"בדור הקודם שאלו אותי איך זה להיות סופרת, היום שואלים רק איך זה להיות מפורסמת"

כשהיתה תלמידת כיתה ו׳ בבית הספר הריאלי בחיפה, המחנכת של הילדה גלילה רון הזמינה אותה לשיחה. היא אמרה לה: ״גלילה, זה לא תקין שאת משחקת כדורגל עם הבנים. את צריכה לחזור למוטב״. זה היה רגע מטלטל, שנחרת בה. ״מאותו הרגע רציתי להיות בן״, היא נזכרת היום, עשרות שנים ומאות ספרים מאוחר יותר. ״לא רציתי שיגידו לי 'למה את משחקת כדורגל? למה את מטפסת על עצים?' ובאמת, עד היום אני מטפסת על עצים״.

נדמה שדבר בביוגרפיה של גלילה רון־פדר-עמית, 74, אינו שגרתי. אחת הסופרות המוכרות בישראל פרצה לתודעה הישראלית לפני 50 שנה בדיוק עם ״אל עצמי״, שפורסם בשבועון ״הארץ שלנו״ - סיפור בהמשכים על ציון כהן, ילד מבית הרוס בבית שאן, שעובר לחיות במשפחת אומנה. מאחר ששימשה בעצמה אם אומנת לעשרה ילדים ממשפחות קשות יום - הסופרת ידעה על מה היא מדברת, והקהל הגיב בהתאם. הסיפור ההוא הפך לסדרת ספרים מצליחה שתורגמה לתשע שפות, ושעובדה להצגה, לסרט, לתסכית, ובקרוב גם לסדרת טלוויזיה.

מאז ועד היום יותר מ־400 ספרים של גלילה רון־פדר-עמית ראו אור, וידה עוד נטויה, קלה וזריזה. ב״הכלה האחרת״, ספר הפרוזה החדש שלה, (הוצאת מודן), היא מניחה בין אצבעות הגיבורות שלה אקדחים טעונים, והן אינן פוחדות להשתמש בהם, אך גם כאן היא מביאה זווית מעט אחרת.

"מאז פסח מעסיק אותי העניין של ׳והגדת לבנך׳. אל תספר לילד על ארץ מצרים, תביא אותו לתחושה כאילו הוא היה שם בעצמו. זה המפתח. ככה אני חיה את ההיסטוריה. אני הייתי פה כשהמצרים תקפו אותנו ביום כיפור, והייתי פה גם עכשיו, כשהחטופים ששוחררו עברו דרך מצרים - וכשהם עברו את הגבול למצרים הרגישו שהם בטוחים. מי היה מאמין? אלה הרי ימות המשיח״

כך, כריכת הספר מציגה דימוי של אישה עדינה, היושבת לשולחן כתיבה ובחיקה ניירות. היא דמות אלגנטית ומסתורית, ולמרגלותיה, על הארץ, שוכב אקדח. ״כשאישה גברית יורה באקדח, זה כאילו טבעי", אומרת רון־פדר-עמית. "אבל כשאישה ענוגה יורה באקדח - זו סתירה, ואני חסידה של סתירות. מבחינת עלילת הספר, יש כאן משחק עם האמרה שאקדח שמונח על הבמה במערכה הראשונה - יורה במערכה האחרונה. כשבחרו את התמונה שעל העטיפה, ביקשתי שיוסיפו לאישה אקדח. התעקשתי. אמרתי להם: אם לא יהיה פה אקדח, אני לא מוכנה. וכך היה״.

איפה כל הנשים?

"הכלה האחרת" מגולל את הסיפור ההיסטורי של השיבה לארץ בסוף המאה ה־19, מנקודת מבטן של הנשים היהודיות שחיו באותה תקופה סוערת של ראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל - והודרו מספרי ההיסטוריה. לרעיון היא הגיעה במסלול עוקף: לפני כעשור, כשכתבה את ״העורג״, שמספר את סיפור חייו של א.ד. גורדון, היא הופתעה לגלות שהמורה הרוחני של החלוצים - כלל לא רצה להגיע לישראל. ״מי שרצתה לבוא הנה היתה אשתו״, היא מספרת.

״ומה אנחנו יודעים על אשתו? שום דבר, חוץ מזה שאחרי עשרה חודשים בארץ ישראל היא נפטרה ממלריה. כשכתבתי על כל החלוצים שהיו מגיעים ומתקבצים סביב גורדון, בעוד אשתו רק הגישה להם תה, נקרע לי הלב. זה הפך לי את הבטן. שאלתי: איפה כל הנשים האלה? בבלדה על יואל משה סלומון, יש חמישה רוכבים לפתח תקווה, והרופא אומר: המוות פה מולך. ומה אמרו הנשים שלהם, אחת בהיריון ואחת עם תינוק? זה פתח לי את הראש. החלטתי לקחת על עצמי משימה גדולה וקצת מגלומנית: לכתוב מחדש את ההיסטוריה של הציונות באמצעות הנשים שהודרו ממנה״.

״אני לא משתייכת לשום ברנז'ה ואף פעם לא רציתי להשתייך. מה שכן, יש מי שחושבים שאם את כותבת לילדים - זה בגלל שאת אישה, ולא שייכת לליגה של המבוגרים. כדאי לזכור שגם ביאליק כתב שירים לילדים"

זהו ספר הפרוזה העשירי במספר למבוגרים של רון־פדר-עמית, אף שרבים מקוראיה כלל לא יודעים שהיא כותבת ספרות למבוגרים, ושהיו בהם רבי־מכר. נראה שספרי הילדים והנוער שהוציאה מצליחים להאפיל על ההישג. מבחינתה של רון־פדר-עמית, הספר החדש - רומן היסטורי רחב יריעה ורב־יצרים - הוא סגירת חוב שיש לה לנשים, שטרם קיבלו מקום די משמעותי בקורפוס היצירה שלה. ועדיין, כשאני שואלת אם היא מגדירה את עצמה פמיניסטית, היא עונה: ״אני לא מגדירה את עצמי. אני לא אוהבת הגדרות, ולא רוצה שישימו אותי במגירות.

"הרי גם אם אומר שאני דבקה בשפה העברית, וכאשר אני פונה אל קהל מעורב, אני אומרת 'שלום לכם' ולא 'שלום לכן' - יכולים להגיד עלי שאני לא פמיניסטית. אני מאחלת לנשים מנהיגות לשמור על התכונות הנשיות שלהן, כמו הקשבה וחוסר יהירות. התכונות האלה כל כך חשובות כדי להביא דברים מזווית אחרת. הבעיה היא שנשים רבות מסגלות לעצמן תכונות גבריות כי הן חושבות שככה הן תצלחנה יותר. זו בעיה עמוקה. הספר הזה כן פמיניסטי. אני אישה מהעולם של הנשים, הנושא הזה יקר לי ואני חושבת שזה המגזר הכי מקופח".

מבגין באהבה

ההליכה אחורה בזמן לא זרה לרון־פדר-עמית. בשנת 1992, לאחר שכתבה את הספר ״פוזה: סיפורו של חיים פוזננסקי״, על חיי מפקד הפלמ״ח המיתולוגי, היא הוזמנה לכנס מחזור של אחת ממחלקות הפלמ״ח. היא ישבה שם בין ילידי שנות ה־20, אנשים המבוגרים ממנה ביותר מ־20 שנים, שאמרו לה: "הסיפורים שלנו בוודאי נשמעים לך מעולם אחר".

רון־פדר-עמית השתוממה. מה פתאום עולם אחר? הרי גם היא היתה שם איתם. ״מבחינתי זו תחושה פיזית. ׳פוזה׳ היה רועה צאן. סיפרו עליו שהוא חילל בחליל כל כך יפה, שהכבשים של הבדואים בסביבה היו נוהרות אליו כששמעו אותו. כשכתבתי את הספר, הרגשתי שאני שם עם החליל, והכבשים ממהרות אלי, ואני מתמוגגת״.

ובכלל, העיסוק ההיסטורי הוא רכיב מרכזי בכתיבתה. באחת מסדרות הספרים הפופולריות שלה, ״מנהרת הזמן״ (שבמסגרתה התפרסמו כבר 83 כותרים), הילדים דן ושרון מוצאים מנהרה בקרבת ביתם בירושלים, ומגלים שהיא מובילה אותם לתקופות שונות בהיסטוריה. הם מוצאים את עצמם במרד גטו ורשה, בתקופת המנדט, בשחרור ירושלים.

כמותם, גם רון־פדר-עמית נהנתה לטייל בזמן, אבל לה לא נדרשה מנהרה, רק נייר ועט. שם, בין הדפים, היא יכלה לממש את הפנטזיה להיוולד בתקופה אחרת. "נולדתי ב־49׳, לדור שקיבל מדינה על מגש של כסף", היא מספרת. "אלפיים שנים לא נולדו ילדים יהודים במדינה יהודית עצמאית, ופתאום אנחנו באים בלי שעשינו כלום? לא נלחמנו, לא ישבנו במקלטים, וזכינו במדינה. נורא רציתי לחיות בארץ לפני קום המדינה, ולתרום גם כן״.

בגיל 9, חובבת ההיסטוריה הסקרנית כבר מילאה מאות מחברות בכתב צפוף ובדתה לה עולמות מקבילים. ״בגיל 15 כבר רציתי לכתוב רומן היסטורי. סיפור רחב־יריעה. ובאמת כתבתי. זה היה רומן על התקופה שלפני קום המדינה והיו בו גיבורים משתי משפחות - ממשפחה אחת יצאו אנשי פלמ״ח, וממשפחה שנייה יצאו אנשי אצ״ל, וכל העלילה נשענה על רקע היסטורי אמיתי. אלא שאז, בגיל ההתבגרות, חל אצלי מהפך. הושפעתי מאוד מהספרים 'מיכאל שלי' של עמוס עוז ומ'הקול והזעם' של ויליאם פוקנר, והחלטתי להעביר את כל הסיפור לגוף ראשון, כשהכותבת היא נערה בת גילי שמאוהבת בלוחם אצ"ל".

במשך שנה מילאה קלסר בעמודים צפופים מיומנה של חגית המתגייסת לאצ״ל, וכרוכה עד כלות אחר לוחם מחתרת בדיוני בשם איתי גלאון. ״היא היתה אני״, היא אומרת בפשטות. ״תודעתה היתה התודעה שלי״. לאורך השנים תיארה רון־פדר-עמית את ההיקשרות העזה והאמיתית שלה לאיתי גלאון, התאהבות ממש, וסיפרה על האבל המתמשך על מותו, ואף תיארה איך עודנה מדליקה לו נר זיכרון ביום נפילתו הפיקטיבי, בכל שנה.

מאחר שהצעירה השאפתנית מחיפה לא הכירה אף אחד שהיה באצ״ל, היא החליטה לשלוח את מחברותיה לשר מנחם בגין, בתקווה שיעזור לדייק בפרטים, וייתן משוב. לתדהמתה בגין קרא, התרגש ואף הזמין אותה לביתו - פגישה ששינתה את מסלול חייה.

״הוא מאוד התלהב ותמך, ונהיינו מיודדים״, היא נזכרת. ״יום אחד באתי לבקר אותו בכנסת והוא אמר: הנה גלילה, הילדה שכותבת לילדים. אני נורא נעלבתי, הרי התכוונתי לכתוב למבוגרים. הבהרתי לו שאני לא כותבת לילדים, אבל אז הוא אמר משפט שצרב את התודעה שלי: 'זאת טעות גדולה, כי רק הלבבות של הילדים פתוחים'".

"יש סימפטום שנקרא חרדת אקלים בילדים. הם קולטים מידע על התחממות כדור הארץ וכבר רואים את עצמם טובעים. ומצד שני, הם שומעים סיפורים על מישהו שהופיע בריאליטי והיום הוא סלב ואומרים לעצמם, 'למה לא אני?' ההקצנה של החרדות - ושל החלומות מצד שני - מערערת את הנפש"

רון־פדר-עמית הפנימה, ומצאה את עצמה נסחפת אל הז'אנר. היא יצרה דמויות בלתי נשכחות, ביניהן ג׳ינג׳י, ציון, בתיה, נדיה, עירית. ״למעשה, מה ששונה בכתיבה לילדים מכתיבה למבוגרים זה הגיבור. רוב ספריי לילדים כתובים בגוף ראשון, וכאשר אני כותבת אותם, אני נהיית הילד, ויש בי חלק גדול שהוא ילד או ילדה״.

עם זאת, רק עכשיו היא מרשה לעצמה להפוך לסופרת שקיוותה להיות בימי נעוריה. ״כשנשאבתי לכתיבה בגוף ראשון, וגם לכתיבה לילדים, זנחתי את הרעיון של רומן היסטורי רחב יריעה. כשאני חושבת על זה, בגיל 15 רציתי לכתוב את מה שכתבתי עכשיו, את ׳הכלה האחרת׳״.

"יש הרבה אני"

שש נשים עוצמתיות מובילות את עלילת ״הכלה האחרת״: מינה, צעירה המגיעה בעקבות בעלה מהונגריה לארץ ישראל כדי ליישב את אדמת המולדת, אך מגלה שבעלה הסתיר ממנה פרטים רבים על המצב בארץ, ונישואיה נקלעים למשבר; סולטנה, יפהפייה ממרוקו, שנמלטת מחיזוריו של בן הפאשה המוסלמי ומקווה שלאחר נישואיה ביפו לבן־דודה היא תגיע לחוף מבטחים, אך נאלצת לוותר על חלומותיה; סוניה מאודסה, המתאהבת בכל מהפכן שנקרה בדרכה, מבצעת התנקשות בעקבות אהבה נכזבת ונמלטת אל ההתיישבות הציונית, שם היא מנסה לייסד יחידת לוחמות; רחל, המשוכנעת שהמשיח הגיע, עולה לארץ ישראל מתימן ומוצאת את עצמה חיה במערה; וגיטל, שמחפשת אחר אחותה שנעלמה באורח מסתורי. חמש הנשים הללו פוגשות בירושלים את האדמו"רית מלודמיר - מנהיגה מיסטית, נבונה וכריזמטית, המעודדת אותן לפעול על פי צו ליבן. אלא שכאשר צו זה אינו תואם את תפיסת עולמה, מתגלות בה פנים אחרות.

אמנם עברו כ־150 שנים מאז הימים שעליהם כותבת רון־פדר-עמית בספרה החדש, אך נדמה שהיום הוא רלוונטי מתמיד. ״לאחרונה גיליתי שאין נשים בקבוצה של המשא ומתן על החטופים״, היא אומרת. ״ואין כרגע נשים בשום פורום משמעותי. זה נורא מטריד, וזו טעות. נשים מוכרחות לקחת חלק בהחלטות. אני מאמינה שחשיבה של אישה וחשיבה של גבר הן שונות", היא אומרת.

רון־פדר-עמית נשואה בשנית למשולם עמית, ניצב בדימוס, ואם לשלושה ילדים מבעלה הראשון, קצין המשטרה אבי פדר, עוסקת לא מעט בפערים הנוגעים בתפיסות השונות את המגדרים. "את יודעת, הרצל היה בעד זכות בחירה לנשים לקונגרס, והיה מהמתקדמים ביותר בעניין הזה", היא מספרת. "ומצד שני, הוא שאל בכתביו: איך הנשים יכולות להשתלב בעבודה הציונית? זה יפגע להן בטוהר. נדבר איתן על כמה זה רומנטי יהיה לבוא לארץ ישראל. וכשיישבו בבתי קפה עם החברות שלהן, נטיל עליהן לפאר את הציונות. להרצל היתה אמא אצילה. הוא הגיע מבית עשיר, והיו להם משרתות. הוא אהב את אמא שלו אהבת נפש, והיא היתה הדימוי הנשי שלו. לעומתו, בתקופה די מקבילה, ז'בוטינסקי שהתייתם מאב בגיל 7, היתה לו אמא ענייה שלקחה את העניינים בידיים. היא פתחה חנות, ואחותו פתחה בית ספר לעברית. ז'בוטינסקי אמר: אין דבר שגבר עושה שאישה לא יכולה לעשות טוב יותר. כשקוראים את הביוגרפיות שלהם, אפשר להבין מאיפה כל זה מגיע״.

ואיפה את עומדת? בעבר ניסו לתייג אותך כימין שמרני.

״הכתיבה על אצ"ל דחקה אותי לתוך מגירת הימין. זה היה טיפשי מאוד. אלה היו ימים אחרים והיתה נטייה להדיר את תרומת המחתרות הפורשות מהזיכרון ההיסטורי. גם את עליית התימנים 'אעלה בתמר' הדירו. גם את המורשת שלהם פסלו. היה כאן מאמץ ליצור נרטיב אחד ואחיד, ואני נקלעתי אליו. אבל אני לא דבר אחד, יש הרבה אני. אם תשאלי אותי מה אבחר בבחירות הבאות - אני מאוד מרכז. כרגע נראה לי שיש לנו חולשה בהסברה - אנחנו עסוקים בלשכנע את העולם בכך שאנחנו כל כך חזקים. לעולם יש נטייה לרחם על החלשים, ולנו יש נטייה להפריז בכוחנו ולהיות שוויצרים כאלה. ועדיין, אני אופטימית מטבעי בעניין עתיד המדינה שלנו״.

איך נראית אופטימיות כזאת?

״למשל, אם אני שוכבת במסדרון בבית חולים, כי יש עומס במיון, אז אני לא חושבת: אוי, איזו זוועה, אני במסדרון. אני חושבת: לפני מאה שנה גם לא היה פה מסדרון. ואז אני מאושרת שיש מסדרון. כשאת מבינה לאן הגענו - אין מילים, זה מרחיב־לב ותורם המון לשפיות שלי״.

"אני מאמין לך"

כמעט לא קיים כיבוד או פרס שגלילה רון־פדר- עמית לא זכתה בו. היא יקירת העיר ירושלים, השיאה משואה בשנת ה־60 למדינת ישראל, זכתה בפרס בגין, בפרס דבורה עומר ובפרסי מפעל חיים שונים וקיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר־אילן. היא חלק משמעותי מנוף ילדותם של דורות רבים של ישראלים, וגם הילדים שגדלים עכשיו עושים זאת על ברכיה.

״אין לי מושג מהו סוד הצלחתי״, היא מודה, אבל מציעה סיפור שעשוי לתת הסבר: ״חזרתי מחו"ל עם תרמיל על הגב. אחד מאנשי המכס נעץ בי מבט וסימן לי לגשת אליו. ניגשתי והוא הורה לי לפתוח את התרמיל. לפני שהוא בחן את תוכן התרמיל, פתאום המבט שלו השתנה. הוא אמר: 'תגידי, את לא גלילה רון־פדר-עמית?' אמרתי שאכן זו אני. ׳אם כך׳, הוא אמר, ׳קחי את התרמיל. את יכולה ללכת׳. שאלתי למה. אם אני גלילה, זו כבר הוכחה שאני לא מבריחה כלום? והוא ענה: 'לא, אבל בגלל שאת גלילה, אני מאמין לך. ואם פנית למסלול הירוק, סימן שאת לא מבריחה כלום'. את המילים האלה: 'אני מאמין לך׳ - לא אשכח לעולם".

ועדיין, למרות השטיח האדום שנפרש לרגלייך, ומעמדך הרם בעולם התרבות הישראלי, נושבת ממך רוח של פועלת.

״אני מאוד סוציאליסטית. אני לא יכולה שמישהו ישרת אותי. אני לא מוכנה. בשבוע הספר האחרון סופרת אחרת אמרה לי: 'גלילה, לא ייתכן שתעמדי ליד הדוכן כאילו את מוכרת. את צריכה לשבת מאחורי שולחן עם מפה, לשתות כוס מיץ, ושהמוכרים יביאו לך את הספרים לחתימה'. אבל אני אוהבת מאוד כשיש לחץ בדוכן, ומישהו נותן כרטיס אשראי, ואני הולכת איתו לקופה. בבסיס שלי אני פועלת. כיום אני פעילה מאוד בארגון 'השומר החדש'. זה ארגון מתנדבים שעוזר לחקלאים ושומר על השטחים הפתוחים במדינת ישראל. אני לא יכולה להגיד לך שאני הולכת לשמור בלילות עם אקדח, אבל אני כותבת להם כל מה שהם צריכים, והם יודעים שאני לשירותם״.

אולי המילים הן האקדח שלך, שבו את משתדלת לשמור על הארץ?

״בעיניי הנס הכי גדול שקרה פה אי פעם הוא השפה העברית. הרי העם הזה היה מפוזר. כל אחד דיבר בשפה אחרת. אומרים שבגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה דיברו איזה 16 שפות. קשה לי מאוד עם ילדים יהודים שלא גרים פה ולא שומרים להם על העברית. בעיניי העברית היא הקשר והגשר. מאז פסח מעסיק אותי העניין של ׳והגדת לבנך׳. אל תספר לילד על ארץ מצרים, תביא אותו לתחושה כאילו הוא היה שם בעצמו. זה המפתח. ככה אני חיה את ההיסטוריה. אני הייתי פה כשהמצרים תקפו אותנו ביום כיפור, והייתי פה גם עכשיו, כשהחטופים שלנו ששוחררו עברו דרך מצרים - וכשהם עברו את הגבול למצרים הרגישו שהם בטוחים. מי היה מאמין? אלה הרי ימות המשיח״.

ומה באמת לגבי הילדים של הדור הזה? איך נעזור להם לשמור על אופטימיות בנוגע למדינה?

״הדרך שלי לתרום להם היא להביא לילדים את ההיסטוריה, כאילו הם היו שם בעצמם. לא פעם הרציתי על הנגשת היסטוריה לילדים וחקר המוח. הרי דברים נשמרים בזיכרון בעיקר אם הם מחוברים לרגש. אם בזמן שלמדת משהו היתה אזעקה, למשל - את תזכרי את מה שלמדת טוב יותר מאשר אם לא. זה מה שעושה סיפור. הוא מצרף להיסטוריה תחושה, ואז באמת זוכרים יותר טוב. היתה לי ילדות נהדרת, ואני חוזרת אליה באמצעות הכתיבה״.

והיא אכן מביאה לילדים את ההיסטוריה, בלי סוף. זה עשרות שנים נעה רון־פדר-עמית בין בתי ספר, נפגשת עם תלמידים, מספרת להם וגם מקשיבה לא מעט. ״במשך השנים פגשתי מאות אלפי ילדים. היו תקופות שזה היה מאוד סיזיפי, אבל תמיד איכשהו היו ילד אחד או ילדה אחת שהרגשתי שבזכות המפגש איתם - המאמץ היה שווה״.

יש לה המון סיפורים על ילדים שנכנסו לליבה. אחד מהם קרה לא מזמן. לאחר הרצאה שנשאה, ניגש אליה ילד בן העדה האתיופית ושאל: ״את יודעת שגם אני ג׳ינג׳י?״ הסופרת הופתעה ושאלה אותו: ״איך?״ התשובה שלו הזכירה לה למה היא עושה את כל זה: ״יש לי חבורה!״ הוא ענה לה בפשטות.
סיפור נוסף שהיא נזכרת בו מלמד שהקשר של רון־פדר-עמית עם הילדים לא נטווה רק בעזרת המילים, כמצופה מקשר בין סופרת לקוראיה. ״פעם טיילתי בבורמה. הגעתי למנזר והיו שם ילדים בערך בני 8 ששיחקו בגולות. תוך דקות ספורות הצטרפתי למשחק. הם לא הבינו אנגלית ואני לא הבנתי בורמזית, אבל זרמנו למופת. כאשר צלפתי באחת הגולות שלהם והם מחאו לי כפיים - הייתי ברקיע השביעי״.

מה השתנה לדעתך בין דורות הילדים שקוראים את ספרייך?

״כשבדור הקודם הייתי באה לפגישה, תמיד היה ילד שהצביע ושאל אותי איך זה להיות סופרת. היום שואלים רק איך זה להיות מפורסמת. הם לא יודעים כמה להיות מפורסם זה רע. ילדים רואים הבזקי חיים ונדמה להם שהם נמשכים לנצח. הם לא שואלים את עצמם מה עושה המפורסם כשהוא הולך הביתה. הם לא מבינים את הטלטלה שאדם עובר כשהוא יורד מהבמה. הם לא מבינים את המצוקות. הם מקנאים בזוהר, אבל הזוהר הוא אשליה.

"מצד שני, אחרי 7 באוקטובר כל הילדים והנוער מייד רצו להתנדב והלכו לעבוד בחקלאות ובקטיף. אני חושבת שבבסיס הילדים הם נהדרים. הבעיה היא בנגישות למידע. הילדים של היום מוצפים במידע שבכלל לא מתאים לגיל שלהם, ואין דרך לעצור את הסחף. יוצא מזה שהחרדות שלהם נוסקות. לאחרונה, למשל, הופיע סימפטום שנקרא חרדת אקלים אצל ילדים. הם קולטים מידע על התחממות כדור הארץ, וכבר רואים את עצמם טובעים במי הים שעולים על גדותיהם אחרי שהקרחונים נמסו. ומצד שני, הם שומעים סיפורים על מישהו שהיה לגמרי רגיל והופיע באיזו תוכנית ריאליטי והיום הוא סלב, ואומרים לעצמם, 'בעצם, למה לא אני?'. ההקצנה של החרדות מצד אחד, ושל החלומות מצד שני, מערערת את הנפש. עדיין, אני חייבת להאמין ולקוות שזה ילך למקום טוב, הרי תמיד לתזה יש אנטיתזה״.

יש רגעים שבהם מתחשק לך למרוד ולתפוס גם את הרובריקה המובהקת של סופרת שכותבת למבוגרים?

״אני לא משתייכת לשום ברנז'ה ואף פעם לא רציתי להשתייך. מה שכן, יש מי שחושבים שאם את כותבת לילדים - זה בגלל שאת אישה, ולא שייכת לליגה של המבוגרים. כדאי לזכור שגם ביאליק כתב שירים לילדים. אני תמיד כותבת את מה שאני מרגישה צורך לכתוב באותו הזמן. כאמור, אני ממש לא אוהבת להגדיר את עצמי, ואני שמחה שהיום הסופרים כבר לא אומרים: 'אם כתבתי ספר לילדים, או שאני עורכת עיתון לילדים - כדאי שאני אתעסק רק בילדים'. זה בכלל לא נכון. ועדיין - מה שבגין אמר תמיד ילך איתי: אם את רוצה להיכנס ללבבות, תכתבי לילדים. במשך כל השנים ילדים היו ונשארו המורים הכי טובים שלי, ואני אסירת תודה להם״.