קח את הכסף וברח

מתי הפך הכסף לדבר האינטימי ביותר ביחסינו עם אנשים אחרים? מתי הפכה השאלה "כמה אנו מרוויחים?" לסוד מדינה, שמור יותר מסוד האמונה באלוהים? ובמילים אחרות, מתי הפך הכסף לאל החדש, האל הכי אינטימי, שעל פיו יישק דבר? הדבר קרה, כנראה, מן הרגע שבו האמונה בקפיטליזם כשיטה כלכלית וכאידיאל לחיים ("החלום האמריקני", למשל) הפכה לחלק טבעי מן החיים של כולנו - כופרים ומאמינים כאחד.

עם צאת ספרו הנבואי של אדם סמית, "עושר העמים" (1776), צמחו המושגים הבסיסיים של הקפיטליזם המודרני ונולד המושג "היד הנעלמה". המושג, שזוהה עם כוחות השוק, גרס כי כל השווקים - הכלכליים, הרגשיים, הארוטיים - כולם מתנהלים על פי אותו מודל ומצייתים לעיקרון של היצע וביקוש.

מה עומד מאחורי תאוות הבצע הזו? פרוש סוברת כי הטייקונים ואנשי ההייטק הופכים את מסלול היזמות, הרווח ו"האקזיט שבדרך" למנגנון שיעבוד של אלפי עבדים־עכשוויים, המונחים לשרת בכניעות את צורכי המערכת. שורש העניין נובע מהאליטה

היו כמובן תחנות נוספות בדרך - למשל, האתיקה הפרוטסטנטית של המאה ה־19, שקשרה בין שגשוג כלכלי לבין אהבת האל וחסדו (כפי שעלה, בין השאר, בדבריו של הכלכלן מקס ובר, בן התקופה). מוסריות האדם נקשרה להצלחה כלכלית, והאדם הפך ל"הומו־אקונומיקוס". כל שאר המרכיבים האנושיים, ובהם רגשות, דמיון, אידיאות - כל אלה נדחקו הצידה ופינו את מקומם ליעדים הפיננסיים ולשאלה, "אז כמה, בעצם, אתה או את 'עושה'?"

את אלה הבין כמובן גם קרל מרקס, שהיטיב לנסח את האופן המאגי שבו פועלות הסחורות על תודעתנו. "הפטישיזם של הסחורות", המונח המפורסם שבו השתמש, קיבע את היחס "הדתי" שלנו לכסף. מרקס הסביר בפשטות כי הכסף אינו רק אמצעי לקנות סחורות ולסחור בהן תמורת סחורות אחרות שהזולת "מוכר" לנו, אלא שלכסף יש ממד רגשי חזק, ממד של תשוקה וכוח.

כך, עד מהרה, הכסף, ה"כמה יש לנו", הופך למגדיר סימבולי של טעם, של עוצמה, של פנטזיה ושל סגנון חיים. מרקס גילה כי האדם משתוקק לכסף לא רק כדי לספק את צורכי מחייתו, אלא גם כדי לצבור הון סימבולי, שמבטא את "הכסף החברתי" שבבעלותו.

"שיאשימו רק את עצמם"

לכל אלה נותנת תהל פרוש ביטוי בספרה המקסים והחכם "סיבות להישאר", שעוסק במרכזיות הכסף בחיינו. החידוש בספרה נובע משינויי הפרדיגמה: ה"אחר" של החברה אינו האחר השבטי, האתני, שזהותו הוכחשה, אלא "האחר המעמדי": האחר הרדיקלי - הוא האדם העני. זהו האדם המנודה, וחוכמתו בזויה.

עוצמת כתיבתה של פרוש לא נובעת רק מן הידע הרחב שיש לה בתיאוריות כלכליות או בפסיכולוגיה התנהגותית, אלא גם מהעובדה כי כתיבתה העיונית, המסאית, שזורה באופן אורגני בתוך הכתיבה הנראטיבית־בדיונית.

פרוש יוצרת משתי הסוגות תלכיד מבריק של סיפורי חיים אישיים מרתקים, הכתובים בהומור מקורי ובסרקזם חצוף. ההומור של פרוש מאתגר את בעלי הכוח והרכוש, פושט מהם את "בגדי המלך החדשים" שעטו על עצמם, ומציג אותם במערומיהם: אגואיזם, נרקיסיזם, אדישות ואטימות טוטלית כלפי "חסרי הכל".

כך, בסיפור "תן לי דירה", שעוסק בעולמם של הטייקונים. בעיניי האחרונים, "חסרי הכל", האנשים המסכנים, יכולים להאשים רק את עצמם. הם "סתם דפוקים" שלא השכילו להפוך ליזמים של חייהם. מצד שני, אותם טייקונים ובעלי כוח מעלים מס שפתיים לסולידריות החברתית, וזאת כדי לשפר את הנראות שלהם, כמי שתורמים לחברה.

בסיפור "אנשים נחמדים ותאבי בצע" פרוש מעלה את התהייה, איך יכול להיות שאין להם מושג ירוק מדוע אנשים כמותם, ש"יש להם הכל", רוצים לעשות עוד ועוד כסף. הם גם מכחישים את העובדה כי עבודה למען הרווח האינסופי היא מלאכה סיזיפית, שמטרתה האבסורדית היא השגת המספר הגבוה ביותר (של כסף) שאפשר להשיג בחיים (זהו, אגב, גם חלומו הארוטי־קפיטליסטי של דון ז'ואן, על המספר האינסופי של נשים שאיתן ישכב).

מה עומד מאחורי תאוות הבצע הזו? פרוש סוברת כי הטייקונים ואנשי ההייטק הופכים את מסלול היזמות, הרווח ו"האקזיט שבדרך" למנגנון שיעבוד של אלפי עבדים־עכשוויים, המונחים לשרת בכניעות את צורכי המערכת. שורש העניין, כך היא טוענת, נובע מהאליטה, שמשמיעה קולות של מצוינות, ליברליזם ופתיחות, כאשר למעשה מדובר ב"מובלעת מנותקת מחברה, שבה אי אפשר כבר להתפרנס בכבוד כמעט באף מקצוע, כי מודל העבודה שלה פשט את הרגל". אותה אליטה חיה במעין מציאות מדומיינת, שלאו דווקא נתפסת ככזאת על ידי הציבור הרחב, משום שהיא מכניסה לאותו ציבור ממש מיליארדי שקלים של כספי מיסים.

אוטומטיזם מלנכולי

וכאן נשאלת השאלה, מה בעצם סוד קסמה של פרוש? האם זהו הצירוף של ביקורת חברתית, הומור פואטי וחוסר אונים חינני - שמודע מאוד לעצמו? והאם כל זה מבשיל למקשה נראטיבית אחת? אז התשובה היא: כן, והרווח כולו הוא של הקורא.

כך, הקורא מוצא עצמו נסחף אחר הסיפורים הקטנים, המוגשים לו בעין ביקורתית וחומלת. אותם סיפורים עוסקים במצבו של האדם, שמרגע הולדתו ועד ליום מותו נמצא תחת השפעת הכוחות המטאפיזיים הנסתרים של השוק. אם התמזל מזלו והצליח לצבור רכוש - אשריו וטוב לו. אם לאו, כי אז גורלו הוא עם הנוודים, חסרי הרכוש, וכל שנותר לו הוא לביים עצמו בסרט מסעות אמריקני רומנטי, להיהפך לנרגן נצחי, או להיאבק בשארית כוחותיו בתוך מטחנות השוק.

פרוש אינה שוגה באשליות, היא מודעת לכך שהסגידה לעושר היא חלק בלתי נפרד מן העולם הניאו־ליברלי העכשווי. בעולם שכזה, האדם נידון, כנראה, לחיות את האומללות הנגזרת מן החירות המופרזת שהוענקה לו, ועתה לא נותר לו אלא להשלים באופן שקט עם האוטומטיזם המלנכולי שבו הוא שרוי מבחירה, ודבר זה נכון הן לשוק הדיור והן לשוק המציאות הארוטי (באפליקציות היכרויות למטרות כאלה ואחרות, כמו טינדר ודומיו).

על כך כתב מישל וולבק ב"הרחבת תחום המאבק" מ־2001, "כמו הליברליזם הכלכלי חסר המעצורים, ומסיבות זהות, הליברליזם המיני מייצר תופעה של התרוששות מוחלטת. יש כאלה שעושים אהבה כל יום; אחרים חמש או שש פעמים בחייהם, או אף פעם לא. יש כאלה שעושים אהבה עם עשרות נשים, ואחרים עם אף לא אחת. זה מה שמכנים: חוק השוק".

בספרה, פרוש חושפת אותנו לתודעתנו הכוזבת, בתוך מערבולת השווקים של חיינו: כולנו מוכנים להיגרס מרצון בתוך מערבולת הדרוויניזם הכלכלי, החברתי והארוטי, ולשקוע בו עד צווארנו מתוך בחירה - וזאת משום שהעונג שאנו חווים כתוצאה מן השימוש בסחורות מהפנט אותנו, ואנו חסרי אונים להתייצב מולו. כולנו מבינים כי הקפיטליזם חצה זה מכבר את גבולות האנושי והכריז על מצב חירום נצחי, שבו החוק הושעה, הלכה למעשה, ולכן אינו יכול להגן עלינו עוד (ג'ורג'יו אגמבן).

במצב זה, הנחמה הדון־קישוטית היחידה שנותרה לנו, ואף זאת יודעת פרוש - היא האמנות, שמוכנה לגעת בנו, ברגשותינו, בפנטזיות המוכחשות שלנו, ולא להסתפק רק בפריזמה של האינטרס והתועלת האישית. הבנה זו, כאשר היא מתרחשת, מובילה אותנו אל המלנכוליה הביקורתית: רק בהכרה באובדן האנושי מתחילה הדרך החוצה, היציאה מן המלחמה, הדרך לשיקום.