת אומרים בערבית", מרשים בהיקפו ובאיכותו.

"ע-בלאטה" פירושה אמירה גלויה וברורה, ללא ניסיונות ריכוך וייפוי, כיאה לאמרות עממיות שעוד לא עלה עליהן הכורת של התקינות הפוליטית. המילים והפתגמים מובאים בנוסח העברי לצד הנוסח המקורי, המובא באותיות עבריות ובתעתיק מדויק, בליווי הסברים מפורטים. הספר מוקדש בחציו הראשון למילים. רובן מוכרות בסלנג הישראלי, שהוא למעשה הגשר היחיד של הישראלים לערבית המדוברת.

פרג'ון מספר על גלגולי המילים משפות שהשפיעו על הערבית ועל דרך השימוש בהן, וההפתעות רבות. "ערס", מתברר, מקורה טורקי: ערסיס, שפירושו חסר בושה. בערבית המדוברת יש למילה לפחות שש הוראות. ערס הוא סרסור, נואף, פלרטטן, נבל, הפכפך, וגם בנימה חיובית: ערמומי וממולח. המשמעות האחרונה שימשה בעבר גם בסלנג הישראלי, עם הזמן היא משמשת ביטוי גנאי עם ניחוח גזעני: צעירים מזרחים עם נטייה לעבריינות.

גם מילת האישור הנמרצת "אשכרה" הגיעה לערבית מטורקית, אחרי שהתגלגלה מתרבויות קדומות. המקור בסנסקריט: אַבִישְׁקָרָה, משם התגלגלה לפרסית, בטורקית אַשִׁיכָּארֵה: באופן ברור וגלוי, ומשם לערבית. פרג'ון אף מתבל את הערך בפתגם: "מי שנכנסת להיריון בסתר יולדת לעין כל": אִללִי בְּתִחְבַּל דַס, בְּתִוְלֵד אַשְׁכַּרַא.

פרג'ון מסביר איך הפך החכם - חַכִּים - לרופא, ואיך התגלגלה חאווה למשמעות דמי חסות. בתרבות הבדואית המילה היא אֻחֻ'וֵה, והיא דווקא ביטוי של אחווה, תשלום מרצון מאדם המבקש שהשבט יגן עליו. למילה הסלנגית הנפוצה "באסה" שני מקורות. בַּאאִס הוא אדם מסכן ואומלל, בַּעְסָה מקורה בביטוי של הכנסת אצבע כדרך השפלה. והידעתם כי אבו ג'ילדה, אותו גבר מאיים, מתייחס בערבית הפלשתינית דווקא לקמצן? על קמצן נאמר גם שהפרצוף שלו "מייבש את הים", שהוא "קוטע לעצמו את היד ומקבץ באמצעותה נדבות", ואפילו "פוחד להטיל צואה, שמא יהיה רעב".

החלק השני של הספר עוסק בפתגמים. חוכמת הפתגם העממי מציפה היום את מדפי הספרים המתעדים פתגמים בלבוש עברי מרחבי העולם היהודי. הפתגמים שמביא פרג'ון הם פרי חוכמת הפלשתינים, המצטיינים בדמיון יוצר מפותח. אדם ערמומי "עקום כמו תרמיל חרוב", אדם רהוט "מדבר כמו ציפור שיר", חסר המנוחה "קופץ כמו זרעונים במחבת". אדם הנוטה לפטפט הוא "כמו שופט בדימוס", ומי שאינו משלים מלאכה או בוגד הוא "כמו העורב של נוח", הזכור גם מסיפור המבול וגם מהמיתוס של גלגמש. ילד יפה ואישה צנועה הם "כמו נקודה בספר הקוראן", ומי שמקווה למה שאין סיכוי שיקרה דומה לתקוותו של השטן להיכנס לגן העדן.

עולם הפתגם הפלשתיני אינסופי, פרג'ון מציג אותו באמצעות קטגוריות כמו איברי גוף, או באמצעות נושאי מפתח. לחסר המזל מיועדים פתגמים לרוב: "שתלנו עצי שקד - צמחה פטרוזיליה (בַּקְדוּנַס)". "הסַפָּר פתח מספרה - הספתח שלו, הלקוח הראשון, היה קירח". אחר "הלך לארץ שכולה נשים, חזר עם זקנה". צרור פתגמים נוסף עוסק בזיתים, מאכל יסוד של הערבי באשר הוא, לצד שמן הזית. זעתר ושמן זית, אומר הפתגם, הם "עמודי הבית". שקרן חסר מצפון "נשבע שזית הוא תאנה", אדם שטחי הוא "כמו שֶמֶן", צף על פני המים, והעומד למות או נפטר מהעולם "נגמר לו השֶמֶן".