הייקו המלחמה של בכל סרלואי

"בתוך החושך" (2025), ספר שיריה החמישי של בַּכֹּל סֶרְלוּאִי, הוא ספר הייקו. זהו ספר ראשון של שירי מלחמת עזה שאינו אנתולוגי, המוקדש ברובו למלחמה. מטבע הדברים וכמשתמע משמו זהו ספר כואב, רווי מוות, המשקף יגון של אומה: "דֶּגֶל רָטֹב/ עוֹמֵד בְּסוֹף שְׁלוּלִית/ כָּפוּף בְּצַעֲרוֹ".

על רקע הפואטיקה היהודית, לעיתים אניגמטית, של סרלואי, הייקו הוא בחירה מעט מפתיעה. בסוף דבר קצר היא משתפת שהצורה הזו, הזרה והרחוקה, נדמתה לה "פשוטה עד תימהון", אולם דווקא זו היתה הצורה המדויקת לשירת מלחמה: "חשבתי שמעניין יהיה לנסות לכתוב על המלחמה - המאורע הכביר, שאין לי מילים כדי לתארו - דרך צורה זעירה בשפה ובזמן".

בספר 60 שירי הייקו, רובם חופשיים (כלומר, אינם מחויבים לכללי ההייקו הקלאסי). הייקו הוא צורת שיר יפנית זן בודהיסטית בת כ־500 שנה, המונה 17 הברות במבנה 5/7/5. המינימליזם בה ממחיש שהשפה לא יכולה לתאר באמת את המציאות, ובמיוחד את ההווה - כלומר, הזמן היחיד שבו אנו נוכחים במלואנו. לכן הייקו הוא צורה ספרותית למשימות מיוחדות של אלם, כמו טבח 7 באוקטובר.

כל השירים בספר, גם אלו שאינם עוסקים ישירות במלחמה (כמו שירי טבע, אמונה או מות הסב), נקראים בהקשר אקטואלי. סיבה עיקרית לכך היא העריכה. השיר הפותח מתכתב עם שפת התקשורת של המלחמה ומכתיב עלילה סמויה: "לִפְנֵי זְרִיחָה/ הֻ תַּ ר לְ פִ רְ ס וּ ם/ תְּפִלַּת שַׁחֲרִית". אמנם זהו שיר משוכלל פחות בגלל השימוש בקלישאה התקשורתית השחוקה ("הֻתַּר לְפִרְסוּם"), אך כוחו בהצהרה שהבוקר לא נפתח כבימים כתיקונם בזריחה ובתפילת שחרית, אלא בהודעת אבל לאומית.

הנדבך הפרשני האקטואלי לרוב עומד במבחן הזמן. לדוגמה, "שֵׁשׁ בַּבֹּקֶר/ דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת/ זוֹ רַק רוּחַ" הוא שיר שניתן לקרוא בשני אופנים. לכאורה, מדובר בשיר פחד אקספרסיוניסטי, אך בהקשר הישראלי - לדפיקה בדלת בשעה לא שגרתית יש הקשר מצמרר: בשורת איוב על נפילה בקרב של בן משפחה. הנקישה בדלת היא מוטיב חוזר המהדהד מספר רב של נקישות המשול למספר חללים גדול: "חֲלַל הַחֶדֶר/ עֲדַיִן תְּלוּיָה/ נְקִישָׁה בַּדֶּלֶת"; בדומה לנקישה בדלת, גם החלל דו־משמעי (מרחב והרוג במלחמה).

קריאה פרשנית אקטואלית של שיר אהבה ממחישה ביתר שאת את עומקה של הטראומה הלאומית: "אַרְבַּע בַּבֹּקֶר/ אֲהוּבִי נוֹשֵׁם/ הַרְחֵק מִמִּטָּתִי". ייתכנו כמה סיבות קיומיות סבירות לכך שבן הזוג לא ישן במיטת זוגתו - למשל, טיול או פרידה. אך בישראל 2025 ייתכן שבן הזוג במילואים, ולכן ציון העובדה שהוא נושם הוא חרדתי, כשהיומיום המיליטריסטי יוצר הכלאות בלתי אפשריות בין ביתי לצבאי, בין מגונן לתוקפני ובין טהור לטמא כפי שמתאר שיר אירוני יפה זה: "חוֹלֵץ נְעָלָיו/ עַל כְּבִיסָה נְקִיָּה/ מֵנִיחַ רוֹבֶה".

רק שני שירים מביעים מחאה, אך האיפוק הכמותי משדר זעם כבוש. סרלואי מתריסה כלפי האל, שלא משגיח על עמו: "אֵיפֹה אֱ־לֹהִים/ צִפּוֹר רִאשׁוֹנָה/ שָׁרָה בַּחֹשֶׁךְ". במקביל היא מתריסה נגד השיח השקרי, הציני והפוליטי של תמונת ניצחון, ומציעה באירוניה תמונה מקברית: "הוֹ, נִצָּחוֹן -/ בַּחֶלְקָה הַצְּבָאִית/ עַשְׂרוֹת זֵרִים".

התופת של המלחמה מחולל שינויים באדם ובפואטיקה. סרלואי שלפני 7 באוקטובר כנראה לא היתה מעיזה לכתוב שירי קיטש הוליוודיים המבוססים על ניגודים צפויים בין אהבה למוות, כמו שני ההייקו בכפולה זאת: "מַבָּטָהּ בַּחַלּוֹן/ בְּקָרוֹן מָלֵא חַיָּלִים/ מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ"; "עַל אֶצְבַּע/ הָאוֹחֶזֶת בְּנֶשֶׁק/ טַבַּעַת אֵרוּסִין". הייקו וקיטש, ביחד ולחוד, משקפים בשירתה התרככות סגנונית ותהליכי שינוי ופתיחות לפופואטי, לזול ולהמוני, במודע או שלא.

"בתוך החושך" הוא פריצת דרך של סרלואי בעצם תנועתה מהפאתוס לחרישי. הספר מעצב את החוויה הקולקטיבית דרך אלבום מלחמה ישראלי של תמונות תקריב צלולות ואותנטיות. אמנם אין אחידות באיכות השירים, אולם יש די מלוטשים, מורכבים ויפים כמו זה, שמופיע בהייקו שואה, "בְּחַלּוֹן הָרַכֶּבֶת/ פְּנֵי סָבָתִי/ בִּפְנֵי בִּתִּי", המעניקים לקורא חוויה של עוצמה שקטה, תחכום ויופי שמפציעים בחשיכה.