בחצר בית מספר 29 התפתחה פעם תגרה בין שניים. אחד נגס באפו של האחר, שרולוב מרחנוב בן השש־עשרה. 'הקניבל' ברח. מרחנוב המעוות הובהל לבית החולים", כך פותח בני מר את ספרו המקסים "סמוצ'ה" - ביוגרפיה של רחוב יהודי מוזנח, מטונף אפילו, בוורשה, רחוב שנאמר עליו כי "אין ללא־יהודים מה לחפש בו", וכי ריחו "יהודי במיוחד... עירוב של תמצית בצל, תמצית הרינג כבוש ותמצית הבל קפוטות". ובכל זאת, מר מצא בו מיקרוקוסמוס של חיים שלמים בין שתי מלחמות עולם.
למי שזה ביקורה הראשון בוורשה, כמוני, קשה להסתובב ברחובותיה הנאים, הנקיים והמזמינים בלי לחשוב על סמוצ'ה, הרחוב שחיו בו, לדברי מר, עשרות אלפי אנשים, היהודים הפשוטים שבפשוטים, בצפיפות של משפחה שלמה בכל חדר. ובכל זאת, הוא כמעט נשכח. נלקחה ממנו תהילת העולם של רחוב קְרוֹכְמַלְנָה, שם התגורר יצחק בשביס־זינגר, ושל רחוב בְּיֶילָנְסְקָה, שם נולד כנראה יאנוש קורצ'אק. ובכל זאת היו בו חיים, ואין ספק שגם קראו בו ספרים.
כי הרי מעבר לאנדרטאות השואה שאי אפשר לא להיתקל בהן בכל צעד ושעל - ורשה מנופפת לעבר התיירת מישראל באינספור ארכיבי ספרים, שלא היו יכולים להיאסף אם הדיירים ברחובות כמו סמוצ'ה לא היו נוהגים לשוב מיום עבודתם, למחות את הזיעה מעל המצח ולקרוא, או ללמוד, או לכתוב.
את אחד מאוספי הכתבים המרשימים בוורשה ניתן למצוא במכון ההיסטורי היהודי, הסמוך לבית הכנסת הגדול. זהו מכון מחקר המוקדש להיסטוריה של יהדות פולין, ובמאגר מסמכיו יש יומנים, ספרי זיכרונות ועשרות אלפי צילומים מן החיים שהיו כאן פעם.
"היסטוריון העתיד יצטרך להקדיש דף הולם לאישה היהודייה במלחמה. היא תתפוס דף חשוב בהיסטוריה היהודית, על אומץ ליבה וכושר עמידתה. בזכותה עלה בידי אלפי משפחות להתגבר על אימת הימים. בזמן האחרון ניכרת תופעה מעניינת: בחלק מוועדי הבתים תופסות הנשים את מקום הגברים, המתפטרים מתפקידם, עייפים וסחוטים מעבודתם עד עתה. יש ועדי בתים שבהם ההנהלה כולה מורכבת מנשים בלבד" מתוך יומנו של עמנואל רינגלבלום (18 במארס 1941) הנמצא בארכיון "עונג שבת" של המכון היהודי ההיסטורי בוורשה
בתוך כל אלה, מפעימה במיוחד תערוכת הכתבים של "עונג שבת". השם הוא שמו של ארגון מחתרתי שעסק בתיעוד אינטנסיבי של החיים בגטו - אנשי רוח, סופרים, מורים, היסטוריונים, אנשי ציבור ורבנים, שהקדישו את זמנם לכתיבה על שגרת חייהם תחת הנאצים, לרישום עדויות מפיהם של פליטים ולכתיבת טקסטים המוקדשים לניסיונות ההתקוממות.
שמות הכותבים - ססיליה סלפק, מנחם לינדר, בלומר ואסר, הרב שמעון הוברבנד, עמנואל רינגלבלום (מייסד הארכיון ומפעילו הראשי) וישראל ליכטנשטיין - אולי אינם מוכרים כיום, אבל רוב האוצרות שהם אספו וטמנו בתיבות מתכת ובכדי חלב נמצאו בסופו של דבר, והם זמינים לקריאה.
***
יריד הספרים הבינלאומי של ורשה התקיים השנה במרחק הליכה קצר מן המכון, בבניין מרשים פי כמה, הנושא את השם "ארמון התרבות והמדע". בפולנית, אגב, זה נשמע מרשים עוד יותר. הארמון הוא למעשה גורד שחקים שכמעט אין נקודה בעיר שממנה לא ניתן לראות אותו, ואם להאמין לפולנים שפגשתי ביריד - גם לשנוא אותו.
המגדל, המתנשא לגובה של 237 מטרים, נבנה בראשית שנות ה־50, ביוזמתו של סטלין, ברוחם של אדריכליו ובמו ידיהם של יותר מ־3,000 פועלים סובייטים. רשמית מדובר היה במתנה לעם הפולני, אך העם נדרש לממן את מתנת המגדל - שלזמן קצר בין 2000 ל־2002 נחשב מגדל השעון הגבוה בעולם, על 42 קומותיו ו־3,288 חדריו, החנויות, המשרדים, אולמות האירועים, התיאטרון, הקולנוע והמוזיאון שבו - והעדיף להעניק למגדל כינויים שונים הקשורים בעיקר לאיבר המין של המנהיג הקומוניסטי המנוח.
הטינה הזו, הנוכחת בכל שיחה עם מי שחצו את גיל 40, אינה מורגשת ביריד. ביחס לאחיו המפורסמים ממנו, ירידי הספרים של בולוניה או של פרנקפורט, מדובר ביריד ספרים צנוע - אבל התורים הארוכים של בני הנוער, הממתינים בפתח כל ביתן ואוהל שבהם מובטח להם לפגוש סופרות וסופרים, מעוררים קנאה.
יותר מ־500 דוכנים של הוצאות מאוסטרליה, מאיסלנד, מנורבגיה, מדרום קוריאה, מאזרבייג'ן ועוד; יותר מ־1,000 סופרים, מתרגמים, מאיירים ואנשי תעשייה; וכמעט 300 "מושבים" - כנסים שבהם ענף המו"לות הפולני פוגש את קהל קוראיו.
הניסיון למצוא את הבודדים מבין אלה המתקיימים באנגלית כשל. אבל גם בלי להיכנס לעומק הדיונים על חשיבות ההשקעה בספריות ציבוריות (בעשור האחרון נוספו בפולין כ־250 ספריות כאלה באזורי פריפריה, גם בכפרים הזעירים שבזעירים, שיש בהם 250 תושבים בלבד), על משפיעני ספרות ברשתות החברתיות (בעיקר, כמובן, booktok#) ועל הפופולריות הגדלה ללא הרף של הספרות האיטלקית באירופה - לא היה אפשר להתעלם מהאווירה הקרנבלית כמעט של היריד.
באחד מהאוהלים נערך טקס הענקת פרסים לספרנים מצטיינים, ומתברר שהמועמדים, וגם עמיתיהם שבקהל, יודעים לשרוק, לצווח ולצהול במגוון ביטויים קולניים שחורגים מן ה"ששש!" המיוחס להם, בהתאם לדימוי הספרני המקובל.
ואגב ספרות איטלקית: כאורחת הכבוד של היריד, איטליה שלחה לפולין שלל סופרים צעירים ולא מוכרים (עדיין), בתקווה לעניין את 40 מיליון הקוראים הפוטנציאליים בפולין - שהיא, מתברר, השוק השלישי בגודלו בעולם לתרגומים מאיטלקית. מפתה להציע שנזכור את שמות הסופרים, המאיירים, הפילוסופים, המשוררים וסופרי הילדים הללו: לואיג'י בלריני, אלסנדרו ברברו, מאסימו בורגזי, פיירלוקה אצארו, הלנה יאנצ'ק, פדריקה מאנצון, לאורה פוניו ואנדריאה קולמדיצ'י (זו רשימה חלקית בלבד); אם כי סביר להניח שאל השוק העברי הם יגיעו בשלב מאוחר יותר. עד אז רובנו, כלומר מי שאינם דוברי איטלקית, נצטרך לעיין שוב ושוב ברשימה בעיניים מצועפות.
***
מרחבת דוכני הספרים הגדולה שבחזית הארמון נשקף נוף אורבני נאה. על עמודי המודעות יש פרסומות לעיבוד תיאטרוני חדש של "סוחרי גומי" מאת חנוך לוין. אחרי ההפתעה הראשונית והפענוח של "Handlarze Gumek", ברור פתאום שכאן, בוורשה (או בלודז', במקרה האישי של לוין), נולדו בלה ברלו וצמד מחזריה, יוחנן צינגרבאי ושמואל ספרול. כאן הם למדו להתלונן, לומר את האמת האכזרית בפנים, לראות באור עז את היצור האנושי במלוא עליבותו, ובקיצור - להיות פולנים, במובן הקלישאתי שאנחנו הישראלים לפעמים נופלים בו. ואם כך, בעצם ברור מדוע ה"לויניות" הזו פופולרית כל כך גם כאן.
מעבר לעמוד המודעות, ברחוב סואן בשם שדרות ירושלים, מזדקר עץ דקל שגובהו 15 מטרים. הדקל ניצב שם משנת 2003, והוא עשוי פלסטיק ומתכת. מזג האוויר אמור היה לחסל אותו, ופעם כבר שחקו אותו הרוחות והכפור, אך ב־2007 הוא עבר עבודות שיפוץ מאסיביות. מדובר ביצירת אמנות של ג'ואנה רג'קובסקה ושמה "ברכות משדרות ירושלים", והאמנית, שזוהי יצירתה המפורסמת ביותר, מקפידה לשמר אותה במצב רענן.
הדקל המלאכותי נולד בעקבות סיור של רג'קובסקה בישראל לפני כמעט 25 שנה, ומלבד הצורך להעניק לשדרה הקרויה של שם בירתנו גוון ישראלי כלשהו, מתברר ששמו של הדקל בפולנית מסמל אירוע חריג, יוצא דופן ולעיתים אפילו מטופש - כמו דקל הצומח בליבה של ורשה, בניגוד לכל היגיון.
צמחים אמיתיים ומרגשים יותר אפשר למצוא במרכז ספרותי אחר בעיר - על גג ספריית האוניברסיטה. בימים אלה חוגגת הספרייה 25 שנות פעילות בבניין החדש שלה, הנפרד מהקמפוס. הספרייה המקורית הוקמה בראשית המאה ה־19, ובתוך התהפוכות הפוליטיות שעברה פולין חלקים בה נסגרו, נשדדו, נשרפו ונבזזו, ועשרות אלפי כרכים הועברו לרוסיה. ברבות השנים וההסכמים הפוליטיים הם גם הוחזרו, לפחות בחלקם.
כיום מכיל אוסף הספרייה הפתוח לקהל כמעט 7 מיליון פריטים, במבנה שיש בו את כל מה שנדרש כדי לעורר בחובבי ספרים אקסטזה מוחלטת: קיר חיצוני ענקי המכוסה ציטטות של ענקי רוח במגוון שפות - גם בעברית, כמובן; פסלים מעוררי השראה של סופרים, פילוסופים וחוקרים; אולמות קריאה רחבי ידיים; ביתן יפני מסורתי שהספרייה קיבלה כתשורה המוקדש לטקסי תה, ועוד.
"בלילה מתנהלת ההברחה דרך גגות הבתים, דרך חורים צרים, דרך מרתפים ואפילו דרך חומת הגטו עצמה. בקיצור, בכל דרך אפשרית... מי יודע אם לא יעמידו אי־פעם מצבת זיכרון למבריח על ששם נפשו בכפו, משום שבדיעבד הציל כך חלק גדול מיהודי ורשה ממוות ברעב" מתוך יומנו של פרץ אופוצ'ינסקי, השמור בארכיון "עונג שבת"
בשבועיים שלפני תקופת הבחינות באוניברסיטה הספרייה פתוחה מדי יום כל היום, גם בלילות, ולפי הרישומים, מאות סטודנטים בוחרים לבלות בה ברציפות עד השעות הקטנות של הלילה. במחלקת כתבי היד של הספרייה, אלה לצד אלה, שמורים כתבי יד של טקסטים דתיים יהודיים וערביים מימי הביניים וטקסים נדירים מהמזרח הרחוק. הספרניות, מבעד לציוד המגן הרב־שכבתי שהן עוטות כשהן מטפלות ביצירות הנדירות הללו, אומרות שלפחות בין הכתבים שורר שלום.
