"אם הייתי לוקח את הפניות ההפוכות ודופק את כולם בדרך - הייתי היום חבר כנסת"

את רגע השפל בקריירה הפוליטית הלא־ממש־ארוכה של ניר הירשמן רוב הוא לא מסוגל לשכוח. אלה היו הימים האחרונים של שנת 2019, לקראת ליל הפריימריז לראשות הליכוד. הירשמן רוב, אז מועמד מטעם הקבוצה הפוליטית "הליכודניקים החדשים", היה לאדם הראשון שזכה בעשרת אלפים קולות - אך לא נבחר לכנסת. בימי הקמפיין הסוערים ההם, הוא מצא את עצמו לרגע מבין את העול שנושאים עימם חיי הנבחרות הציבורית, ולא היה בטוח אם המדמנה הפוליטית הישראלית היא באמת מגרש המשחקים שהוא מעוניין לבלות בו.

"קשה לי להגיד את זה, אבל אני אספר לך", הוא אומר, ישוב באחד מחדרי משרד יחסי הציבור שהוא מנהל היום. "עבדתי ארבע שנים כעוזר של מיכאל איתן ז"ל, מ־2009 עד 2013, ושם נהייתי ליכודניק. נכנסתי לעבודה עם מיקי כקומוניסט - יצאתי קפיטליסט, נכנסתי שמאל - יצאתי איש ארץ ישראל. מיקי היה באמת אדם לאומי וליברל, שהאמין כל הזמן בחירות האדם, בחופש. גם הלאומיות וגם הליברליות עבדו אצלו מאוד חזק וזה שכנע אותי. אני זוכר את היום שבו התפקדתי לליכוד ב־2012. מבחינתי הייתי ליכודניק וזה היה לי כיף וטוב. פגשתי אנשים וחברים מדהימים. ואז, במהלך הקמפיין לבחירות 2019, נסענו לאירוע שקראו לו 'הלאומיאדה', מה שהיה פעם 'הליכודיאדה'. ושם, באירוע הזה, פתאום נתקלנו באיזו עוצמה כזו של שנאה ושל דחייה שלא הרגשתי בחיים".

זה הפתיע אותך? מבחינת ותיקי הליכוד נכנסתם למפלגה כסוס טרויאני, בניסיון לבצע השתלטות עוינת.

"כן, אבל היו שם גם פעילי ליכוד, אנשים שאתה מכיר, שעבדת איתם ושאוהבים אותך. ופתאום לא אכפת להם שאני מכיר אותם. הם מתרחקים, לא מדברים. לקחתי את זה קשה. הגעתי והם זזו ממני, הלכו הצידה. הם לא אומרים לך את זה בפנים. אתה נכנס ללובי המלון שהליכודיאדה קורית בו, ויש שם מלא אנשים שיושבים בקבוצות. כולם לובשים חליפות, זה נורא מוזר. ואתה מתיישב ליד קבוצה של אנשים, מנסה, מדבר עם בן אדם שאתה קצת מכיר, אבל אנשים שאתה קצת מכיר פתאום נעלמים. אתה לא רואה את אלה שאתה מכיר. רגע אחד הם לידך ובאחר הם אינם. החברים הכי טובים שלי הם מהפוליטיקה, ועכשיו הם לא שם. אתה מנסה לדבר עם מישהו והוא אומר לך 'תקשיב, אני יודע מי אתה ואתם לא באים לנו בטוב, שתדע לך'. אני זוכר אדם בוגר עם כיפה לבנה וחולצה מכופתרת יושב לידי ואומר 'אתם עושים משהו שהוא לא בסדר'. הצעירים קצת יותר מדברים איתך, אבל גם הם אומרים, 'זה לא בסדר, אתה בא לנו רע'".

סיטואציה לא פשוטה בכלל, למי שעוד לא פיתח עור של פיל.

"אני חושב שאולי משהו בחושים שלי, בתור פוליטיקאי לא כל כך מוצלח, לא עבד שם. ואמרתי לעצמי - אתה צריך להשתמש בתחושה האנושית הזו, והדחייה הזאת היא בעיה מאוד עוצמתית עבורך. ואם לא תטפל בתחושה הזאת, בדחייה השורשית הזאת - אתה לא תצליח".

איך בכלל התגלגלת לסיטואציה הזו, של התמודדות בפריימריז?

"בתקופה עם מיקי נחשפתי בפעם הראשונה לפוליטיקה הפנימית, לחיים הפוליטיים, זו היתה חוויה מאוד מכוננת. שם פגשתי גם את רוב קבוצות המתפקדים ומשם בעצם הסיפור האישי שלי מתחיל. ב־2015 פגשתי אותם שוב, הייתי הדובר של 'הליכודניקים החדשים', ודוברות זה תפקיד שתמיד צובר איזושהי עוצמה יחסית משמעותית. זה התגלגל עד להתמודדות, שהיתה כישלון מוחץ".

תגדיר "כישלון מוחץ".

"כשסיימתי את ההתמודדות, מצאתי את עצמי בכפר המכביה, שזה כשלעצמו מקום הזוי לחלוטין. היה שם מין אוהל טרומי ובתוכו הציבו מסכים שעליהם הקרינו את התוצאות. בצד היו שולחנות מתקפלים עם עוגיות לוויה ובייגלה. ואז התוצאות של הפריימריז התחילו להתעדכן ולאט־לאט אתה מבין פחות או יותר לאן זה הולך. ואז אנשים באים ומתחילים לנחם אותך, ממש כמו בהלוויה. 'הכל בסדר', 'נתת פייט'. ואני מנענע את הראש ושואל 'מה זה? איך זה יכול להיות? איך קרה הדבר הזה? מה עשיתי לא נכון? מה היו הטעויות שלי?'.

"תחשוב על זה: אתה מצלם את עצמך לסרטון, מהצד צוות טלוויזיה מצלם אותך ומשדר את זה בפריים־טיים, האנשים שמסביבך מריעים וקוראים בשם שלך - ויום אחר כך אין כלום. לא משנה מי אתה, זה דבר מאוד מוזר. הבנתי למה אנדי וורהול קצב את התהילה של כל אדם ל־15 דקות"

"הלילה מתקדם, התוצאות ממשיכות להיכנס וכל הזמן באים עוד אנשים ומנחמים אותי. באזור שש וחצי בבוקר אני יושב ליד חבר שלי, הוא מחזיק לי את הכתף ואומר 'נשמה, הכל בסדר. יש גם מחר'. ואני אומר לו - 'איך זה קרה הדבר הזה, איך? היינו כל כך חזקים'. תקשיב, היו מזהים אותנו ברחוב. עד היום זוכרים אותנו. הליכודניקים החדשים מתה ב־2020 ועד היום אנשים זוכרים אותה. כמה תנועות פוליטיות שהן לא מפלגה ולא נכנסו לכנסת אתה זוכר? אז הרגשתי שאני חייב לנסות לברר לעצמי את זה".

חי את הסיפור מחדש

הצורך בבירור, או בתיקון, הוליד את "המתמודד", ספרו הראשון. שם הוא מתאר את הרפתקאותיו של ערן בלום, בן דמותו של הירשמן רוב - בעולם השליחות הציבורית. זהו רומן רב־התרחשויות, פיתולים ודמויות, שבו בלום הוא דובר שאפתן של תנועת "האיחודניקים החדשים", ואדם שכל רצונו הוא להגיע למעמד השבעת הכנסת כאחד מחבריה.

ואולי לא באמת מדובר בבן דמותו המדויק, אלא במעין אווטאר חסר תקנה, מצפון או מעצורים. כזה שמתעב את עצמו, לא ממש סופר את בת זוגו או את חבריו לחיים ולעבודה, ומתעדף את הקריירה שלו על פני ערכי מוסר, חברות, זוגיות ולעיתים אנושיות בסיסית. חומר קלאסי לפוליטיקאי, תאמרו. אלא שערן בלום, או "בלום כלום" כפי שיש מי שמכנה אותו, נעדר אלמנט של מודעות עצמית שתבהיר לו את מיקומו בשרשרת המזון הפוליטית. וזה, כך יגלה, כלי חיוני, אולי החשוב וההכרחי ביותר, שהמשחק המסואב והקשוח שבו הוא משחק דורש.

"הכתיבה של הספר הזה", הוא מודה, "נולדה מתוך רצון לחיות את הסיפור הזה מחדש, כשהפעם אני הולך לקחת את כל הפניות שלא לקחתי. אני הולך לעשות כל דבר שחשבתי עליו, דמיינתי ורציתי לעשות בקמפיין ולא עשיתי".

נשמע שיש בספר איזשהו אלמנט טיפולי.

"לגמרי, אבל איזה תיקון מגניב זה. הוא אפשר לי, בפנטזיה, להיות באמת נבל מהסרטים, נבל רע מאוד, כמו שלא הייתי במציאות. תמיד ההחלטות שלי בזמן הקמפיין היו קשורות בנאמנות. אני אוהב את עצמי, לעומת ערן ששונא את עצמו. לכן האנשים שאהבתי אהבו אותי, בניגוד למה שקורה בספר לערן, ולכן הייתי נאמן להם והם לי".

יש שימצאו דמיון בין "המתמודד" לבין "פולישוק", הסאטירה הטלוויזיונית המבריקה שכתב וביים שמואל הספרי, שבה גילם ששון גבאי בשלמות חבר כנסת שולי למדי (אך גם אידיוט שימושי) שבשל טעמי זמן, מקום ומזל (או ביש מזל, אולי נכון יהיה לומר) מוצא את עצמו בתפקיד שר, כשהוא נחבט בין דופנותיה של מפלגתו, ובעיקר משמש כלי משחק בידיהם של פוליטיקאים חכמים, ותיקים ומנוסים ממנו.

אלא שעבור הירשמן רוב, גם אם בהחלט מדובר בהשוואה מחמיאה, הוא מתעקש לדייק: אם רובי פולישוק היה ייצוג קומי וציני של הפוליטיקאי המוכר ברמה הארצית, עד שבשלב מסוים הוא כמעט הופך ראש ממשלה - אז ערן בלום הוא המקבילה המעט פאתטית יותר. זו שמייצגת את הברגים הקטנים שבמערכת. העוזרים הפרלמנטרים, הדוברים, היועצים והנהגים. אלה שבתחתית הסולם, שמפנטזים על הצלחה בקנה מידה ארצי, אולי אפילו עולמי, יום אחד, ובדרך מוכנים לאכול סעודת גללים לארוחת בוקר, צהריים וערב. אותם עכברי ביבים של הקונסטרוקציה המדינית, אנשי סודם של מקבלי ההחלטות - שאמנם לא נחשבים כוכבים גדולים, אך לעיתים בחירותיהם האישיות והמקצועיות יכולות לשנות מהלכים, לחרוץ גורלות ולקבוע את עתיד כולנו.

"בפריימריז הייתי בכפר המכביה. בצד היו שולחנות מתקפלים עם עוגיות הלוויה ובייגלה. התוצאות מתעדכנות, אתה מבין לאן זה הולך. ואז אנשים באים ומתחילים לנחם אותך, ממש כמו בהלוויה. ואני מניד את הראש, איך זה יכול להיות?"

וזו הסיבה, הוא טוען, שלא כדאי לזלזל בפוליטיקאי ארצנו. לא משנה כמה נדמה לנו שמדובר בקרקס תרעלה, וגם אם לשליח הציבור המקפץ בין פאנלים באולפנים נוצרה תדמית של מטומטם מוחלט. ועדיין, גם אם יהיו מי שיאמרו שבישראל - אם מהלך פוליטי יוכל להיות "פולישוק" או "בית הקלפים", ב־90 אחוז מהמקרים הוא יהיה "פולישוק" - הירשמן רוב חושב אחרת. "אני חושב שזה מאוד פשטני להגיד את זה עליהם", הוא אומר.

אתה בעצם אומר שאנחנו לא נותנים להם מספיק קרדיט.

"נכון. תקשיב, אני נורא גרוע במשחקי שולחן או במשחקי קופסה. ממש, הכי גרוע שיש. שחמט, מונופול, הילדים שלי מנצחים אותי כל הזמן. ניסיתי לחשוב למה זה, והתשובה היא שיש שם מספר מוגבל של משתנים בתוך הלוח הזה, ואני כנראה יותר טוב במשהו שיש לו איזשהו מרחב כאוטי. אז אם אתה מתייחס למרחב הכאוטי בתור פדיחה או פשלה - אתה כאילו אומר 'וואלה, זה פולישוק', אבל התשובה קצת יותר מורכבת".

ומה היא?

"שמע, בני אדם מתכננים תוכניות שיכולות להיות מאוד מתוחכמות, ובדרך אנשים אחרים פוגשים את אותן תוכניות ובתוך המרחב הכאוטי הזה יכולים לקרות להם כל מיני דברים. לפעמים אלה באמת דברים מאוד מצחיקים, לפעמים מפשלים או פשוט עושים מלכתחילה תוכנית גרועה. השאלה היא מה הם עושים כדי להתמודד עם המציאות במצב הזה. כי הם כל הזמן משחקים".

לא חסרות דוגמאות לאנשים שהתגלגלו לעמדות בכירות רק מטעמי אינרציה או מיקום מקרי ונוח על לוח השחמט של אחרים.

"אני לא מאמין בזה. לבן אדם יכול לקרות פעם אחת מזליקו. תחשוב על אנשים מסביבך בחיים, פעם אחת בן אדם יכול להביא עבודה מגניבה, נניח, אבל אם זה קורה פעם אחר פעם, אז מתישהו בדרך זה כבר לא רק מזל. אם זה קורה יותר מדי פעמים, כנראה שיש בו משהו שאתה לא מצליח לזהות. יש משהו בבן האנוש הזה שאתה לא מצליח להבין שהוא עושה".

במקרה שלך דווקא קיבלת עשרת אלפים קולות, הישג מכובד, ולא היה לך מזל.

"כן, וזה בגלל שיטת הבחירות בליכוד. בכל זמן אחר, בכל מפלגה אחרת, אם היית מגיע להישג כזה כבר היית בכנסת. דוד ביטן נבחר עם 3,000 ומשהו קולות, אופיר אקוניס עם 2,000 וקצת, יואב קיש עם 4,500, מיקי זוהר עם 5,000. פשוט ממש לפני הבחירות האלה שינו במרכז הליכוד את שיטת הבחירה, והמחוזות התחילו להיבחר על ידי חברי המרכז. כנראה השינוי היה קשור להתחזקות הליכודניקים החדשים, וזה היה ניסיון לנטרל את הכוח שלה".

ניסיון שצלח. הקבוצה הזו, שפקדה עשרות אלפי חברים שלאו דווקא הזדהו עם ערכי הליכוד, חשבה שהיא עושה תרגיל - ושועלי המפלגה הוותיקים ידעו לסכל את התוכנית הזו.

"וזה מחזיר אותנו לעניין שדיברנו עליו. אם אתה יושב עם חברי כנסת ואתה חושב שהם מטומטמים - אחי, כנראה עובדים עליך. אנחנו חייבים להסתכל על הפוליטיקאים שלנו בתור אנשים מתוחכמים. גם אלה שנתפסים בעינינו הכי עסקנים מטומטמים".

זה נכון. ג'ורג' בוש הבן נתפס כאהבל מוחלט, אבל האהבל הזה ניהל את העולם החופשי פעם.

"הוא גם היה טייס F-102. יש מגבלה מסוימת ואם תהיה ממש טיפש תסיים ברצפה. זה נכון שיש איזושהי פרסונה תקשורתית, השאלה היא אם הוא לא גם מרוויח מזה קצת. דן קווייל, שהיה סגן הנשיא של בוש האב, הגיע פעם לבית ספר והוסיף את האות E בסוף המילה Potato שאחד התלמידים כתב על הלוח. זו שגיאת כתיב, והיא הוציאה אותו סתום. ויכול להיות שקווייל דיסלקטי, או שמישהו אמר לו להוסיף E, או שהוא פשוט התבלבל, ואולי היתה שם סיבה אחרת. מה שאני מנסה לומר זה - בואו ננסה להסתכל מאחורי ההצגה המתוחכמת שמעלים בפנינו".

מאחורי הקלעים

כבר שנים שהוא לא חלק מהמשחק. כשהוא לא מנהל יחסי ציבור, קמפיינים (של אחרים) או משברים, הירשמן רוב מתפקד כמנכ"ל פורום חברות הקריפטו "בלוקצ'יין" והווב 3. לפני כארבע שנים עזב, יחד עם אישתו ושלושת ילדיו, את תל אביב, העיר שבה נולד, לטובת שטחיה המוריקים של רמת הגולן. כתיבת "המתמודד", אף שאינו באמת ביוגרפי (פרט לכמה פרטים "מתוקנים" שנשאבו מהמציאות, וביניהם סצנת הלאומיאדה) היתה עבורו ניסיון לעבד את מה שעבר בפוליטיקה. פרק בחייו שלא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי להבין שהותיר בו טראומה עמוקה.

למעשה, הוא משווה את ההתנסות הזו לרגע מבעית שחווה שנים קודם לכן, כמדריך שיט שיצא להפלגה עם חניכיו, ואז הבין שהסירה שעליה פיקד עומדת להתרסק על החוף.

"שלחתי את כל הנערים לחוף, החזקתי את חרטום הסירה אל מול הגלים, וראיתי שמגיעה סירת מנוע לאסוף אותי", הוא נזכר. "ותוך כדי שאני מחזיק את החרטום - הים לוקח ממני הכל: את הכובע, המשקפיים, הנעליים, הכל! עד שזרקו לי חבל כדי לקשור בו את הסירה ומשכו אותי החוצה - נשארתי רק עם בגד ים תחתון וחולצה, שהיתה קשורה מתחת לחגורת ההצלה. אפילו את השעון הים לקח.

"ולמה אני מספר לך את זה? כי החוויה של פוליטיקאי כמתמודד בבחירות מאוד דומה. אתה מחזיק את הסירה הזאת, ואז המציאות, הפעילים, האירועים - הכל בא עליך, גל אחרי גל. בסוף זה מחרפן, אתה מאבד את השפיות שלך קצת בתוך כל הסיפור הזה. מייד אחרי הקמפיין הלכתי לטפס, כי הייתי צריך ספורט שיקרע לי את הצורה. זו היתה חוויה ענקית, עצומה, והייתי צריך משהו שישבור את האימפקט שלה. תחשוב על זה: אתה מצלם את עצמך לסרטון בטלפון, מהצד צוות טלוויזיה מצלם אותך ומשדרים את זה בפריים טיים. האנשים שמסביבך מריעים וקוראים בשם שלך, ויום אחר כך אין כלום. לא משנה מי אתה, זה דבר מאוד מוזר. הבנתי למה אנדי וורהול קצב את התהילה של כל אדם לזמן של 15 דקות".

לא תחזור לפוליטיקה? לפי האופן שבו אתה מדבר עליה נשמע שעדיין מדגדג לך.

"אני לא חושב שאעשה אי פעם עוד פריימריז, אם זו השאלה. אני לא יודע מה יילד יום, אני רק יכול להגיד לך שכרגע אני לא רואה את זה. זה פשוט לא בקלפים. צריכה לבוא איזו הזדמנות, ואם לא תבוא - אז הכל בסדר, חיי מצוינים".

אני לא בטוח שאני משתכנע. בכל זאת כתבת על זה ספר.

"התחלתי לכתוב את הספר כי אמרתי לעצמי שאם הייתי לוקח את הפניות ההפוכות, אם הייתי מזיין את כולם בדרך, דופק כל אחד איכשהו, הייתי היום חבר כנסת. אבל חבר אמר לי שלא משנה מה - לא הייתי נבחר. 'אם היית נבחר', הוא אמר לי, 'הכוחות שהיו מופעלים עליך היו כל כך עצומים שהם היו גומרים עליך'. אז מכל זה יצא ספר על הגיבורים הלא מושרים של הפוליטיקה. מצד אחד יש עליהם המון אחריות, ומצד שני הם עומדים כל יום במבחני נאמנות אינסופיים.

"יש סיפורים על נשיאים, על שרים, חברי כנסת. אבל צריכים לספר גם את הסיפור על האחרים, כי יש שמונים כאלה, אתה אפילו לא יודע מי הם. לפעמים הם מבליחים בתקשורת, אנחנו לא מכירים אפילו את השמות שלהם, אבל הם עובדים. והאנשים האלה מרכזים בידיים שלהם כוח עצום. הם שולטים בסוף על איך שהמדינה הזו תיראה.

האנשים האלה צריכים בוקר־בוקר לקחת את הכפפה של האינסטלטור, לא את זו הקצרה אלא את זו שמגיעה עד המרפק, ולדחוף את היד לתוך ביב השופכין של החיים. אם אתה רוצה להבין פוליטיקה, אתה חייב להבין איפה הם חיים, מה הם עושים, מה עובר עליהם. אם אתה רוצה באמת לדעת פוליטיקה - אלה האנשים שאתה צריך להבין".