קול הדממה: חידת השירה של מיטל זהר

יש אמנות שטומנת בחובה סוד; אמנות שנדמה שמצפינה דבר מה מפני העולם, לפעמים את לוז היצירה עצמו. אמנות מהסוג הזה דורשת מהקהל מאמץ. ספר השירים "הכל יכול לקרות" מאת מיטל זהר הוא ספר כזה, שבו הקוראים נדרשים לעבוד שעות נוספות ובכל זאת הסוד עתיד להיוותר סמוי.

כמעט כל עמוד בספר השירים הייחודי הזה מכיל חידה, אך כל חידה היא אחרת: מי מדבר? אל מי מדברים? על מה מדובר? ובכל זאת, וכאן גדולתו של הספר, ניתן להבין את השירים על אף התעלומות הרבות שבו והוא מצליח לגעת בעומק הנפש. כך, למשל, בשיר הקצר שכותרתו "(עוד בעניין הבור)", שמתחפש ברגע הראשון להמנון תקומה ציוני: "אִם יִפֹּל הַבַּיִת אֶל הַבּוֹר / בַּיִת נִבְנֶה בַּבּוֹר // גַּם אִם אֶלֶף שָׁנָה בַּבּוֹר / בַּיִת נִבְנֶה בַּבּוֹר // אַךְ אִם יִתְגַּנֵּב הַבּוֹר אֶל הַבַּיִת / אִם יִתְגַּנֵּב הַבּוֹר אֶל הַבַּיִת".

זהו ספרה השני של מיטל זהר, אחת הכותבות הצעירות המוכשרות ביותר שצמחו כאן בשנים האחרונות. קדמו לו ספר השירים "הבית לקח" (הליקון, 2014) ויצירת המופת "נבדה" (הקיבוץ המאוחד, 2019), שקשה לסווגה לסוגה מסוימת אך היא נוטה, בדומה לאחדים מהטקסטים שבספר הנוכחי, לפרוזה־לירית אוטוביוגרפית־סוריאליסטית, ברוח יואל הופמן. ההגדרה הביזארית למדי שבמשפט האחרון, "פרוזה־לירית אוטוביוגרפית־סוריאליסטית", אולי מספרת את הסיפור הייחודי של הספר הזה, שאין דומים לו.

הקריאה ברבים מהשירים דומה לקריאה של חלום, או מוטב לומר לצפייה בציור של דאלי או מגריט: כל דבר מסתדר בפני עצמו וכמעט נדמה שהוא מצליח לספר סיפור אינדיבידואלי הגיוני, אך בהקשר הכולל המובנוּת מתמוססת. הבור מתגנב אל הבית.

"הכל יכול לקרות" מורכב משלושה חלקים. הראשון מכונה "הבית לקח 2". במבט ראשון זוהי כותרת עצלנית כמעט, כביכול המשך לספר שיריה הראשון של זהר. עם זאת, חטיבה זו בספר, הכוללת בעיקרה שירים אישיים בגוף ראשון, שרבים מהם על אביה ועל אמה של הדוברת, היא באמת מעין המשך לספרה הראשון. דוגמה מובהקת לכך היא ההתכתבות בין השיר "הבית לקח" מ־2014 לבין שיר המופיע בספר הנוכחי תחת הכותרת "כמה הערות/תיקונים".

השיר מספרה הראשון הוא: "הַבַּיִת לָקַח אֶת הָרַגְלַיִם שֶׁלּוֹ וְהָלַךְ / הִשְׁאִיר אֵין־פֶּתֶק עַל אֵין־שֻׁלְחָן / אֵין־סְפוֹר פַּעַם אַחַת. // הַבַּיִת לָקַח אֶת הָרַגְלַיִם שֶׁלּוֹ וְהָלַךְ / אֵיךְ שׁוּב וָשׁוּב הוּא לָקַח וְהָלַךְ / מִבְּלִי שֶׁחָזַר // הַבַּיִת לָקַח אֶת הָרַגְלַיִם שֶׁלּוֹ וְהָלַךְ / כְּמוֹ שֶׁקִּרְקָס נוֹדֵד / כְּמוֹ שֶׁקִּרְקָס נוֹדֵד". בספרה החדש, לעומת זאת, היא מתקנת בפרדוקס על פרדוקס: "הַבַּיִת לֹא לָקַח / לֹא הָלַךְ // כְּשֶׁיָּצָאתִי הַבַּיִת נִשְׁאַר בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם // כִּכְלָל: דְּבָרִים דּוֹמְמִים לֹא זָזִים / דְּבָרִים דּוֹמְמִים דּוֹמְמִים".

ובאמת הסוד שהספר עסוק בו יותר מכל הוא הסוד של הבית: מהי ביתיות ואיך אישה, שמרגישה כמו "שָׁרָשִׁים לֹא הֻכּוּ", יכולה להרגיש שייכת בעולם שבור, כאשר "כָּל בַּיִת שֶׁאֲנִי נִכְנֶסֶת אֵלָיו הוֹפֵךְ לְבוֹר". הספר סובב סביב הבור והבית, ומציע התבוננויות שונות בעולם כזה שמרגיש כמו הזיה או חלום.

החטיבה השנייה בספר, "המחברת הכחולה", היא כולה רסיסים פואטיים בני משפט או שניים, ממש כמו שברי חרסים שלוקטו באקראי מתוך מחברת של משוררת. ההקשר המקורי, שבו נחשבו ונכתבו אותם רסיסים, נותר כסוד שהקוראים יכולים רק לנסות ולהשלים, מ"אֲנִי זֶבֶל אוֹרְגָּנִי", דרך "לְהִתְאַבֵּל עַל הַמָּוֶת הַשֵּׁנִי עִם הַמָּוֶת הָרִאשׁוֹן", ועד "Hertzschmertz כְּאֵבלֵב". שברי שברים שבכוונה אינם מתמסרים בקלות ואינם מתפענחים עד תום.

בחטיבה השלישית והאחרונה בספר, הבור הופך לחור שחור של ממש במחזור שירים סוריאליסטי שמגולל את סיפור אהבתן הבלתי אפשרית של שתי דמויות - אור לבן וחור שחור, עד לסוף הבלתי נמנע והידוע מראש. גם כאן, בלב התעלומה המשונה של השירים, מצליח בכל זאת להתרקם סיפור אנושי שנוגע ללב. כך, למשל: "חֹר שָׁחֹר, אָמְרוּ לִי שֶׁרָאוּ אוֹתְךָ בָּרְחוֹב לִפְנֵי / שֶׁזֶּה קָרָה / עוֹמֵד בְּמַעֲבַר חֲצִיָּה בַּלִּפְנֵי / שֶׁזֶּה קָרָה / שָׁאַלְתִּי אֵיךְ נִרְאֵיתָ אָמְרוּ / לֹא עָצוּב לֹא / שָׂמֵחַ / נִרְאָה רָגִיל". או בשיר אחר: "חֹר שָׁחֹר, תִּרְאֶה מָה עָשִׂיתָ / הַמְּצִיאוּת נִקְרְעָה לִי כְּמוֹ מִכְנָסַיִם // אִבַּדְתִּי אֲחִיזָה / אֶת הָרֹאשׁ / אֶת הַצָּפוֹן // (אֲנִי אִבַּדְתִּי טוֹנוֹת / עֶשְׁתּוֹנוֹת!) // הַכֹּל נִרְאֶה לִי כְּמוֹ קִיר // הַכֹּל נִרְאֶה לִי כְּמוֹ קִיר".

זהו ספר מבריק. למרבה הצער, כמו יצירות מבריקות אחרות, קטן הסיכוי שהוא יגיע לקהל הרחב מפני שהוא מיועד לקוראי שירה שמוכנים להתאמץ, שמוכנים לחיות בעולם מפוּרר ורסיסי, שבו לא הכל מובן ושנותרים בו חידות ודברים בלתי מפוענחים. זהו ספר שממציא את עצמו תוך כדי תנועה, שפורץ גבולות של סוגה ומוסכמות של שירה ושפה, ומצליח להישאר כמו חלום מכושף ובלתי מובן מבלי להפוך לגימיק זול, ומבלי להפוך לג'יבריש. זהו ספר שחג סביב בור ההעדר ולפעמים גם נופל אליו, וכמו מזמין את הקוראים לזנק אחריו אל החור השחור.