מה משותף ל"יחד ננצח", "אלופה!" ו"באהבה"? כולן מילים ריקות

ב־7 באוקטובר המילים הפכו לקליפות ריקות. זה לא קרה פתאום - בשנים האחרונות התעצם בעולם כולו, וביתר שאת בישראל, תהליך בלתי נסבל: השפה התדלדלה, נעשתה משומשת, מרופטת, חסרת תוכן. זה קרה בעיקר בגלל הרשתות החברתיות והתקשורת, שהתערבבו עד שאין ביניהן שום הבדל, וכתוצאה מגל הפופוליזם ששטף את רוב מדינות העולם; גל שבז לכל גילוי של ריסון ואיפוק ולכל מחשבה ושיקול דעת, ששונא השכלה, שמזלזל בעובדות, שלועג לניואנסים, שמתעב מורכבות ושכל הזמן תובע עוד ועוד גירויים חדשים.

הפופוליזם השתמש במילים בגסות, בבורות יהירה ובלב ערל. הוא כופף אותן, מעך אותן, סחט מהן את היופי ואת הפשטות ותלש מהן את רשת הקורים הדקה של המשמעויות המגוונות. ואז, כשהן נראו לו חלשות וקטנות מדי, הוא התחיל לנפח אותן כדי לספק את תאוותו המוחצנת. המילים המרוקנות מולאו לשם כך אוויר מלאכותי חסר צבע וריח, והופצו לכל עבר ברעש גדול. כל אירוע, רגש או אדם תוארו בסופרלטיבים צווחניים: טרגי. מחריד. מסעיר. מהמם. מזעזע. אדיר. ענק. מטלטל. מזוויע. מרטיט. מדהים.

***

כחלק מאותו תהליך הרסני, נוצק במילים המנופחות האלה רעל הזיוף. ככל שהמילה יותר סכרינית, מקושטת ומזויפת - כך גדול יותר כוחה לקלקל את התודעה ולחסום כל אפשרות של דיון רציני או של רגש אמיתי. "יחד ננצח", "עם אחד" ו"כולנו יהודים" הן רק דוגמה קטנה לאותו זיוף. דוגמה מתסכלת במיוחד היא המילה "אהבה", על שימושיה השונים: אהבת אחים, אהבת חינם, "באהבה" (נותני שירות שלא נותנים את השירות המבוקש, מבטיחים ש"נעשה כל מאמץ", עונים "באהבה" על התודה שלך ונעלמים לעד), "אהובה" (מאנשים שבקושי מכירים אותך), "לונדון אהובתי, היית טובה אלינו" (זה מה שלונדון עושה? באופן פרטי? לכל ישראלי שמבקר בה?) - וזה רק על קצה המזלג.

דוגמה אחרת היא המילה "אחי", שבאווירה הטעונה בשנים האחרונות אין שקרית ממנה, בעיקר כשהיא נצעקת בזמן קטטה ("מה יש לך, אחי, אתה לא רואה שאשתי שומרת לי את החניה? עוף לי מהעיניים, גבר!"). ומאחר שהמילה "אהבה" כבר התרוקנה לחלוטין, והיא מסמורטטת ועייפה - באו להחליף אותה "שרופה עליך", "חיים שלי בלב", "מתה עליו", "קרוע עלייך" ועוד אחרות מאותה העדה.

וכך, במקום קטן וצפוף, שופע אירועים דרמטיים, לחצים, מלחמות, פיגועים, אי־יציבות פוליטית ולא מעט פחדים, המילים הפכו לליצני קרקס מפורכסים שמקימים רעש מחריש אוזניים

כל כך הרבה צרחות אהבה בחברה שתוססת בה כל כך הרבה שנאה. במובן הזה אנחנו לא לבד - האמריקנים היו שם לפנינו, ואין ספק שחלק גדול מהתופעות האלה באו משם.

התהליך הזה השפיע לרעה על הספרות - שממילא נדחקה לפינה, כי הפופוליזם דרש רק בידור זול והיא שיעממה אותו, והפכה מאמנות המילה ל"שוק הספרים". עתה היא מייצרת אלפי ספרים מדי שנה, ומנסה נואשות להתחרות בכוחנות הבוטה של התקשורת ושל הרשתות החברתיות. התוצאה עגומה: רוב היצירות הנכתבות כאן, ובמקומות רבים אחרים, לא מצליחות לפרוץ את מחסום המילים הריקות.

מרוב תסכול, ובהכרה עצובה בכך שמילים רבות כל כך אובדות, רבים וטובים מהכותבים מבקשים לחפות על הכשל, ומנסים להעשיר את הטקסט במילים רבות ומופרזות עוד יותר, כמיטב המסורת הגרועה שהשתרשה כאן: לא חשוב מה אתה מספר, העיקר שתכתוב את זה נורא יפה. המאמץ הזה משיג את ההפך הגמור: במקום לברוא עולם, המילים הופכות לחרוזי פלסטיק בצבעים צעקניים. הספרות מאבדת את ייחודה ונבלעת בתוך ביצת אי־התרבות הכללית.

לבנאליזציה של הספרות תורמת לא מעט הנטייה העכשווית להתערטלות ולערבוב תחומים בין החיים האישיים, הפרטיים והיום־יומיים לבין הבדיון הספרותי. התקשורת מעודדת את הנטייה הזאת (מראיינים ומבקרים מחפשים סיפור אישי בכל רומן, ומתעניינים יותר בכותב מאשר בספרו), והרגלי הכתיבה החטופה ברשתות החברתיות מעצימים ומרעילים אותה.

כך נדחפים הכותבים לייצר עוד ועוד מילים שיחוללו המולה תקשורתית, או לפחות עניין. כתבה או שתיים, ראיון - משהו. הם אומרים לעצמם שאין ברירה, שהקהל צמא לעוד ועוד מילים, אבל האמת היא שהם עצמם לא מסוגלים לרסן את הרעב החרדתי שהמציאות הזאת כופה עליהם. אם ישתקו שנה או שנתיים, הם חוששים, איש לא יזכור שהם קיימים.

וכך, במקום קטן וצפוף, שופע אירועים דרמטיים, לחצים, מלחמות, פיגועים, אי־יציבות פוליטית ולא מעט פחדים, הפכו המילים לליצני קרקס מפורכסים שמקימים רעש מחריש אוזניים. והרעש מסכל כל סיכוי לפתיחת הלב, האוזניים והעיניים לרוחות רעננות של מחשבה, ומשחית כל מאמץ להקשיב לקולות אחרים, או בכלל לומר דברים אחרים. הכל נשמע כמו קקופוניה אחת גדולה, והספרות מתחמקת מתפקידה כאוונגרד תרבותי ומעדיפה להצטרף למקהלת המזייפים.

***

ואז, לפתע, ב־7 באוקטובר, קרה דבר שאמור היה להשתיק הכל בבת אחת. אפשר היה לצפות שהמילים המורעלות יאוחסנו בהקפאה עמוקה, ולהתחנן על נפשותינו: רגע. שקט בבקשה.
וזה לא קרה.

למרבה האימה, קרה ההפך הגמור: כולם כותבים. כולם "מתבטאים", כולם מרגישים חובה קדושה לספר בדיוק איך הם מרגישים. ואיזה פלא! הם לא מסתפקים בבלוני ההבל הרגילים - הם אפילו המציאו מטבעות לשון נבובות חדשות: "הלב נשבר". "אין אוויר". "אין נשימה".

אין יותר נשים מאז 7 באוקטובר, רק "מלכה" ו"אלופה" ו"לביאה", וכל זה כשמדובר באימהות שכולות, באלמנות המלחמה או בצעירות חטופות. וזה עוד בלי להזכיר את הקשקשת הבלתי פוסקת בכל הערוצים, ברדיו ובטלוויזיה, לרבות עשרות הפרשנים הבלתי נלאים (ותודה רבה שהגעת לאולפן ומילאת לנו את החור הגדול באלפי מילים).

והספרות? מתברר שהמשפט "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" לא תופס בארצנו. כבר נמצאו כאן כותבים זריזים שמייצרים סיפורים, הגיגים ופרשנויות בעקבות "מה שקרה", ואף שמה שקרה, ושעדיין קורה, הוא מחריד ובלתי נתפס - הם חוזרים שוב ושוב על אותו אוצר מילים סנטימנטלי שחוק, ומשתמשים בו לעייפה כדי לתאר את "המצב" מנקודת מבטם האישית, תמיד אישית, ולבטא את רגשותיהם. כי מה הם יעשו עם הייאוש, התסכול, הכעס, הפחד - סתם יחיו איתם, כאחד האדם?

אבל האם לא מוטב עכשיו לשתוק, להתבונן, להקשיב, לראות נכוחה את מה שעדיין מתרחש יום־יום סביבנו - משפחות שכולות, חטופים, עקורים, מלחמה מתמשכת שנראית חסרת מוצא, תחושת הפקרה והתפרקות כללית - לנסות לגבש בינינו לבין עצמנו איזו מחשבה או איזה רגש לגבי העתיד, או לפחות לגבי ההווה? לא עדיף להניח עכשיו למילים? הרי "המצב" ממשיך ומתעצם ומנחית מכות חדשות לבקרים, ואיך אפשר לתאר במילים את מה שהנפש עדיין לא מסוגלת להבין? ליתר דיוק - האם השימוש באותן מילים שחוקות ומזויפות הוא מעשה אחראי בימים אלה?

***

זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה קמה בגרמניה קבוצת 47 - קבוצה של סופרים צעירים שהלכה נגד הזרם, ותבעה מהחברה הגרמנית להתמודד עם השלכות הזוועה שהיא יצרה. אחד מהסימנים המובהקים להשלכות האלה היה אובדן המילים.

לאחר שהנאצים הוציאו לזנות את רוב המילים במילון (עם, אומה, אדמה, מנהיג, בני אדם, משפחה, דגל ועוד), באה הפוליטיקה הנוצרית־דמוקרטית של אחרי המלחמה ועשתה בהן שימוש מניפולטיבי, קיטשי וצדקני, שביקש לטייח בבהילות את אירועי העבר ולייצר מראית עין מרוככת וקלה. היינריך בל, גדול הסופרים מהקבוצה, חווה סבל ממשי בבחירת המילים לכתיבה.

בסיפורו "שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה" תיאר בל עורך בתחנת רדיו, שיושב שעות ארוכות ומקשיב בבחילה ובעצב למלל החדש שלא אומר כלום ולא מתחייב לכלום. בלילה, כשהאולפן מתרוקן, הוא יושב וגוזר מתוך סרטי ההקלטה את רגעי השתיקה שבין הדיבורים.

לאט ובקפידה הוא מצרף את כל הרגעים אלה לאלה, מדביק אותם לסליל הקלטה אחד ארוך, וכשהוא מגיע הביתה הוא יושב בנחת בכורסה, מרכיב את האוזניות ומקשיב שעה ארוכה לשתיקות המקובצות. רק כך הוא יוכל להתחיל, בבוא הזמן, להחזיר למילים את כבודן.

היום כבר לא צריך להדביק סרטים. הכל יותר פשוט. אפשר פשוט לשבת בדממה, לחוות את הכאב במלוא עומקו הנורא, ולהקשיב. לא עת למילים, העת הזאת. יהיה לכם עוד הרבה זמן לכתוב אחרי הכל. עכשיו שקט בבקשה.