"הספרים האלה לא מוכרים, אבל מקסימום יש להם משהו לחלק לפעילים הפוליטיים. זה עדיף מפלאייר"

הקניון הגדול בפתח תקווה מעולם לא היה שוקק יותר מאשר בערב 22 באוקטובר 2022. המון רב של אנשים, יש שמנו כ־5,000, צבאו על דלתות סניף צומת ספרים ונעמדו בתור ארוך, שנמתח גם אל מחוץ לגבולות החנות. חלקם חזרו הביתה עייפים אך מרוצים כשהשיגו את משאת נפשם, אחרים חזרו ריקם.

המחזה המתואר כאן אינו כזה של אירוע השקת ספר חדש בסדרת "הארי פוטר", גם לא מפגש מעריצות של כוכבת הרומנים האירוטיים התורנית. זה גם לא שהציבור הישראלי הפך כך פתאום, במוצאי שבת סתווית אחת, קורא אדוק ונלהב שמצדיק את התואר "עם הספר" שדבק בו.

מה קרה בכל זאת? בתוך הסניף של רשת חנויות הספרים הפופולרית ישב באותה עת אחד, בנימין נתניהו, אז ראש הממשלה לשעבר (ורק פחות משבועיים מאוחר יותר ראש ממשלתה של מדינת ישראל), כשהוא חותם להמון שבא לראותו על עותקי ספרו "ביבי: סיפור חיי",אוטוביוגרפיה שנכתבה בפרק הזמן שבו לראשונה זה 12 שנים לא עמד בראש המערכת הפוליטית המקומית, ואשר יצאה בתזמון מושלם - בסמיכות למועד הבחירות לכנסת ה־25.

אודי וולקוב: "מי שרוצים להיות פוליטיקאים כל הזמן שוברים את הראש 'איך אני מנגיש את עצמי לקהל?' זה כל הזמן חוזר על עצמו, וספר הוא מהלך לא מאוד מסוכן. זה שטח פרסום חינם, השקעה שנותנת תמורה גבוהה לכסף, ואתה לא תלוי במישהו אחר שיתווך את המסר שלך"

שלושה ימים לאחר מכן, בסניף של רשת הספרים סטימצקי בקניון עיר ימים בנתניה, עמד אותו נתניהו במעמד קבלת "ספר זהב" (ועוד "המהיר בהיסטוריה", כפי שהגדירוהו באירוע קברניטי הרשת), לאחר שמכר 20 אלף עותקים מספרו.

זו לא היתה ההרפתקה הספרותית הראשונה של נתניהו: ב־1993, בעיצומו של תהליך אוסלו וכשהוא עצמו כיהן כחבר כנסת של הליכוד ובהמשך כראש הממשלה הצעיר ביותר בהיסטוריה של המדינה, הוא הוציא את "מקום תחת השמש". ספר שבו גולל את קורותיו כשגריר ישראל באו"ם, ואשר בין דפיו חיווה את דעתו בנושא הסכסוך הישראלי־פלשתיני. לא הרבה זמן לפני כן, ב־1992, ובאופן לא לחלוטין מקרי, הוציא וויליאם ג'פרסון קלינטון, ביל בשבילכם, את "לתעדף את הציבור: כיצד כולנו יכולים לשנות את אמריקה" - ספר שיצא חודשיים לפני מערכת הבחירות, אשר בה נבחר לראשונה לנשיאות ארה"ב.

"הספרים לא מוכרים"

זה לא שביוגרפיות פוליטיות הן דבר חדש, גם לא בישראל, מדינה שתהליך האמריקניזציה המואץ של המערכת הפוליטית שלה החל, פחות או יותר, לפני כשני עשורים. אלא שבשנים האחרונות, בהלימה לשרשרת טלטלות של אותה מערכת ממש, שכללה בין היתר חמש מערכות בחירות בשלוש שנים וחצי, נדמה שסוגת הממואר הפוליטי של שליח ציבור בהווה, או גרסתו הצבאית של שליח הציבור בעתיד (לפי משוואת אל"מ במיל' - שיהפוך בקרוב לחבר במליאה), הלכה וצברה תאוצה.

כך, בימים אלו שוק הספרים בישראל חווה אינפלציה בכל הנוגע לז'אנר: "לא נשוב אחור" של תא"ל (מיל') אמיר אביבי; "אחדות או למות" של אל"מ (מיל') ד"ר יום טוב סמיה; "רץ למרחקים ארוכים" של ניר ברקת; "הכוח לעשות" של ישראל כ"ץ, ואפילו "איך לנצח מגפה" של נפתלי בנט - לא בדיוק ביוגרפיה, אבל ללא ספק מוצר שמקומו על מדף הספרות פוליטית - הם רק חלק קטן מרשימה הולכת וגדלה של ספרים מאת הפרצופים המוכרים מערוצי החדשות והכנסת ומהפאנלים באולפנים. מה ההסבר לריבוי הספרים, ועד כמה מדובר בענף ספרות לגיטימי או, מנגד, בכלי ציני לשימוש פוליטי? תלוי את מי שואלים.

"למעט הספר של ביבי, שהוא כתב בעצמו, אני לא זוכר ספר מהסוג הזה שהיה הצלחה גדולה", אומר אבי שומר, מנכ"ל צומת ספרים. "בארה"ב אנשים באמת נוהגים לקנות ספרים חתומים. גם אם מדובר במישהו זוטר, נניח מושל פנסילבניה, אנשים יעמדו אצלו בתור כדי לקבל עותק חתום. בארץ, היחיד שזה קרה לי איתו היה ביבי, כשאלפים עמדו בתור והוא בא בזמן, ישב בצייתנות במשך שלוש שעות וחתם לכל אחד, ועדיין לא כולם הספיקו להגיע אליו. באופן כללי, בספרות הישראלית - היחידה שמצליחה להעמיד אנשים בתור זו מאירה ברנע־גולדברג, הסופרת שכתבה את סדרת ספרי 'כראמל'. בזמנו יצא הספר 'הרועה' של אריק שרון, שלדעתי מכר מאות אלפי עותקים, אבל כיום קשה לראות ספרים שמגיעים למספרים האלה".

כלומר, חשוב שהכותב יהיה טיפוס. זה גם אומר משהו על הדור העכשווי של הפוליטיקאים.

"אתה צודק, אבל זה מקביל לכמות המכירות של העיתונים. 800 אלף איש קראו את הביוגרפיה של אריק שרון, כי המסר על כך שהספר יצא הגיע דרך ערוץ אחד ועיתון אחד. היום זה מבוזר בכל אמצעי התקשורת, ולאנשים יש הרגלי צפייה שונים. תראה גם את הביוגרפיה של פרס ('שמעון פרס: הביוגרפיה המלאה' מאת מיכאל בר־זהר, ידיעות ספרים, 2005, ע"פ), שיצאה ממש במקביל לזו של שרון. זה היה לפני שפרס הפך לנשיא, בתקופת הלוזריות שלו, והספר שלו לא מכר. לצערי, הציבור עדיין לא כל כך עט על הספרים האלה. יש גם מי שכותבים ספרים טובים, למשל אהוד אולמרט בזמנו ('בגוף ראשון', ידיעות ספרים, 2018, ע"פ), ואז בעיתונים ובטלוויזיה כבר מפרסמים את כל הקטעים הצהובים. ברגע שכל החלקים המעניינים כבר התפרסמו - ניטל הטעם מהספר".

משרד המורשת

"לרוב בני האדם יש דעה טובה על עצמם, והם חושבים שהחיים והמעשים שלהם מספיק מעניינים כדי שגם אחרים יקראו עליהם", אומר שמואל רוזנר, עורך מיזם הספרים והעיון "הקיפוד והשועל" ולשעבר עורך ספרות העיון של הוצאת כנרת זמורה דביר. "אז ודאי שקציני צבא בכירים ופוליטיקאים חושבים שמה שהם עשו צריך לעניין גם אנשים אחרים, ולכן זו הסיבה לכתיבה. אנשים רוצים להשאיר חותם ולשכנע שהם שיחקו תפקיד חשוב בכל מיני צמתים ותחנות".

וזו הסיבה לאינפלציה האדירה בתחום?

"הסיבה שהדבר הזה מתרבה היא, לדעתי, בהרבה מאוד מובנים מצבור של סיבות טכניות: אנשים חיים יותר אז יש להם יותר זמן לכתוב, וכשזה מגיע לאותם פוליטיקאים ואנשי צבא - מרגע סיום החיים הציבוריים יש להם הרבה פנאי והם יכולים לעשות בו כרצונם. דבר שני, הכתיבה עצמה נהייתה דבר הרבה יותר פשוט וקל. יש מחשבים, מקלדות, אנשים לא צריכים לשבת לכתוב ספרים בכתב יד או במכונת כתיבה. זה נהיה הרבה יותר פשוט טכנית. הדבר השלישי הוא שהרבה מאוד הוצאות ספרים פתחו אפיק שמאפשר הוצאת ספר - גם כאשר לא מדובר בהשקעה שתחזיר את עצמה מבחינה כלכלית, כלומר כשברור לגמרי שהכותב הוא גם המממן. אם במקרה הספר יימכר באלפים רבים, אז מצוין והם ירוויחו. אבל אם זה לא יקרה, ולרוב זה לא יקרה, ההוצאה עצמה לא סופגת עלויות והפסדים, שבעידנים אחרים היו מונעים ממנה מלהוציא ספר כזה".

כמה שוק יש בכלל לספרים האלה?

"זה מאוד תלוי באישיות הכותבת, ברמת הטקסט ובסוג האירועים שמסוקרים. על פניו, לרוב הספרים האלה אין הרבה קהל, פרט לקרובים, ידידים, מקורבים ואנשים שפגשו באותו אדם לאורך הדרך המקצועית שלו. יש פה ושם ספרים יוצאי דופן שמצליחים לפרוץ את המעטפת הזו ולהצליח יחסית. דוגמה בולטת של איש צבא שהפך לפוליטיקאי ושהספר שלו בזמנו הצליח זה אלעזר שטרן ('משא כומתה', ידיעות ספרים, 2009, ע"פ). אני לא יודע מהי כמות העותקים המדויקת שנמכרה, אבל אני יודע שלא מעט אנשים קראו אותו. אז פה ושם יכול להיות מישהו שבגלל האופן שבו הוא כותב, סוג האישיות או הנושאים שהוא מתאר - הספר שלו יצליח. אבל לרוב האנשים זה לא יצליח. זה לא שונה מהותית, אגב, מכותבי רומנים. רוב ספרי הפרוזה שנכתבים לא מצליחים, ופה ושם יש ספר שיש לו הרבה קוראים".

נושא הקוראים, או היעדרם, קריטי במיוחד להבנת הסיבה שבעטייה חיוכיהם המעושים של שליחי הציבור (או עסקניו) מעטרים את מדפי הספרים בחנויות. אילו היה מדובר בעוד סוגה בענף הספרות, אי־ההצלחה של הספרים היתה מביאה גם להיעלמותם, ההדרגתית או המיידית, מהחנויות. אלא שבמשק כמעט אוטרקי, כלומר בתעשייה שבמקרים רבים מממנת את עצמה (כשהסופר הוא גם המפרנס של הוצאת הספרים, ולכן גם מקור הכנסה מרכזי בענף כולו) - שיקולי היצע, ביקוש וכדאיות כלכלית לא תמיד עומדים בראש סדר העדיפויות של ההוצאות.

"99 אחוז מהספרים האלה הם במימון המחבר. כלומר, אותו איש ציבור משלם על הוצאת הספר", אומר בכיר בענף הספרים שביקש לא להזדהות. "לא חשוב איזה שם תגיד לי, אני יודע שברוב המוחלט של המקרים - הוא זה ששילם על הוצאת הספר שלו".

והעלויות?

"הסכומים נעים בין 70 ל־150 אלף שקלים לספר, זו בערך ההוצאה, ועל זה תוסיף עוד 80-50 אלף שקלים שהולכים לכותב הצללים שבדרך כלל מעורב, כי האנשים הללו הם הרי לא באמת סופרים, ולרוב לא יישבו ויכתבו את הספרים בעצמם. חלק מהכסף הם מוציאים מקרנות שהם קשורים אליהן. כנראה זה משתלם להם, מכל מיני סיבות. חלק רוצים שתישאר להם מורשת, יש כאלה שרוצים להישאר על הגלגל הפוליטי, אצל אחרים זו פשוט דרך להוציא מרמור, אם הם חושבים שהם לא קיבלו את מה שהם ראויים לו. אמר לי איזה אלוף אחד שלא הגיע להיות רמטכ"ל כי עשו לו איזה תרגיל, 'אני מתעורר באמצע הלילה וחולם שמינו אותי לתפקיד, למרות שעברו 30-20 שנה', אז הוא הלך וכתב ספר".

מגיעים לקהלים חדשים

בארה"ב, אגב, מדובר בסיפור שונה לגמרי. גם אם רמתם של הספרים לא תמיד גבוהה יותר משל מקבילותיהם בחיים הציבוריים הישראליים - הוצאות הספרים משקיעות סכומים רבים כדי להבטיח שהמועמד או המועמדת הבולטים בפוליטיקה הארצית יבחרו בהן כבית להוצאת כתביהם. על פי פרסומים, שרה פיילין, למשל, קיבלה מקדמה בסך 1.25 מיליון דולר על הספר "Going Rogue: An American Life". מקדמה, יש לציין, שהוכיחה עצמה ככדאית, שכן הספר הגיע למקום הראשון ברשימת רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס" כבר בשבוע הראשון לצאתו, עמד בראש הטבלה במשך שישה שבועות ברצף ומכר בסך הכל יותר מ־2 מיליון עותקים.

שמואל רוזנר: "קל מאוד להבחין בין ספרים גרועים לטובים בסוגה הזאת. הילארי קלינטון הוציאה ספר גרוע, בעוד ג'ורג' בוש הבן הוציא ספר נפלא. בוש כתב ספר שיש בו רמה גבוהה יותר של כנות ואמינות"

"The Audacity of Hope: Thoughts on Reclaiming the American Dream", ספרו השני של מי שהיה בעת כתיבתו הסנאטור ברק אובמה, זכה למקדמה צנועה יותר, בסך 425 אלף דולר. סביר להניח שלו היתה הוצאת הספרים רואה את הנולד - כלומר את ההמלצה של אופרה ווינפרי לצופיה לקרוא את הספר, ואת הבחירה של הסופר לנשיאות ארה"ב שנתיים לאחר מכן - הוא היה מקבל מקדמה נדיבה בהרבה.

ובעוד בעבר היו חתומים על הספרים הללו כותבי ביוגרפיות מנוסים שהשקיעו שנים בחקר מושא הכתיבה, או אנשי ציבור בכירים שכהונתם הסתיימה - כעת מדובר במרכיב חשוב בערכת הפרופגנדה לפוליטיקאי המתחיל (או זה ששואף להצטייר בתודעת ההמונים כמנהיג עתידי), ממש לא יותר מהודעה לעיתונות ארוכה במיוחד ומנוסחת היטב, שמציירת נרטיב הרואי, או לכל הפחות מחמיא, של גיבורו. מבחינה זו, יש מי שטוען כי כמות העותקים הנמכרת לא רלוונטית, שכן במקרה זה המדיום הוא המסר.

"ספר, כחלק ממערך השיווק הפוליטי, הוא לא איזה עניין חדש", אומר אודי וולקוב, יועץ אסטרטגי בכיר, מנכ"ל חברת קלמר. "בישראל יש שתי דוגמאות מרכזיות להשפעה של הספרים הללו על הקמפיין הפוליטי כולו: הראשונה היא הספר של אהוד ברק ("ברק", מאת אילן כפיר, הוצאת גלי אלפא תקשורת, ע"פ) לקראת הקמפיין של 1999. בקרב הציבור הרחב הספר לא היה הצלחה מטורפת, אבל מה שאנשי הקמפיין שלו עשו בזמנו, וגם הם מתארים את זה כאחד המפתחות שלהם להצלחה, היה לתרגם אותו לרוסית. בזמנו דוברי הרוסית היו רגילים לקרוא רוסית, ולא צרכו חומרי תעמולה פוליטית בצורה אחרת. בעולם השיווק הפוליטי עד היום המהלך הזה נחשב מוצלח מאוד, ומנסים לשחזר אותו בכל מיני אופנים.

"הספר השני היה הביוגרפיה של שרון, לקראת בחירות 2001, שגם הוא תורגם לרוסית וזכה להצלחה גדולה, כי האוכלוסייה הזאת לא הכירה את הדמויות הללו. ברגע שמיצבו אותם כלוחמים וכמצביאים גדולים, האפקט הפוליטי והשיווקי היה אדיר. וכאן צריך לזכור שבאותה תקופה זה עוד נחשב למשהו שאנשים עושים לאו דווקא כחלק ממערך השיווק הפוליטי".

בניגוד להיום.

"נכון, כיום אנחנו רואים את זה לגמרי כנדבך בתוך מערך הפעולה של קמפיין, בין שמדובר באנשים עם אספירציות פוליטיות ובין שהם פוליטיקאים מכהנים שצריכים להוסיף עוד קומה למיצוב האישי שלהם. אגב, אני זוכר את עצמי בתור ילד קורא ביוגרפיות של אנשי צבא, של יוסי פלד ושמעון פרס. זה לא היה כזה נדיר וזה לא היה מהלך ברור כל כך כמו היום. כיום כבר ברור לגמרי שמדובר במוצר שיווקי, לקראת הצעד הבא שהפוליטיקאי מתכנן. במובן הזה אני לא רוצה לומר שהכל נהיה יותר ציני, אבל זה בוודאי נהיה יותר פונקציונלי. פעם היו יוצאות ביוגרפיות של אנשים בעלי שיעור קומה כמו פרס, גולדה, ויצמן. היום כבר ברור שזה עוד אלמנט במהלך שיווקי גדול יותר".

והציבור לא רואה דרך זה? יש אנשים שהביוגרפיות שלהם נחשבות לבדיחה ממש.

"ברור שלכל תופעה יש יותר ופחות מופעים מוצלחים, אבל בעולם של פופוליזם מול 'אותנטיות' יש איזה ערך בלנסות, גם אם בסוף נפלת על הפרצוף. בנט הוציא את 'איך לנצח מגפה' וזה היה דאחקה בזמנו, אבל הספר הזה הפך את בנט לדמות רב־ממדית, והדבר הכי חשוב הוא - וזה מה שהפוליטיקאים הכי רוצים: מדברים עליך. יש יעדים קצרי טווח, אי אפשר להתעלם מזה. בעולם שבו הם רצים לכל תוכנית כדי לקבל עוד ליטרת תשומת לב, זה לא כל כך נורא. אגיד לך אפילו ברמה הטכנית - הנה, יש מה לתת לפעילים מתנה לפסח, וזה בטח עדיף על מייל, פלאייר או לוח שנה ממותג.

אבי שומר: "בארה"ב אנשים נוהגים לקנות ספרים חתומים. גם אם מדובר במישהו זוטר, אנשים יעמדו אצלו בתור כדי לקבל עותק חתום. בארץ היחיד שזה קרה לי איתו היה ביבי, כשאלפים עמדו בתור והוא ישב בצייתנות במשך שעות וחתם לכל אחד, ועדיין לא כולם הספיקו"

"הרי הם כל הזמן שוברים את הראש 'איך אני מנגיש את עצמי לקהל?' זה כל הזמן חוזר על עצמו אצל פוליטיקאים או מי שרוצים, או מקווים, להיות פוליטיקאים. 'איך אני עולה על פני השטח, שידברו עלי בכלל, בשלב ראשון', וספר הוא מהלך לא מאוד מסוכן. זה שטח פרסום חינם, השקעה שנותנת תמורה גבוהה לכסף, ואתה לא תלוי במישהו אחר שיתווך את המסר שלך בדרך שאולי לא תיראה לך בסוף. קח, למשל, את הביוגרפיה של ישראל כ"ץ. היא לא מצריכה מהקורא מאמץ קוגניטיבי־אינטלקטואלי גבוה במיוחד, אבל היא כן הופכת את כ"ץ לדמות יותר מורכבת. הביוגרפיה הזו שוברת את הרדידות הזו, של איך פוליטיקאי מופיע במדיה. כ"ץ מדבר בספר עם הבוחרים שלו ישירות, לא דרך מתווכים. במיצוב הפוליטי המחשבה היא 'עצם זה שיש את הספר הזה עלי, אומר שאני בן אדם עם ערך מוסף'".

וגם עצם הקריאה על מישהו מביאה לתחושה פמיליארית, לאיזו היכרות אחרת, ומכאן אפילו לחיבה או לאהדה.

"בדיוק, התגמול של זה יותר גבוה. אם עכשיו סיימתי ביוגרפיה של 400-300 עמודים על בן אדם, היחס שלי אליו הוא יותר רב־ממדי. זה דרש ממני איזשהו מאמץ, דורש להיות קצת יותר אקטיבי מאשר סתם לקרוא עוד כתבה על מישהו. הוא הופך לדמות יותר עגולה עבורי. השקעתי בה זמן, למדתי עליה כל מיני דברים, נוספו רבדים. וגם, בסך הכל, יש לזה קהל בישראל. נכון שהשוק לא גדול, אבל זה משהו שאני יכול להציע כחלק מחבילת שיווק פוליטית ללקוחות או למועמדים, ואני חושב שבסוף יש כאן גם עניין של חינוך הציבור לצרוך את סוג התוכן הזה".

חלק ממסר

אחד מסיפורי ההצלחה המפתיעים והמדוברים של התקופה האחרונה שייך ללימור לבנת, שהוציאה החודש את הספר "בעלך מרשה לך? לימור לבנת ללא מורא", שבו היא מוכיחה כי לא הכל ציני ואופורטוניסטי. אם המדיום, אמרנו, הוא המסר, הבחירה להוציא את האוטוביוגרפיה שלה כמעט עשור לאחר שפרשה מהחיים הפוליטיים אומרת משהו על דור הפוליטיקאים של פעם.

בספר מספרת השרה לשעבר את קורות חייה בשני צירים: האחד מתמקד בתקופה שקדמה לכניסתה לחיים הפוליטיים בגיל 42 - מעלייתו של הסבא־רבא שלה ב־1887 לארץ, קורותיה וקורות משפחתה בשנים שלאחר קום המדינה, דרך החינוך והאידיאולוגיה מבית; הציר השני עוסק בעשייתה הפוליטית ובו הצלחות, כישלונות וקונפליקטים, וסיפורה שוזר בתוכו גם מסרים על פמיניזם והיחס לחברות הכנסת ולשרות (שם הספר, לדוגמה, מצטט שאלה שהיתה מופנית אליה לא מעט תוך הרמת גבה, כשהיתה מגיעה בערבים לפגישות בסניפי הליכוד).

לימור לבנת: "יש לא מעט אנשים שלא יהיו מרוצים ממה שכתבתי. בזמן אמת הייתי צריכה לצנזר את עצמי, ולא רציתי. ברור שחלק מהאנשים שכתבו ספרים לא כתבו אותם כדי למכור עותקים, אלא כדי לחלק לפעילים של המפלגה, להביא את זה מתנה כשהם באים לבית של פעיל. חלקם אנשים מבוססים שיכולים להרשות לעצמם להשקיע בספר, אחרים מצאו תורם"

סיפוריה כשרה במשרדי התקשורת והחינוך והספורט מתוארים בכנות ובפתיחות נדירה, והם כוללים גם את הגורמים שהביאו להחלטתה לנתק קשר עם המפלגה שבה היתה חברה שנים רבות, לנוכח השינוי הניכר בדור נבחרי הציבור הנוכחי. "ההוצאה של הספר הזה עכשיו היא חלק ממסר, והוא בעיניי מסר מאוד חשוב", היא אומרת. "אפשר ללמוד מהסיפורים שאני מספרת בו לא מעט גם על האנשים שמכהנים כרגע בתפקידים בכירים. אבל אני לא מתכננת להיכנס שוב לפוליטיקה, ואני לא מחפשת שום תפקיד".

היית מסוגלת לכתוב אוטוביוגרפיה בעודך שרה מכהנת?

"לא, אני לא חושבת שהייתי עושה את זה".

למה?

"כי בספר יש לא מעט אנשים שמן הסתם לא יהיו מרוצים ממה שכתבתי, ואז בזמן אמת הייתי צריכה לצנזר את עצמי, ואני לא רוצה לצנזר את עצמי. אני לא יכולה לכתוב הכל כשמדובר בקולגות, לכן אני לא חושבת שהייתי עושה דבר כזה".

אם המניע הוא לא כלכלי, למה בכלל לכתוב ספר כזה? למה פוליטיקאים מכהנים עושים את זה?

"ברור שחלק מהאנשים שכתבו ספרים לא כתבו אותם כדי למכור עותקים, אלא כדי לחלק לפעילים של המפלגה, להביא את זה מתנה כשהם באים לבית של פעיל. חלקם אנשים מבוססים שיכולים להרשות לעצמם להשקיע בספר, אחרים מצאו תורם. אבל צריך לזכור שלכתוב ספר זה דבר שדורש המון זמן, אני עבדתי על הביוגרפיה הזו כמה שנים, אבל יכול להיות שיש פוליטיקאים ושרים שאין להם הרבה מה לעשות כי הם לא ממש לוקחים ברצינות יתרה את עבודתם, אז יש להם זמן לכתוב. כשרה למדתי על בוריו כל תחום שהופקדתי עליו ועבדתי מאוד קשה. איפה הייתי מוצאת זמן לשבת ולכתוב ספר בכלל? מאיפה הם מוצאים זמן?"

במקרה שלך אפשר להגיד שמדובר גם בפרויקט סיכום והנצחה.

"אני מאוד פעילה עדיין, כי המדינה הזו חשובה לי יותר מכל דבר אחר וקשה לי מאוד לראות אותה הולכת וקורסת. פרשתי מהחיים הפוליטיים ב־2015 כי ראיתי לאן זה הולך ולא רציתי להמשיך, אבל אני רוצה, או אפילו חייבת, להשמיע את קולי - ואת קולי אני משמיעה. אני לא יכולה לשבת לשתות תה בבית עם חברות ולשחק ברידג'".

גם דב איכנולד, מנכ"ל הוצאת ידיעות ספרים, חושב שלא כל הסוגה נגועה באופורטוניזם. יש בה, הוא טוען, גם לא מעט פוטנציאל ארכיוני היסטורי. "הביוגרפיות הללו הן חלק מההיסטוריה שלנו", הוא מסביר. "אלו האנשים שבעשייתם בנו את מדינת ישראל ונלחמו עליה. אנחנו חיים על המצע שהם הכינו לנו. אני רואה בזה ממש חשיבות היסטורית, כשאדם בגוף ראשון מתאר את העשייה שלו. זה לא משנה אם קהל הקוראים של הספרים הוא 2,000 או 20 אלף איש. אני רואה בזה ממש שליחות להוציא את הספרים הללו. אלה הם דברי הימים של מדינת ישראל. נכון שזה מנקודת מבט ספציפית ואולי בפרספקטיבה מאוד צרה, אבל אותו תת־אלוף שהיה במלחמה וקיבל החלטות של חיים ומוות - זה מאוד מעניין לדעת מה הניע אותו ולמה זה גרם. זה לדעתי שלב חשוב בתולדות ההתבגרות של מדינה. אני שמח לתת להם את הבמה".

ועדיין, אי אפשר להתעלם מהשימוש הציני בספרים מהסוג הזה לצורך קידום הקריירה.

"את הציניות אנחנו בונים בראש. גם אם יוצא ספר שאדם מספר בו על העשייה שלו במשרד התחבורה, שלכאורה מהצד זה נראה לנו מאוד בנאלי, אם אתה קורא בו - אתה יכול להבין ממנו משהו על העשייה הגדולה. ושוב אני אומר - אלה האנשים שקבעו לנו את החיים, הם האנשים שקובעים עבורנו. קח את יובל שטייניץ, שכתב ספר על מתווה הגז. זה נראה נושא כל כך משעמם, אבל מי שיקרא את הספר הזה יבין שהוא ממש כמו ספר מתח. שטייניץ מספר בו איך מנהלים קמפיינים נגדו, כל האליטות, הטייקונים, כל הכלכלה המסורתית ניצבת נגדו - ואיך הוא מצליח בכל זאת, כנגד כל הסיכויים, לממש את החזון שלו. אז למרות שלא הגענו לאלפי קוראים, זה פרק ממש משמעותי וחשוב בקורות המדינה שלנו, וממש התגאיתי להוציא את הספר הזה".

"לבסוף, הכל תלוי באיכות כתב היד", אומר רוזנר. "אגב, זה נכון גם לאוטוביוגרפיות של מנהיגים ברחבי העולם. קל מאוד להבחין בסוגה הזו בין ספרים גרועים לטובים. הילארי קלינטון, למשל, הוציאה ספר זיכרונות גרוע, בעוד ג'ורג' בוש הבן הוציא ספר נפלא. לכאורה היית חושב שזה יהיה הפוך, כי קלינטון יותר משכילה ואינטליגנטית. אבל היא כתבה ספר שבו היא הסתירה יותר וגילתה פחות, ובוש כתב ספר שיש בו רמה גבוהה יותר של כנות ואמינות, ולכן הספר שלו מצוין. גם ביל קלינטון הוציא ביוגרפיה גרועה, עד כדי כך שאני מתקשה להחליט מה גרוע יותר - הביוגרפיה שלו או של אשתו.

"כך או כך, צריך לזכור שספר, כל ספר, כרוך בהשקעה של הרבה מאוד אנרגיה, וברוב המקרים התמורה הציבורית היא לא כל כך גדולה. בארה"ב, כשאדם רוצה לעבור מהרמה המקומית ללאומית, או מהרמה הלאומית להפוך למועמד לנשיאות - הוצאת ספר שהוא מעין 'אני מאמין' היא נכונה, והספר הוא תחנה די מוכרת ואפילו הכרחית בדרך. אבל אני לא חושב שהמצב הזה נכון לישראל. אני לא חושב שכדי שפוליטיקאי יתקדם, או כדי שקצין צבא יצליח גם בחיים הפוליטיים, הוא מוכרח להוציא ספר. האם זה יכול להועיל? יכול להיות. הספר של משה בוגי יעלון ("דרך ארוכה קצרה", 2008, ידיעות ספרים, ע"פ) עשה לו שירות טוב בכניסה לחיים הציבוריים, אבל לרוב האנשים מהסוג הזה אין שום הכרח כזה. היום סרטונים בטיקטוק הרבה יותר חשובים מספרים".