באוקטובר 2003 נמצא לוק ריידר מת בגינה של בית המשפחה המפואר במערב לונדון. הוא הותיר אחריו אלמנה עשירה ומבוגרת ממנו ב־14 שנים וארבעה ילדים חורגים. לוק נרצח באכזריות, אך משטרת לונדון מעולם לא הצליחה לפענח את הפרשה. התיק נותר פתוח ונחשב "תיק קר" - פשע מהעבר, הממתין, קר כמו גופה, למידע חדש שיתניע את החקירה.
20 שנה מאוחר יותר, חברת הפקה נענית לאתגר ומנסה בסדרת "פשע אמיתי" לפענח את הרצח. טוויסט מעניין, הראשון מני רבים - במאי הסדרה, גאי הווארד, הוא הבן החורג הצעיר ביותר של לוק, הנרצח, שהיה בן 10 כשמישהו רוצץ את ראשו.
הפקת התוכנית גייסה שישה מומחים, שינסו ביחד, במהלך התוכנית, לחשוף את הרוצח: אלן קאנינג, שוטר בכיר בדימוס במשטרת לונדון; מיטשל קלארק, עיתונאי פרילנס שחור; עו"ד הוגו פרייזר, בוגר איטון, מהודר בלבושו, אף הוא שחור; ליילה פרנס, פסיכולוגית פורנזית, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית, ממוצא פקיסטני; ג'יי ג'יי נורטון, חוקר מז"פ, חבר בארגון המאגד אנשים בעלי איי.קיו גבוה במיוחד; וויליאם סראפיני, בלש בדימוס במשטרת ניו יורק. ציינתי את הרקע האתני המגוון של קבוצת המומחים כי הוא משקף את פניה של לונדון, כיום וגם לפני 20 שנה, וגם כי טלוויזיה עכשווית מחויבת לגוון, ויותר מכך - להפגין זאת. נוסף על כך, ככל שעלילת הספר (ותוכנית הפשע האמיתי, שהופכת במובנים רבים לסדרת ריאליטי) נעה קדימה, כך לרקע החברתי והאתני של המשתתפים יש חשיבות גוברת.
הסדרה מתמקדת בבני המשפחה - האחיות מורה ואמלי ואחיהן גאי (המופיע מאחורי המצלמה ולעיתים חוצה את הקו ומתייצב בפניה), רופרט, בן חורג נוסף של הנרצח (כן, זה מסובך), חברותיה של האלמנה קרוליין ודמויות רבות נוספות הנחשפות ככל שהסדרה מתקדמת.
התעלומה היתה יכולה להיות בסגנון אגתה כריסטי – קבוצה סגורה של חשודים, לכל אחד מניע משלו, ובלש עם הרבה תאי מוח אפורים (שלום לך, הרקול פוארו) מפענח בכוח שכלו את התעלומה, כשכל החשודים יושבים יחד, מצפים לגילוייו המסעירים. אבל לא, הסופרת קארה האנטר בחרה להרחיב את היריעה, להציף חשודים חיצוניים, לפתח עלילות משנה מרתקות ולפתוח אפשרויות בקצוות מרוחקים, מאוסטרליה ועד קנדה.
הספר אינו ספר שגרתי, בראש וראשונה בפורמט שלו. הוא כתוב כתסריט של תוכנית טלוויזיה, והוא עמוס רישומים, תצלומים, מפות וגרפים. יש בו מיילים וחילופי הודעות ווטסאפ, תמלילים של הודעות קוליות, קטעי כתבות עיתונאיות, טוקבקים, חילופי דברים ברשתות חברתיות, מה לא. ניכר כי הושקעה עבודה רבה כדי שכל המרכיבים הללו ייראו אותנטיים, לרבות הפרטים הקטנים שאינם רלוונטיים (כמו דף עם פירוט הלוקיישן של אולפני ההפקה, השעה שבה מתכנסים על הסט, תחנת הרכבת התחתית הקרובה ומספר טלפון לחירום).
בהתחלה קשה לקורא להתמודד עם גודש המידע, אבל אחרי שמתרגלים זה הופך את החוויה למרתקת. הקורא מרגיש שהוא נכנס לנבכי ההפקה הטלוויזיונית, והוא הופך לשותף פעיל בתוכנית הריאליטי. הוא מתחרה במומחים ויכול לנחש בעצמו מי הרוצח, לאור הפרטים הנחשפים אט־אט בפניו. אני בטוח שקוראים רבים עורכים עבור עצמם תרשימים, טבלאות, צירי זמן, מחברים רמזים בחיצים ובקווים מרוסקים, מקיפים בעיגול חשוד שהתווסף למעגל, ומוחקים באיקס חשוד אחר, שהתברר כי הרמז לגביו היה מעניין אך לא רלוונטי.
אגב, מבחינה טכנית הפורמט הזה עובד מצוין בספר מודפס. עם זאת, קראתי לא מעט התייחסויות של קוראים שניסו לקרוא את הספר בגרסה הדיגיטלית וחוו תסכול. כך או כך, הפורמט החדשני מעניין, מעניק חוויית קריאה חדשה, אבל יש לו מגבלות משמעותיות מאוד: הוא אינו נותן מקום ל"ספרות" - אין בו מחשבות, רגשות, תיאורים של הלך נפש, מטאפורות, דימויים, עושר לשוני וכל מה שספרות טובה יכולה לעשות. מובן כי מהאופן שבו הדמויות פועלות או מדברות אפשר ללמוד על רבדים נסתרים, אבל זה הרבה יותר "טכני" ומוגבל.
הפיצוי על הרדידות הספרותית טמון בעלילה הסוחפת, בריבוי ההפתעות, בפיתולי העלילה, ביחסים הנוצרים בין הדמויות (קצת כמו ב"האח הגדול", כבר אמרנו שזו סדרת פשע אמיתי שהופכת לסדרת ריאליטי). ללא ספק - "רצח במשפחה" הוא page turner מובהק, וקשה להניח אותו מהיד.
קארה האנטר מתמחה בספרי מתח. עד כה פרסמה כמה ספרים, כולם רבי־מכר, שגיבורם הוא המפקח אדם פולי, ממשטרת אוקספורד. אוקספורד, זירת הפעולה של אינספקטור מורס האגדי, מהווה תפאורה נפלאה למעשי פשע מזוויעים בלב העיר האוניברסיטאית המפורסמת, שבנייניה מפוארים וסמטאותיה וחצרותיה הנסתרות מזמנות פושעים ובלשים.
מעבר לתעלומת רצח, הספר עוסק בשתי תמות־על, המעניקות לו עומק ועניין. האחת - עולם הטלוויזיה, ודרכיו המניפולטיביות ליצור מתח ורגש, הד ציבורי ואחוזי צפייה. האחרת - יחסים בין אחים, ובעיקר יחסים בין אחיות. וזה מורכב, טעון, מרגש ומפחיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו