מבקרי מוסף הספרים של ישראל היום: אלה הם ספרי הביכורים הטובים ביותר

לא ממואר | מוטי פוגל

הוצאת אפרסמון

איל חיות-מן

בשנת 2011 חדרו מחבלים ליישוב איתמר ורצחו את אודי ורות פוגל ושלושה מילדיהם. "לא ממואר" משקף את החיפוש של איש הספרות מוטי פוגל, אחיו של אודי, אחר המילים שיוכלו לבטא בכוחן את האבל על אחיו. את המילים הללו הוא חוצב מתוך טקסטים שונים, מהמקרא ועד ספרות המאה ה־20.

13 מסות מרכיבות את הספר הקצר והדחוס הזה. הן מדלגות בין הקונקרטי והאישי לספרותי, אם כי חלקן נותרות כלואות בתוך גדר הספרות. מדובר למעשה במדרש מודרני, שמקיף לצד התנ"ך והתלמוד גם את בורחס, קפקא, ז'ורז' פרק ועוד. פוגל מפרש אותם ברגישות ובעומק, ובה בעת קורא את עצמו אל תוכם, בתהליך שהוא חווייתי לא פחות משהוא אינטלקטואלי. הכתיבה של פוגל עצמו גם היא מורכבת ועוצמתית, לפרקים יפהפייה.

ביסוד הספר מצויה סתירה: המילים הן הכלי היחיד שבכוחו לדבר את ההיעדר, החסר, ה"אין" - אך פוגל מכיר בכך שבמילים אין די. "השפה היא אלחוש", הוא כותב, "שיר הערש שאנחנו שרים לעצמנו כדי שנוכל להירגע, ולא לראות את הריק האורב מתחת".

"לא ממואר" הוא לא רק ספר הביכורים הטוב ביותר שיצא בישראל בשנה החולפת; בעיניי, לפחות, מדובר בספר המקור הטוב ביותר שיצא כאן השנה, שגם ברגעיו האפלים ומלאי הייאוש - הוא כל כולו שיר הלל לכוחה של הספרות.

"מי שסוכתו נופלת" | צבי בן מאיר

ספריית פועלים, הקיבוץ המאוחד

אהוד פירר

הרבה מים זרמו בכל מיני מקומות מאז הוכיח עמוס עוז המנוח את תושבי עפרה על היעדר יצירה רוחנית וספרותית בקרב הציבור הדתי. בעשורים האחרונים שיעור הדתיים או הדתיים־לשעבר בקרב הסופרים הצעירים טיפס בהתמדה, עד שהיום הוא אולי אפילו מאפיל על שיעורם בקרב בוגרי בה"ד 1.

אף על פי כן, גם בתוך השטף הזה "מי שסוכתו נופלת" מצליח להתבלט. על פניו, מדובר בסיפור פשוט למדי, שכבר סופר לא פעם: בחור (ישיבה) פוגש בחורה. לכאורה הכל יפה. האהבה פורחת, והם יפים ומיוסרים ומסתכלים זה בעיניה של זו ומדקלמים שירים של זלדה. לאחר מכן בחור מתחתן עם בחורה; בחור מגלה שהוא בעצם נמשך לבחורים. בחור מתגרש מבחורה.

בנקודה זו מתחיל הספר, ומכאן חוזר אחורה, ומספר כיצד הדברים הגיעו לאן שהגיעו.
כאמור, מדובר בסיפור פשוט למדי. ובכל זאת, בן מאיר מצליח ליצוק לתוכו חיים. בין שמדובר בתיאור ההוויה הישיבתית או בתיאור לבטיו של הגיבור, ובין שבתיאור מערכת היחסים המיוסרת והמלאה אהבה ותסכול שבין הגיבור לאהובתו־אשתו־גרושתו - בן מאיר מצליח להפוך את הדמויות לבני אדם ממשיים. הוא מצליח לעניין, לסקרן, לגרום לך להאמין לו, ולגיבורי ספרו. וזה כבר בהחלט דבר לא פשוט.

"מה יש לך את?" | נירה קמחי עוזרד

פטל

דפנה לוי

23 הסיפורים בקובץ "מה יש לך את?" מאת נירה קמחי עוזרד עוסקים כולם בסוג של זרות, בפער שנותר - מאיים, מבהיל וצורב - גם במקומות שבהם נדמה שאנחנו מצליחים להתקרב לאחרים. ובכל זאת, כולם כתובים במבט חומל שמזריק אל בין השורות, אל בין הכאב שלעיתים מאיים להכריע את גיבורות הסיפורים - חום אנושי רב.

הסיפור הפותח, "כתבת סיפור", חזק במיוחד. זהו מונולוג פנימי של מי שמשחזרת זיכרונות זוגיות שהתפרקה, הגירה והורות, המתמודדת עם המרחק ההולך וגדל בין אם לבתה. קמחי עוזרד מצליחה לייצר דרמה טעונה, לפרק חלקים ממנה ולטעון אחרים, מפתיעים, בפחות משמונה עמודי סיפור קצר, שאין בהם מילה מיותרת.

הדיוק הזה מאפיין גם את שאר סיפוריה, שבכולם יש מורכבות גדולה: צעירה שהיגרה ארצה המנסה לאתר ברשת את חבריה לקבוצת תיאטרון אוונגרדית, נערה צולעת המתכוננת למסיבת תחפושות, ילדה המבלה חודש בבידוד בקיבוץ, שתי ילדות הנמלטות מפנימייה, משפחה המקבלת את ארגז כלי הפורצלן של סבתא אחרי מותה, אישה שבן זוגה חוזר מרכיבת אופניים נשוך על ידי כלב משוטט.

הנשים, הנערות והילדות נושאות בתוכן צלקות של עקירה. אחדות נעקרו משפתן, אחרות מן הסביבה שהבטיחה להגן והכזיבה. קמחי עוזרד משתמשת בצלקות הללו, בחוכמה רבה, כרקע. כפסקול מאיים שהגיבורות שלה כולן יודעות שעלול להכריע אותן, אבל נלחמות על זכותן לשפיות ולשמחה בעוצמה שאין ברירה אלא לתאר כתאוות חיים של ממש.

התמציתיות הכמעט עניינית שבה כתובים רגעי הדרמה ב"מה יש לך את?", בשילוב שפתה של קמחי עוזרד, שאינה קישוטית אבל יש בה איכות שירית ("דרך חריץ העיניים ראית את מריה אבל בטו נעלם"; "הסתכלתי על הנעליים החדשות, סירות ששטו על האספלט בלי משוטים"; "לא רציתי לבכות. היום כבר בכיתי"), מבטיחות שהסיפורים ימשיכו לרחף בתודעה זמן רב אחרי תום הקריאה.

לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל | יערה יעקב

ידיעות ספרים

מאיה קלופמן

אלה שנות ה־80, ונאג'י יחזקאל זוכה בפרס הגדול בטוטו. הוא מקווה שזהו הצעד הראשון בדרך להגשמת חלומו הגדול: לבלות את ימיו ברביצה על הספה, בצפייה בטלוויזיה ובשתיית קולה, כך שהקימה היחידה שתתחולל בחייו תהיה לשירותים. כל זה טוב ויפה, אבל עד שחלומו יתגשם הוא מחליט לפתוח חנות להשכרת סרטי וידאו, כדי לעשות את המכה.

נאג'י, שהוריו חינכו אותו לקדש את ערך העצלנות, משתדל ללכת בדרכם, רק שהעולם מפריע לו בדרך, בדגש על חביבה, אשתו, שלא מפסיקה לנדנד לו בענייני תשלומי חשמל ומשכנתא. וכך, נאג'י וחביבה מכלים את ימיהם בצעקות הדדיות, אך דבקים בקשר ביניהם כי, רעיל ככל שיהיה, זהו סוג הקשר היחיד שהם מכירים.

יערה יעקב מספרת את הסיפור דרך עיניה של בתם האינטליגנטית וחדת ההבחנה, שמייצרת עבורנו, הקוראים, תמונה פנורמית של יישוב קטן ומשפחה מורכבת, על הכעס, הטינה והקרבה. זהו ספר ביכורים תקופתי חכם, עם תובנות על גזענות מערכתית, משפחה, הרגלים ואמונות, ומעל הכל, הוא גם מצליח לעשות זאת באופן מאוד־מאוד מצחיק.

"אפדי עינכ" | תקווה עוזרי כהן

תימא - הוצאת האגודה לטיפוח חברה ותרבות

יונתן דה שליט

ירמי גדסי, בן למשפחה תימנית ממושב בהרי ירושלים, עזב את ישראל לפני עשרות שנים לאורלנדו שבפלורידה, התחתן עם אהובתו האמריקנית היפה והלא יהודייה, הצטרף כרואה חשבון למשרד של חמיו, חי בבית מפואר, בתו ובנו האהובים כבר בוגרים, וליבו מלא געגועים.

הוא מוזעק לישראל בעקבות אשפוזה של אמו הזקנה, והמפגש עם כפר הולדתו, עם משפחתו המסועפת, עם ריחות המאכלים הביתיים ובושמו של אוויר ההרים, מטלטל את נשמתו ואת חושיו.
ירמי נזכר בסבו, יחיא גדסי, שהיה מרפא עממי, ובכוחות המרפא שלו עצמו, כשהיה ילד. כוחות מסתוריים אלה שבים אליו במלוא עוצמתם. לקראת סוף הספר אפילו הטבע עצמו, על עציו ופירותיו, יחד עם קולות בני משפחה שהיו ואינם, קוראים לו לחזור.

"אפדי עינכ" (שמשמעותו אני פדיון לעינייך, אני כפרתך; ביטוי אהבה שאומר אדם ליקרים לו) הוא ספר ביכורים אותנטי, מרגש, מצחיק וסקסי. זהו ספר שלא נופל לקלישאה הפולקלוריסטית או לקריקטורה העדתית. הוא אמיתי, מורכב, כואב, פותח צוהר לעולם שלא כולנו מכירים, ללא סנטימנטליות וללא איפור.

אפשר להתווכח על כמה החלטות עריכה, ובראשן תרגום וביאור (בסוגריים) של ביטויים בתימנית. ברוב המקרים זה מיותר ומלאכותי. מתברר שאנחנו יודעים יותר תימנית ממה שחשבנו. ועדיין, הכתיבה של עוזרי כהן עשירה ומדויקת. תיאוריה מעידים על עין טובה ויד בוטחת, ודמויותיה מסקרנות ומעוררות רגש והזדהות. אני מקווה שהיא כבר כותבת את ספרה הבא.

חתול עובר ושב | אורה מנשה

טוטם ספרים

רן יגיל

אורה מנשה, שהגיחה לה פתע ממקום אין־יודע־מהיכן, ממש כחתול רחוב המזנק עליך, כתבה נובלה קסומה, חכמה ונוגעת.

ב־26 פרקונים תזזיתיים על חתול רחוב (שכמו לכל החתולים, מאלה של ת"ס אליוט ועד "חתול תעלול" של ד"ר סוס - יש תשע נשמות והוא מתגלגל במיני גלגולים) היא מבצעת מיני שיגועים עצובים ושמחים לקורא, שתמיד מעוררים מחשבה ורגש.

זהו ספר חכם למבוגרים, מעין אלגוריה מורכבת. ריבוי הנשמות של גיבור העלילה, החתול, פותח צוהר לעלילות מקבילות וסותרות, על פי מיטב המסורת החתולית, ולעולמות פנטסטיים שלא נמצאים על פני כוכבים רחוקים, אלא כאן, מעֵבר לדלת. במהלך הקריאה, ודרך ריבוי העלילות, מתברר שכולנו רקמה אורגנית אחת, וכל קיומו של הבניין הישראלי והחצר שלו, על שכניו, משפציו ומבקריו - תלוי בקיומו הכביכול סתמי של החתול הג'ינג'י.

מקום מרכזי בעלילה יש לניסוי המחשבתי בעל האופי הפרדוקסלי, "החתול של שרדינגר", שבו החתול הסגור בקופסה גם חי וגם מת. שימוש בניסוי הזה כאמצעי ספרותי כבר נעשה בטרילוגיית המדע הבדיוני של רוברט אנטון ווילסון (הנקראת על שם הניסוי), אבל שימוש מוצלח ותמציתי כשל מנשה טרם ראיתי. הִלְכָּךְ הייתי בשקט מעניק לה את פרס גפן בתחום הסיפורת הספקולטיבית על ספרה הראשון, או אולי את פרס ספיר ביכורים.

ראויה לציון גם העטיפה הייחודית של המשורר רוני סומק, שבה החתול הג'ינג'י הייחודי של מנשה מובא במין צל שחור וזנב ארוך וחשמלי כברק, ומתוך מוחו החתולי עולים בזה אחר זה פרחים שחורים, המזכירים את החתול המסתמר.

זהו יופי של ספר שפותח את הראש למצבנו, כבני אדם, האינדיבידואלים הבודדים. הרי הכל בר־חלוף, וגם מרחב המחיה שלנו, שנראה כביכול מוגן ושמור היטב, הוא פָּריק לחלוטין, אבק ברוח. כולנו חולפים, ואולי רק ביְדידות הקטנה והמינורית, הבולטת היטב בנובלה, בקשר הדק שבן יצור חי אחד לרעהו - יימצא מזור.

אהבה בקריות | מיקי מלץ

הוצאת שתיים

הילה רגב

בשנים האחרונות סיפורי התבגרות של גיבורים מהקהילה הגאה הפכו טרנד בינלאומי, והנה, גם לנו יש נציגות. "אהבה בקריות", שעלילתו מתרחשת בשנת 1977, הוא סיפור ההתבגרות של ג'ימי, נער הומו מהקריות, וברקע הספר - זכייתה של מכבי תל אביב בגביע אירופה לאלופות. מיקי מלץ מצליחה לכתוב את ג'ימי כקול בוגר (ולפרקים בוגר מדי, עם הבחנות בוגרות לגילו על הסביבה ועל עצמו), נותנת נפח ואמינות למערכת היחסים שלו עם הוריו, וצולחת היטב גם את ההקשר ההיסטורי.

בזכות חוש קצב מצוין והרבה הומור העלילה מתגלגלת מאירוע לאירוע בטבעיות, ואיתה תהליך היציאה מהארון של ג'ימי, על האכזבות והפחדים שבו, ועם פגיעה טראומטית אחת שמערערת את עולמו.

הוא לא חף ממחלות ביכורים, ובהן קו עלילה נוסף שנוגע בהיבט הדתי, שעדיף היה לו נשאר על רצפת חדר העריכה, אך מלץ מציגה כאן קול ייחודי ובטוח.

לפני יותר מעשור היא ערכה את מדור הרכילות המיתולוגי "מלחשים ש" במגזין "לאשה". גם אני תרמתי לו, וראיתי מקרוב איך מלץ, בעלת הנפש הרגישה והראייה ההומנית, התמודדה עם מדור שכל כולו כוכבי ריאליטי בוטים שפוקדים למחייתם השקות נוצצות. לפני הקריאה ב"אהבה בקריות" הסתקרנתי לראות איך היא תצלח את המעבר מתפקיד העורכת לכותבת - וגיליתי ספר ביכורים עדין, רגיש ומצחיק, שמצליח להיות חלק מאותו טרנד עולמי גאה, אבל גם מאוד ישראלי.

"פיקדון עיניך" | אפרת נוה

כנרת זמורה דביר

סיגל נאור

"פיקדון עיניך" הוא רומן ביכורים מרתק ומותח, המתאר את מסעו הפיזי והרגשי של גיבור הספר, עירא רקובר. מסע זה נפתח כשעירא עֵד לתקרית ירי בעיר העתיקה בבאר שבע, ומחליט ללוות את הפצוע לבית החולים. מרגע זה ואילך מתחילה האודיסיאה הפרטית שלו - כשהוא פוגש בדמויות שונות ומגוונות, שכל אחת מהן מאפשרת לו לפגוש חלקים שונים בתוך עצמו.

נוה כורכת את המסע הנפשי במסע ממשי. התנועה במרחב מניעה לא רק את הפרספקטיבות הרגשיות של הגיבור, שזזות בין ההווה לעבר, אלא גם את העין: הנוף שעירא נחשף אליו, הפיזי והאנושי - מאפשר לו להתעמת עם החוץ, וכך גם לחשוף את מניעיו.

כך, למשל, תאונת הדרכים שבה נהרגו הוריו של עירא כשהיה בן 3 (והספקות שלו, שמרחפים סביב טיב רגשותיהם כלפיו), מניעים אותו להתמודד עם שאלות כבדות משקל הנוגעות לזהות ולאהבה. שאלת האהבה מקבלת ממד נוסף, כשהקוראים נחשפים למערכת היחסים בינו לבין סבו שגידל אותו.

אחת הטכניקות המרתקות ברומן היא הטכניקה שבה השתמש לראשונה וויליאם פוקנר ב"הקול והזעם"; מתן קול לאדם מוגבל, באמצעות האזנה למונולוג הפנימי שלו. נוה מביאה לאורך הרומן כולו את קולו של מיכאל, האדם הפצוע, ומי שמתוך המונולוג שלו מתברר שפגע מינית בנערה שגידל.

תיאור מערכת יחסי הכוחות בינו לבין הנערה פורץ את גבולות החוק והמוסר לטובת המעקב הספרותי אחר המהלכים הנפשיים המורכבים שאפשרו את הפגיעה, ובסופו של דבר - גם את השחרור ממנה. אף שאינו חף מבעיות, "פיקדון עיניך" הוא ספר ביכורים אמיץ שמעורר ציפיות להמשך.

מלקוס | שלומי יונה

הוצאת שתיים

ליאת לב רן

שעת לילה, שני ילדים, אחים, חוזרים הביתה. הם מתגלגלים מצחוק אחרי שפרצו למכולת. אין בהם רגשות חרטה או נקיפות מצפון. הפחדים, השתיקות, הצעקות, העצב והכאב - נמצאים בתוך הבית, בדירת שיכון ישנה, בעיירה בדרום בשנות ה־80, שבה גרים ולא בכיף אבא מתוסכל ואלים, אמא דיכאונית ושני אחים בני 13 ו־10.

"מלקוס", ספר הביכורים של שלומי יונה, בנוי מ־11 סיפורים קצרים המסופרים כמעט כולם בגוף שלישי, מפי מספר יודע־כל שכמו משקיף על הזירה הסיפורית - הבית או שכונת המגורים. הדמויות שחוזרות בכל הסיפורים, בני אותה משפחה, הן נשמות אבודות, תלושות, מפוחדות ומלאות רגשות אשם. יונה לוקח אותנו בכתיבה חיה לסיור במחוזות ילדותו של הגיבור - החל מהתפלחות למכולת השכונתית, לקולנוע, לאצטדיון הכדורגל, ועד למשחקי רחוב מסוכנים. תמיד הדמויות לבדן, מופקרות לגורלן.

הסיפורים ב"מלקוס" מבקשים מהקורא להשתהות. שלומי יונה לא משתמש בשום טריק מתייפייף לצוד את הקורא וללכוד את הקשב שלו. הוא כותב מהבטן - ואולי זו הסיבה שהמילים שלו, שמתארות כרוניקה של אומללות המזינה את עצמה - כואבות כמו אגרוף לסרעפת. הוא מאלץ אותנו, באמצעות כתיבה מקורית, נוקבת וחסרת פשרות, ששזורים בה גם רגעי הומור, אהבה ואבסורד - להסתכל למשפחה הזו, שבדרך כלל נעדיף להסיט ממנה את המבט, עמוק בעיניים, ואז גם לנסות לחמול.

"היו שניים בלי תפקיד" | תמר רפאל

פרדס

שרי שביט

איך ייראו הספרים של בני הדור הצעיר בחברה הישראלית, אחרי כל מה שעבר עליהם בשנים האחרונות? קשה לדעת. לרוב, בשביל לתאר חוויה חברתית קולקטיבית, דרוש מרחק מה, פרספקטיבה שתטעין את האירועים במשמעות בעלת ערך מוסף.

כשנתקלתי ברומן הביכורים של תמר רפאל, שמחתי לגלות שהוא מצליח להחזיק בחוויה דורית אותנטית העוסקת בכאן ועכשיו, כבר משורת הפתיחה: "בחורף היו לנו תקוות, אם אפשר שאדבר בשם מישהו מלבדי. התקוות היו גדולות, ורובן היו לא שלי. בקיץ היה עלינו לחפש תקוות חדשות".

"היו שניים בלי תפקיד" הוא ספר מסקרן, רענן ואחר. גיבורתו היא אלינור, סופרת צעירה שמנסה לכתוב, אך שרויה במחסום כתיבה פסיבי. אלינור מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה הנמרץ יפתח, יועץ פרלמנטרי לנבחר ציבור המשתייך למפלגה ערכית ובעלת מוניטין, אך כזו שמשחקת את המשחק הפוליטי במעין בועה קטנטונת, רחוקה מהשלטון. מערכת היחסים בין השניים מסתבכת כשהמפלגה מסתבכת, וכשלחייהם חוזרת דנה, אהבת נעוריו של יפתח.

בגוף ראשון, ובאמצעות גיבורה בעלת נפש עדינה ומבט מפוקח, מתארת תמר רפאל באיפוק מרשים את צעדיה המבולבלים של אלינור, בלי ליפול לרגשנות או לקלישאות. בהשראת רמזים ספרותיים מפורסמים ונישתיים (שם הספר, למשל, לקוח משיר שכתב המשורר עמנואל יצחק הלוי), מפרקת רפאל חוויות של אישה אחת, שמתקשה למצוא את מקומה בעולם לא רק על שום גילה, אלא גם מכורח כך שסביבתה הלאומית והפוליטית שרויה במשבר אינסופי.

הספר מתמודד עם כל מה שמטריד צעירים בתחילת שנות ה־20: זוגיות, הקמת משפחה, חיפוש קריירה והגשמה עצמית. אך כאשר כל אלו נמצאים תחת ענן פוליטי, דווקא הכוח האישי, הפרטי ביותר, הוא זה שעומד למבחן. כשקראתי ברומן לא יכולתי שלא להיזכר בכתיבתה הייחודית של רונית מטלון, שנשענת על רגישות אנושית מובחנת מצד אחד, ועל ביקורתיות נוקבת מצד אחר. הרומן מעלה שאלות מהותיות שנשארות עם הקוראת גם אחרי העמוד האחרון. למי נושא הדור הצעיר עיניים? מי המודל האישי והפוליטי שלו? ומה בסוף ינצח - הפחד, או התקווה?

רומנטיקה

"מזל של מתחילים" | רעות וייס

הוצאת שתיים

קרין מוסקוביץ'

הוצאות הספרים המקומיות, ככלל, לא ששות להמר על סופרות רומנטיקה ישראליות, ששמן אינו מוכר לציבור הרחב. הדוגמאות של מי שכן בוחרות להוציא ספרי ביכורים רומנטיים כחול־לבן מעטות. כאן אפשר למצוא את הוצאת יהלומים, שהוציאה בשנה החולפת, בין השאר, את רבי־המכר של דיאן אל ועדן בל, והוצאת שתיים שהימרה על "מזל של מתחילים" - הימור שהתגלה כהצלחה.

"מזל של מתחילים", שעוסק במורה מהקיבוץ שכותבת הורוסקופים שמתגשמים - ובמקביל רוקמת קשר רומנטי עם אויב מן העבר, הוא קומדיה רומנטית מענגת, הכוללת בתוכה את כל הרכיבים הנכונים: גיבורה מקסימה ומעוררת הזדהות, גיבור רגיש וחתיך, עלילה מרכזית משכנעת (שארוגה בשלל עלילות משנה משעשעות), ומעל הכל - כתיבה קומית מצחיקה באמת. את כל אלו מיזגה וייס יחדיו לספר עם לב ענק, שמצליח להיכנס לליבם של קוראיו - הישג לא מבוטל עבור כל סופרת, בוודאי למי שזהו ספרה הראשון. יש לקוות שההצלחה המקומית הזו תפתח להוצאות נוספות את הלב, ואז גם את התיאבון.

מתח

מחוץ לתלם | אדם פיין

ידיעות ספרים

אהרון לפידות

בזמנו, כשעוד לימדתי קורסים לתקשורת באוניברסיטה, הייתי פותח את ההרצאה הראשונה בקורס במשפט: "מה שקורה במדינת ישראל בשבוע אחד לא קרה בהולנד, למשל, מאז מלחמת העולם השנייה ועד היום". ומה שהיה נכון אז, נכון היום פי כמה.

ולמה אני מספר את זה? משום שהאירועים המתחוללים פה מעשה שגרה, הם מה שאמריקנים נוהגים לכנות אירועים בממדים תנ"כיים. הם הרי גורל, לא כקלישאה, בעלי השפעה אדירה על חייו של כל אחד מאיתנו. מפתיעים, דרמטיים ורודפים זה אחרי זה בקצב מבהיל.

כשזו המציאות, במיוחד לאחרונה, ברורה מאליה דילמת הסופר - ובמיוחד סופר המתח: איך יוכל להתעלות על מה שרואים במהדורות החדשות בטלוויזיה, בסרטונים, ברשתות או באתרי החדשות. איך יוכל להפתיע את הקורא, שחושיו כבר קהו מהפצצת האירועים וההפתעות הבלתי נגמרת.
ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שאין מספר גדול של ספרי ביכורים בתחום המתח. קשה מאוד להתחרות במציאות ובוודאי ברלוונטיות של הנכתב, שאוזלת כבר בתהליך הוצאת הספר לאור.

ובכל זאת, מצאנו: אדם פיין (שם בדוי בהוראת הצנזורה) כתב ספר מתח מאוד ישראלי, בשם "מחוץ לתלם". הוא עוסק בקבוצה קנאית, שמבקשת לבנות את בית המקדש השלישי ולשים את ידה על אוצר יקר: אפר של פרה אדומה מימי בית שני, שאף אחד לא מצליח למצוא כבר מאות בשנים. גיבור הסיפור, איתן לירז, הוא הייטקיסט תמים שנקלע, שלא בטובתו, לספק תאונת דרכים־ספק פיגוע. משם, כמקובל בז'אנר, הוא מסתבך בפרשה המוזרה, שמסכנת את חייו ואת חיי יקיריו.

הדמויות כאן מעט שטוחות אך העלילה זורמת, וניכרת עבודת התחקיר וההקפדה על הדיוק הדתי וההיסטורי. בסיום הקריאה השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא מדוע הספר אושר לפרסום על ידי הצנזורה "בתום דיונים ממושכים" - כפי שנכתב על גב הכריכה. אני לא מצאתי סיבה לכך, אבל לך תדע. אולי הפרה האדומה קרובה משחושבים.

פנטזיה

מסכת תהום | איל חיות-מן

כנרת זמורה דביר

קרן לנדסמן

אלישע בן אבויה הוא אחת הדמויות הייחודיות בהיסטוריה היהודית. אדם שחי לאחר חורבן בית שני, כשהרומאים משלו בארץ, והכל הרוס ומדמם. הוא היה תלמיד גדול ורב נערץ, שכפר בקיום האל ובילה את אחרית ימיו מרוחק מכל מי שהכיר ואהב, למעט תלמיד בודד. כפירתו כה איומה - עד שהתלמוד הפסיק להתייחס אליו בשמו והחליפו ב"אחר", במקומות שבהם הוא הוזכר. בדמות מרתקת זו בחר איל חיות-מן כגיבור ספרו הראשון, "מסכת תהום".

אלישע של חיות-מן לא מתחיל כרב נערץ, אלא כילד בן 13 מאוהב, הנקרע מביתו ונשלח ללמוד בישיבה מרוחקת בניגוד לרצונו. אבל מה שמתחיל כסיפור פשוט על נער בישיבה (עם הסכסוכים המוכרים בין בני נוער במקום סגור, מורים קשוחים והמחסור באהבת הורים), הופך מהר מאוד לסיפור עמוק בהרבה.

אלישע מגלה שהוא יכול לחוות חזיונות, ושהיכולת הזו מפרידה אותו לא רק מחבריו - אלא גם מרוב בני האדם. לא רק זה, בעקבות שילוב בין סקרנות לחוסר זהירות, אלישע מגלה שהרבנים הנערצים עליו מסובכים בתככים פתלתלים שמשפיעים על כל הארץ, ושמה שנראה בהתחלה כמו חוקים שרירותיים - הוא למעשה ניסיון לחסום רוע ממשי מלחדור לעולם. כך, הוא נחשף לעולם הקבלה - כשכאן מדובר במערכת קסם עם חוקים ידועים, שמי שמסוגל להשתמש בה יכול לבצע ניסים של ממש או לחולל זוועות איומות.

בעוד הספרות היהודית מורגלת בסיפורי ניסים, דווקא בספרות הישראלית המודרנית יש פחות שימוש במערכות קסם מבוססות מיסטיקה יהודית. חיות-מן, חוקר קבלה, לוקח את הידע האדיר שצבר בלימודיו ובמחקריו, משלב אותו בסיפור ונותן פרשנות שונה, פנטסטית, לאירועים היסטוריים אמיתיים. הוא משלב שפה תנ"כית וציטוטים מהמקורות, באופן ששואב את הקורא לעולם העתיק המתואר בספר.

זהו ספר מצוין, ייחודי בנוף ספרות הפנטזיה היהודית, מרתק, בעל מערכת קסם מעניינת ובנויה היטב, שמשלב בין העבר הקדום למוסכמות הספרותיות של ימינו, והוא מומלץ בחום רב.

חרשתא | יהודית קגן

הוצאת שתיים

נבט טחנאי

"חרשתא" (מכשפה, בארמית), מספר את סיפורה של אופיר, בת שירות לאומי אדוקה עד כדי צדקנות, שנחשפת בעל כורחה לעולם השדים היהודי ומגלה בתוכה כוחות על־טבעיים.

הסיפור מתחיל בגניבת מגילה עתיקה מהספרייה הלאומית, נמשך בתככים פוליטיים ובקרבות ירושה בין בניו של מלך השדים אשמדאי, עובר דרך ביתו של מקובל זקן שחולק דירה עם שותף לא שגרתי, ועלול להסתיים בהפרת סדרי העולם או גרוע מכך - בעבירה על אחת המצוות.

זהו ספר שמזמין אותנו להתמודד עם השדים הפרטיים שלנו, ביותר ממובן אחד. הוא אסקפיסטי מספיק בשביל להיות מהנה, ומחובר מספיק לכאן ועכשיו בשביל לפרוט על מיתרי הלב. הוא מאוכלס בדמויות נהדרות - אנושיות ושדיות, כמו הנבל המרכזי, שהוא מעין אנטי־גיבור ביירוני פגום ונפלא, שקשה מאוד לשנוא. הספר מתובל בארמית עסיסית, בשנינויות מצחיקות, ברגעים אנושיים מכמירי לב וברגעים ספורים של אימה מצמררת (בכל זאת, השדים בספר צריכים להצדיק את המוניטין שלהם). ובתוך כל זה, הוא מהווה גשר בין ניגודים; הגיבורה הדתייה ומושא האהבה החילוני; דרכים עתיקות ומודרניות להתמודד עם פחד ממה שלא ניתן לראות; העולם הטכנולוגי והמודרני של בני האדם, מול עולמם, מנהגיהם ושפתם עתיקת היומין של השדים.

מעבר להיותו שער נפלא לעולם העשיר והמרתק של המיתולוגיה היהודית, זהו ספר פנטזיה ישראלי להפליא, שמשתווה באיכותו למרבית רבי־המכר המתורגמים בז'אנר.

ילדים

בין לבין | אל-עד כהן קניגסברג

מטר

שירי צוק

"משבר הספר השני" הוא תופעה מוכרת, שבה הספר (או האלבום, או הסרט) השני של היוצר - מקבל ביקורות פושרות בהרבה מהראשון. בדרך כלל זה קשור בעובדה שלסופר היה סיפור אחד שהוא רצה להוציא החוצה, סיפור שבער בו, פצע שהגדיר אותו שהיה חייב לעבד - ולכן גם השקיע בכתיבתו באופן מיוחד.

אל-עד כהן קניגסברג כתב את "בין לבין" בהשראת ילדותו כילד חירש והומו בשנות ה־80. לגיבורו, שעובר בספר מסע התבגרות, הוא קרא אבי-אל וברא אותו בצלמו ובדמותו. ואולי זו הסיבה ש"בין לבין" מצליח לרגש כל כך ולייצר חיבור עמוק אצל מי שאי־פעם חש שונה ולא מובן.

הספר ממחיש את יכולתו של קניגסברג לחזור לעבר, להתחבר לרגשות העמוקים ביותר ולהסתכל להם בעיניים, ואז גם לבטא אותם - בסיפור ובאיור כאחד. ההבחנות שלו דקות וחדות ומצליחות להכניס את הקוראים פנימה, אל חוויות חיים שונות, שבדרך כלל מאוד רחוקות מרובנו. יהיה מעניין לראות במה יעסוק ספרו השני.

סתם־ים | ענת ורשבסקי

כנרת זמורה דביר

דנה קרן־יער

"סתם־ים" הוא ספר עם מעט מילים. ילד הולך לים, ואחריו ברווז במגפיים. הילד מחפש על החוף דברים שנפלטו מהים. הברווז סקפטי: "בשביל מה אתה הולך לים?". "סתם", עונה הילד. לאט־לאט הקוראים יקבלו הרגשה ש"סתם" היא, למעשה, מילה חזקה מאוד; מילה שמזמינה ליצירה, תוך שהיא נמנעת מהטפה. הספר אמנם לא מלמד את הילדים איך לנקות את החוף, וגם לא מוסר ידע דידקטי אחר, אבל הוא כן מתכתב עם הנושא האקולוגי ויוצר עולם טוב יותר דרך צורת חקירה שלא נדרש בה ידע מוקדם: סקרנות של ילד.

כך, בלי הצהרות גדולות, הילד מחפש ומוצא: פקק פלסטיק משומש, שהוא מטביע בעזרתו עיגולים על החול; מסרק פלסטיק, שאיתו הוא מסרק את החול. החריצים שנוצרו מביאים את הים לזרום ליבשה, וכך הילד מזמין את הים ליצירתו. היצירה הזו היא כמעט דוגמה לאומנות או נמות - כזו שלא מתעלמת מהזבל שנזרק לחוף, אלא משתמשת בו.

"סתם־ים" הוא ספר יוצא מן הכלל בעולם עם עודפי מידע ואפקטים בומבסטיים על המציאות. הוא מזמין למסגרת יוצרת, שתיתן חיים שניים לעודפים סינתטיים, ועושה זאת בעדינות: בקווים חסכניים, הדומים לקווים שמצייר ילד. כך הוא פשוט מזמין את הילדים, ואת הוריהם, לחקירה בלתי נגמרת.

שירה

בן ממשיך | יניב פרידלר

לוקוס

גלעד מאירי

"בן ממשיך" של יניב פרידלר הוא ספר מגובש, אשר ביכוריו לא ניכרים בו. זהו ספר קונספט, המתמקד בתיאור מערכת יחסים בין אב לבן (המחבר המובלע), בעיקר דרך נקודת מבטו של הבן. הבן שב בגיל 35 לעבוד ברפת המשפחתית בכפר ורבורג: "סַבָּא חָלַב פָּרוֹת וּמְסָרָן/ לְאַבָּא שֶׁחָלַב פָּרוֹת/ וּמְסָרָן אֵלַי". הוא שב כנראה בעקבות מחלה סופנית של אביו. ההייקו "יום השנה" מתמצת את העדינות השורה על הקשר: "בְּקֻפְסַת קַרְטוֹן/ וְאֵין מִי שֶׁיְּנַשֵּׁק אוֹתָהּ/ הַמַּפּוּחִית".

בספר שלושה חלקים: רפתנות ותיאורי טבע, שלבי פרידה מהאב, והמשכיות, שסופה נטישת הרפת ("שָׁחַטְתִּי פָּרוֹת קְדוֹשׁוֹת/ וְתָלִיתִי מַגָּפַי"). זהו ספר אשר ניחן בכמה הישגים פואטיים, שבין השאר מהדהדים עריכה מדויקת של העורכת, ענת לוין: תמה ישראלית מקורית, מבנה עלילתי הדוק והומור פרודי־אירוני חינני.

הישג ספרותי מקורי ומשמעותי הוא שילוב ניו־אייג'י קל בין יהדות, טאו וזן. מעל פואטיקת קודש קאנונית זו מרחף כרוב במגפי רפתן - ספר המשק. זו סינתזה בין חוכמה רוחנית עתיקה לחוכמת חיים מושבניקית, אשר חולקות ביניהן שגב של פשטות. השיר המניפסטי "קריאה ראשונה בספר הטאו" משקף באופן פרודי את הפיוז'ן היהודי־סיני: "81 פְּתָקִים/ טְמוּנִים בְּכֹתֶל הַמִּזְרָח,/ תּוֹרַת חַיִּים/ אֲשֶׁר נִשְׁתַּכְּחָה בִּסְטִירַת מַלְאָךְ.// וּמֵאָז/ לִבִּי בַּמִּזְרָח/ וְאָנֹכִי בַּמּוֹשָׁב,/ בַּמַּעֲרָב". "בן ממשיך" הוא ספר שירה בעל איכות חריגה, שבולטת על רקע הנוף הבוסרי של ספרי הביכורים בני זמננו.

בסוד החשמל | נעמי חשמונאי

פרדס

עדו ניצן

לפני כ־90 שנה נדרש נתן אלתרמן הצעיר לסוגיית השירה ה"בלתי מובנת", וקבע באופן פרדוקסלי כי לעיתים דווקא בשירה המעורפלת טמונה אמת בהירה וצלולה: "השירה החדשה נראית לרבים כמין ערפל, ומרגיזה כמו עשן מסובך ומפותל, אבל הלא תמיד, תמיד וגם עכשיו, יוצא איזה אדם לרחוב ביום סגריר, ובמקום להגיד: כמה אטום הערפל הזה! הוא אומר: כמה ערפל זה רך ועמוק! ובמקום להגיד: העשן הזה צורב את העיניים (...) הוא אומר: מבעד לעשן הזה מביטים ישר אל השמש".

בעידן שבו הפשטנוּת והמובנוּת שולטות בשירה העברית אצל פזמונאים ומשוררי אינסטגרם (ואף אצל חלק מבכירי המשוררים), הזדהרה השנה המשוררת והמוזיקאית נעמי חשמונאי, דווקא מכיוון שהיא מציעה שירה חידתית וערפילית, שטומנת בחובה אמת גדולה ומבהיקה.

"בסוד החשמל", ספר הביכורים של חשמונאי, הוא ספר שירים נפלא, פשוטו כמשמעו - ספר נשגב וייחודי המלא בפלאות. השירים, שרבים מהם סוריאליסטים באופיים, מלאים יופי מכשף, שמשחק עם העברית בצורה יוצאת דופן בשורות כמו: "בַּבֹּקֶר צִפּוֹר נִשְׁפַּךְ מֵהַצַּוָּאר שֶׁלִּי בְּהֶבְזֵק / לְהִתָּלוֹת עַל עַמּוּדִים שֶׁל שֶׁמֶשׁ".

את ספר ביכוריה "בישלה" חשמונאי שנים רבות. אפשר רק לשער לאילו מקומות תוליך בהמשך דרכה משוררת, שבספר ביכוריה צללה לתוך "סוד החשמל" וחילצה מתוכו שיר כמו, "אֲבָל אֲנִי נָתַתִּי קְדֻשָּׁה לַיֹּפִי / וְלֹא רָאִיתִי / מָה אֶפְשָׁר // עִם מִלָּה הַגּוֹעֶשֶׁת כְּמוֹ הַר / וְאֵינֶנָּה פּוֹרֶצֶת / גַּם אִם תִּירַק לְתוֹכָהּ / מֵטֵאוֹר // מִלָּה לֹא יְכוֹלָה לָשִׁיר כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ".