איילת חוזרת

נוטים לחשוב שספרי פעוטות, או בשמם המוכר יותר, ספרי קרטון, הם מעין שעשוע לתינוקות. ציורים חביבים, מילה או שתיים, והרי לנו ספר מנצח. ואם שזורים בספר כמה חרוזים, מה טוב. אך מדובר ביצירות אמנות, שרובן הפכו זה מכבר למוצרי צריכה חסרי תוכן. אבל שלא נטעה, במופעים המוצלחים שלהם הם מפגישים את הפעוטות עם אמנות חזותית, מילים ראשונות, ריטואלים חברתיים, תבנית סיפורית.

לא מעט נכתב על "איה פלוטו" של לאה גולדברג, שמצטייר כספר על כלבלב שיצא לטיול. אולם קריאה מדוקדקת בו מעלה תמות מורכבות, כמו חיפוש אחר אינדיווידואליות. גם בחינת ספרי הפעוטות האהובים "תירס חם" ו"מעשה בחמישה בלונים" מלמדת שמאחורי המוזיקליות מסתתרות אמירות על יחסי היחיד והחברה, ואף יש ניסיון להתמודד עם תמות רגשיות מורכבות, כמו אכזבה, בושה ותחושת כישלון.

משנות ה־70 המאוחרות ועד הופעתה של "איילת מטיילת" של רינת הופר בשנת 2003, לא זכה ספר פעוטות ישראלי חדש להיכנס למדפי הספרים של מרבית הגנים והבתים. אופיר מ"תירס חם", יעל מ"הבית של יעל" ואפילו שמוליק קיפוד - הקלאסיקה של כוש משנת 1955, שמרו על כוחם ועל אהבת הציבור. הגעתה של איילת לפני 22 שנה היא למעשה הנקודה האחרונה שבה סיפור ילדים נכנס לקאנון והפך לסיפור פולחני. נדמה שאיילת הפכה למעין בילבי ישראלית.

הסדרה זכתה להצלחה מיידית, לפני הכל בגלל השפה האיורית הייחודית שגיבשה הופר. אפשר לזהות ממרחקים את סגנון הציור שלה ואת הדמויות שיצרה, בקווים שנדמים מהירים ומרושלים. אין ספק שהופר יודעת כיצד ללכוד את מבטם של פעוטות ולהימנע מגודש איורי.

איילת, הילדה, חווה בסדרה את חידושי העולם הגדול, ומן הצד האחר - יש לה אישיות והרגלים שמתכתבים עם עולם הפעוטות וילדי הגיל הרך. הסיפור "איילת והתיק האדום", שהוא בעיניי המוצלח בסדרה (2023), מתאר כיצד בכל ימות השבוע איילת נושאת עימה תיק אדום שמסייע לה להתמודד עם כל צרה - מכה, סערה, שיעמום או מסיבה.

האגרנות והשאיפה ליציבות שמסמל התיק, וחוסר הרצון להיפרד מחפצים שונים, הופכים לנקודת החוזק של איילת, וזאת בניגוד למתחולל במציאות - הדרישה החוזרת מילדים לזרוק את ה"אוצרות" שמצאו. וכך בסיפור אחד התוודענו הן לימות השבוע, הן לתנודות במזג האוויר, ואף נחשפנו לריטואלים חברתיים - כמו מסיבת יום הולדת, שבה כמתנה איילת תוציא מתיקה האדום "המון הפתעות שהכינה מבדים, ניירות ופלסטלינה".

בעולמה של איילת כמעט אין מחשבים ומכשירי סלולר - אלו מופיעים כנחלתם של מבוגרים, אך היא אינה שותפה להם. כשהיא בחדרה, היא מציירת על הרצפה. ובהתאמה, הספר החדש בסדרה, "איילת נוסעת באוטובוס", מתאר נסיעה באוטובוס ולא ברכב פרטי מפואר. האוטובוס מאפשר לאיילת להתבונן בעולם הסובב וללמוד כיצד ממתינים "בסבלנות ובנימוס" לאוטובוס.

הפן ההומוריסטי מגולם בעולים וביורדים בתחנות השונות. אלו מתוארים כתנינה, חתולה, פיל, זברה, ואיננו יודעים תחילה אם אלו אנשים שנתפסים כבעלי חיים, או שמא בעלי חיים בעולם אלגורי. בסיום הסיפור, כשנאמר שהגמל הוא עודד השכן, מתבהר שעבור ילדים שיוצאים לנסיעה ראשונה באוטובוס, האנשים הרבים נתפסים קצת כמו גן חיות - מלהיב, אך גם מעלה חששות.

הנסיעה היא זמן להתרשמות מהעולם, אולם בה בעת היא רגע אינטימי של אם ובת, המחזיקות יד ביד, עד שהאם מתמזגת עם הפלאפון והבת משקיפה מבעד לחלון. בסיום הנסיעה מגיעות איילת ואמא לסבתא חבצלת, וכאן מוכרחים לשבח את הופר על איור הסבתא, שחותר תחת סטריאוטיפים ומציג סבתא שאינה "סבתאית" - הסממן שמגדיר את גילה הוא שיערה הלא צבוע. כי הופר בדרכה המיוחדת בוראת דמויות שנרפאו מתסמונת היופי המופרז של ספרי הילדים הקלסיים.

הדמויות שלה אנושיות משום שהן מתוארות בקווים לא אנושיים. משום שהיא אינה תרה אחר ייצוג ריאליסטי של גוף האדם ופניו, נוצר לפנינו עושר אנושי. וכך, ילדי ישראל קיבלו במתנה ספר חדש של גיבורה, שממשיכה לגלות את העולם, להתגבר על פחדים, ואפילו לתת לנו כלי להסתכלות מחודשת על מצבים מלחיצים מעט. כי מהו ספר פעוטות טוב, אם לא דרך לייצג את העולם הכאוטי שיש בו יופי לצד איומים?