אילנה ברנשטיין כותבת על דמנציה כמו שאף אחד לא כתב

כשהגעתי לפסקה החותמת את ספרה של אילנה ברנשטיין "חלום עולם הפוך" פרצתי בבכי, שהגיע בלי הכנה: "אני לא רוצה להמשיך לשחק בתיאה. אחרי ארבעים שנה אני מוכנה לוותר עליה [...] יש לנו זה את זה ועוד כמה שנים לחיות. אני רוצה לחזור הביתה. [...] אנחנו בבית, אמר בעלי ולחש באוזני את אחד מווידויי האהבה היפים שלו. אחר כך אמרתי את מה שאני אומרת לו בכל ערב בשנים האחרונות, עם קצת מזל, נתראה בבוקר".

תיאה, בתם של בני הזוג, עומדת ללדת. המספרת, אמה של תיאה, חוזרת לאחור במסעם לדנמרק, שם תיאה חיה עם משפחתה, ונזכרת בחייהם המשותפים, שלה ושל בעלה, שהיו כרוכים בקשיים, בתשוקות ובמאוויים - אבל לא בקו כרונולוגי אחיד, אלא מתוך הדמנציה של הבעל. במעין הזדהות קיומית, המספרת מתירה לעצמה לצלול לתוך עולם דימויים חדש בלי להזדקק להיאחזות במעקה המציאות.

בשנים האחרונות התפרסמו בישראל לא מעט ספרים מעולים שסובבים סביב דמנציה: דמות האם בספרה של מיכל בן־נפתלי "בגד מאש", דמות האב בספרה של נגה אלבלך "האיש הזקן", וכמובן, ספרה המתורגם של זוכת פרס נובל אנני ארנו "לא קמתי מהלילה שלי", המתאר את התקדמות האלצהיימר של האם מנקודת מבטה של הבת.

נדמה שברנשטיין לוקחת את הדמנציה צעד אחד קדימה, ובמקום לשקוע בתיאור התרופפותו של "האני" במחוזות הזיכרון המטושטש ובתהליכי אובדן השפה, היא מניפה אותה לעבר מחוזות הדמיון המסעירים שבהם הופכת הספרות להיות כל מה שידה של המציאות אינה משגת.

אל הפסקה האחרונה בספר, שיש בה ויתור על ילדים ומשפחה - מוביל מהלך הולך ומצטבר של פנטזיה שרואה את החיים מהצד ההפוך, מהאפשרויות הגלומות במסע רגשי אמיץ שלא עושה הנחות למי מבני הזוג; ובאמת, אף אחד משניהם לא יוצא נקי כשהוא עובר במסננת החיים הבורגניים: ריבוי המריבות, ובעיקר היותם בוגדים ונבגדים.

אותו "חלום עולם הפוך", כשם הספר, מאפשר למציאות לחלום את השתקפויותיה הלא מאורגנות המצויות בתחתית, ולהשתקפות לחלום את תנועת המציאות המרחפת מעליה. קוראי הספר מוזמנים להיכנס אל אותו "חלום עולם הפוך" ולהשתתף במה שמאפשר להם יון: להתרומם מהמציאות לעבר עולם בדיוני, ובו בזמן לא לשכוח מהמציאות עצמה אף לרגע.

כך, למשל, מתארת המספרת את השמיים: "והשמיים התכסו בענני מרנג צחים מלובן, אווריריים, מתקתקים [...] ויצאנו חרש מהמכונית, ראשינו מנתרים בין ענני קצף, למרשמלו אוורירי בצבעי פסטל, למרמלדות זכוכיתיות מנצנצות, לטופי מזוגג בנוגט מבריק עם שבבי צ'ילי, לשברי שוקולד עם שריטות של קרמל מלוח".

בכך היא מצטרפת לעניין הגובר של בעלה, ההולך והמתנתק מהמציאות, בגרמי השמיים: "הפעם הבאה שבה הירח יתקרב לכדור הארץ תקרה באלפיים שלושים ושלוש, אמר והתחיל סופר באצבעות. ירח מלא לקוי אמרתי. לבעלי התחשק לחם קלוי עם חמאה ודבש". המילה "לקוי" שאומרת הגיבורה המספרת, מזכירה לבעל הדמנטי את המילה "קלוי" ומכאן צומח החשק שלו ל"חמאה ודבש".

הנה, במקום הצער המוכר על המחירים שגובה הדמנציה מהאדם שלוקה בה, עושה ברנשטיין מעשה הפוך ומתענגת על האפשרויות שעושה הדמנציה בשפה, בלשון: "פתאום ביקש כוס חלב. שכח מלחם הליקוי [...] נדבקת בלובן של הירח, אמרתי. של הלבנה אמר, יצא לו פתאום באותיות קידוש".

הכלב המדבר של בני הזוג, קוואסיר, שמהדהד את הכלב הספרותי "פלאש", גיבור ספרה באותו שם של וירג'יניה וולף, מעניק למציאות מעין שיקוף נוסף: "המילים איבדו את היציבות שלהן, אמר קוואסיר. זיהה אות מצוקה. בעיות בשפה"; מצד שני, גם הוא מצטרף לשמחת האפשרויות החדשות: "קוואסיר שאל, כשאומרים פטרייה מה האסוציאציה הראשונה שעולה בראשכם - הזיה, שמפיניון, הירושימה?"

ספרה של ברנשטיין הוא גם, ואולי בעיקר, ספר על זִקנה, ואף זה חידוש בשדה הספרות הישראלית. על אצבעות כף יד אחת אפשר למנות את הספרים בעברית שגיבוריהם הם זקנים, והנה כאן מופיעה הזִקנה בריבוי פניה: תחושת הזמן החולף, ההיעשות זר לעצמך, מבטם של האחרים, אי־היכולת עוד להבין את העולם והחיים עם ידיעת המוות המתקרב.

כל אלה נוכחים בספר, באופן אמיתי כל כך, כן ומכמיר לב: "הסתכלתי על בעלי, המראה שלי. כדור הבדולח שלי. הזקנה אינה אלא מיצג של הכלימה. מופע של הלבנת פנים [...] תסגור כבר את הדלת המחורבנת, אמרתי שוב. אתה לא רואה? לפניך זקנה בפיג'מה".