הלנה העבירה ידה על קירות האבן השחורים והמחוספסים של החדר הצר שהיה לה לבית. הם היו לחים וקפואים, וכשקירבה את ידה אל אפה הריחה טחב עתיק. שנים רבות כל כך היא כלואה בחדר קטן בראש מגדל מוזר למראה שצמח מתוך עשב גבוה, נתון לחסדם של רוחות קרות ועננים ספוגי קרח. החלון היחיד בחדר היה קטן ומסורג, וכל שנחשף לעיניה היה מישורים עם צמחיית חוף דלילה ושמיים אטומים.
הים היה קרוב, אך היא לא יכלה לראותו. לעיתים נדירות, בימים הבודדים שבהם פינתה הצינה מקום לתחושת חמימות חולפת, היא הריחה אותו מרחוק. ריח דק של מלח, ריח מתעתע, שמילא את ליבה עצב וכמיהה.
היא הביטה במראה הסדוקה מעל לכיור שבפינת החדר. כבר שנים היא לא מזהה בבבואתה את האישה הצעירה שהיתה, עוצרת נשימה ביופייה, שידעה שעבורה יפליגו ציי מלחמה מקצה העולם ועד קצהו.
כמה מהר שכחו אותה כל אותם לוחמים עזי נפש שנשבעו להצילה. היא זכרה את חום גופם המהביל של הסוסים שעליהם רכבו שוביה, שהגיעו בדהרה מתוך אפילת הזריחה. הם היו אכזריים ונחושים. היא היכתה וצרחה ונשכה ובעטה, היא הפילה אחד מהם כשרכן מהסוס כדי להרימה אל גבה הרחב של החיה השועטת, ואחר כך הפילה רוכב נוסף כשאחזה ברגלו כמו כלבה נחושה ומשכה אותו ארצה.
אבל הם היו רבים מדי וחזקים מדי. פצועה וקרועת בגדים, היא הושלכה לבסוף כמו שק על אחד מהסוסים. היא חשה יד קשה אוחזת בה לבל תיפול, הריחה את נשימותיו הרטובות של הסוס הדוהר, שמעה את יללתה שלה נובעת מאיבריה הפנימיים, יללה שהגיעה מהמעיים ומהכבד, מעומק השפלתה.
היא הביטה בידיה, שהיו אפרפרות ובצקיות. כל כך התגאתה פעם, לפני מיליון שנה, בידיה היפות, באצבעותיה הארוכות. דוגמנית ידיים מתקופת הרנסנס, לחש לה אז גבר צעיר שאיבד בזכותה את כוכב הצפון ולא רצה דבר חוץ ממנה, שהיא כבר לא היתה בטוחה אם היא זוכרת את שמו.
***
היא הביטה מבעד לסורגים אל עבר השמיים האפורים. היא שמעה את זמזומו הרבה לפני שראתה אותו, זמזום מרוחק ורוטט, שבא ונעלם כמו גלי ים. ואז הוא נגלה בפניה, מטוס קטן עם כנף קדמית כפולה ומנוע בוכנה בודד, נקודה קטנטנה בשמיים הגדולים, נאבק כדי להתקדם, רועד, מכמיר לב בבדידותו, נחוש להתקדם אף שנראה לפות בכוחות חזקים ממנו. קרן שמש צבעה לרגע את שולי כנפיו בזהב, ונעלמה.
דמעות עלו בעיניה, והיא מחתה אותן במבוכה, כאילו מישהו רואה אותה, כאילו למישהו אכפת.
כל השנים הללו היא כמעט לא ראתה בני אדם. היה השומר הזקן, שפעם ביומיים-שלושה הביא לחדרה קצת אוכל. היא לא ידעה היכן הוא גר, אולי בכניסה למגדל, אולי במבנה סמוך. מהחלון היא לא ראתה בית כלשהו, גם לא בקתה או אוהל. אולי מעברו השני של המגדל גרו אנשים, מי יודע, גם אם מעולם לא שמעה המולה מקרית, צעקה, דיבור, צחוק של ילד. הקירות היו עבים, ואם היו קולות, אולי הרוח נשאה אותם הרחק ממנה.
לימים השומר חדל להגיע. למיטב ידיעתה עבר שבוע מאז ראתה אותו. האוכל שהיה לה נגמר, ונגמר גם המלאי הקטן, הסודי, ששמרה לעצמה בהיחבא.
היא הרגישה את הרעב, את חולשתה, את הכאב המפתיע שחתך לפרקים את בטנה. ואז שמעה את הבריח מורם ואת המנעול נפתח, ובחור צעיר נכנס לחדר, פניו מבוהלות ועצובות, ובידו סל הקש שאביו היה מביא לה מאז ומתמיד. היא ידעה שהזקן היה אביו. לא משום שהיה דומה לו, אלא בגלל דמיונו המדהים למי שהזקן היה לפני שנים רבות כל כך. היא אמרה לו תודה, והוסיפה בשקט, "אני מצטערת על אבא". הוא לא ענה לה, רק השפיל את עיניו, הניח את הסל על הרצפה, לקח את הסל הריק שהיה מונח בפינת החדר וטרק את הדלת.
***
יום אחד הגיע פרפר צהוב אל חלונה. הוא רפרף אל מול הסורגים, והיא פתחה את החלון בזהירות כדי לא להבריחו, מתפללת בכל ליבה שייכנס פנימה. היא הרגישה את עורקיה פועמים. גל של שמחה נואשת שטף את גופה, וניחוח פרחי בר עטף אותה, כאילו הפרפר נשא את הריח סביב כנפיו. היא זכרה ששמעה כי חייהם של פרפרים קצרים מאוד, אולי רק יממה אחת. היא תהתה מאין הגיע, ואם הרוח הביאה אותו ממרחקים. הוא נראה לה מאושר, והיא נזפה בעצמה. לפרפרים אין רגשות, הם רק חיים. כל מה שאנו מייחסים להם זה את הרגשות שלנו. אני מאושרת, חשבה, ותהתה איך זה יכול להיות בכלל.
היא הודתה בפני עצמה שהיא מתגעגעת אליו, אל המטוס עם הכנף הכפולה. היא רצתה לשמוע את זמזומו מרחוק ולראותו חותר בנחישות קדימה, בודד בתוך שמיים גדולים, נתון לחסדי הרוחות וזרמי האוויר הפתאומיים.
היא קיוותה שבכוח דמיונה תוכל לזמנו, להביאו מאי־שם אל שדה ראייתה. היא הביטה דרך החלון המסורג וראתה רק מרחבי חול שטוחים, אבל ליבה קיווה. כמו תמיד היא שמעה אותו לפני שראתה, אבל הפעם הוא לא טס משמאל לימין, כדרכו, אלא ישר אליה.
הוא הגיח מהשטח הנסתר שהריח כמו ים, נקודה שחורה שגדלה והולכת, מתקרבת לכיוונה. משקפי טיסה כיסו את עיניו של הטייס וצעיף משי לבן עטף את צווארו, שוליו מתנופפים ברוח. היא ראתה את עיניו צוחקות, את שפתיו מתעקלות בחיוך שיצר קמטים בלחיו השמאלית, שחרצו את עורו עד לקצה העין. זיפים כיסו את פניו, בהירים כמו חיטה, ועיניו הכחולות זהרו בזהב השמש. היא ראתה את שפתיו לוחשות דבר מה לעברה, אבל לא הבינה מה הוא אמר. הוא הטה את ראשו, כמכיר בקיומה, משך את הגאי המטוס ונסק אל עבר השמיים.
היא שכבה על מיטתה הצרה ולא רצתה לקום. את סל האוכל הביא לה הבחור העגום רק אתמול, כך שיעברו יומיים או שלושה עד שתראה פעם נוספת פנים אנושיות. גם אם הטייס יבוא שוב, היא הטילה ספק אם כוחה יאפשר לה להעלות שוב את פניו לנגד עיניה.
היא הקפידה לעשות תרגילי התעמלות מדי יום, יודעת שאם לא תעשה זאת היא תהפוך לגוש חסר צורה, אבל היום לא היה לה כוח. היא ניסתה להרים את ידה ולא הצליחה. גם את רגליה לא הצליחה להזיז. היא נתנה לדמעותיה לזלוג בדממה על פניה, ואפילו לא ניסתה למחותן. היא הרגישה דמעות זולגות גם בתוכה, מחליקות מלוחות וחמות באפה ובגרונה. לכך הפכתי, לגוש דמעות ונזלת, היא ריחמה על עצמה, אך גם ידעה שתתאושש, שתמצא שוב כוח, שאולי יבוא יום ותהיה חופשייה.
כשהגיעו, היא שמעה קולות מכל עבר. מסוק גדול מרחף מעל המגדל, מדרך מגפיהם של גברים רצים במעלה המדרגות, פרצי ירי של רובי סער, פיצוץ של רימוני הלם. היא שמעה חבטות חזקות על דלת תאה, אך העץ הכבד עמד בהן. היא שמעה צעקות וספירה לאחור, ואז קול נפץ וענן עשן. הדלת נעקרה מציריה, וחלקים ממנה נקרעו כמו היו מקרטון. שבבי עץ התעופפו כקונפטי בחדר הקטן, אור זרקור שחדר מהחלון נאחז בעשן ובאבק.
שישה חיילים פרצו פנימה, על ראשיהם קסדות עם פנסי ראש, אמצעים לראיית לילה על עיניהם. הם נראו כמו חרקי ענק, בידיהם תתי־מקלעים דרוכים, מגינים נוקשים על ברכיהם. אחד מהחיילים התקרב אליה, ידיו מושטות לפנים כאומרות לה "לא באתי לפגוע בך", התת־מקלע שלו תלוי על צווארו. הוא הוציא מכיסו תצלום, הרים אותו אל מול פניה ושאל, "הלנה?" היא הנהנה, אך לא הצליחה להוציא קול מגרונה.
החייל הביט שוב בתצלום שבידו ואמר בלחש, "את לא כל כך דומה". היא רצתה להגיד לו, זה תצלום מלפני מיליון שנה, איך חשבת שאיראה? אבל דמעות חנקו את גרונה. "באנו לשחרר אותך", הוא אמר לה, "את עכשיו בטוחה. את איתנו". היא השפילה את ראשה וקירבה את ידיה אל פיה. רגליה החלו לשקוע והיא ירדה על ברכיה, אך החייל אחז בה, הקים אותה, קירב אותה אל גופו וליטף את ראשה בידו עטוית הכפפה. "הכל בסדר, הכל בסדר", הוא לחש לה.
"בואו נעוף מפה", אמר מפקד הכוח.
"יש פה משהו שאת רוצה לקחת?" שאל אותה החייל. היא הנידה בראשה וחשבה, מה יש לי פה בכלל, עוד חולצה, עוד טרנינג, מברשת שיניים מרוטה. ספר אחד שנתן לה לפני הרבה שנים אחד משוביה, מובי דיק באנגלית, מהדורה ישנה, דפוס צפוף על גבי דפים דקים. היא מאסה מזמן ברב החובל המטורף, היא שנאה את עולם הגברים הקשוח. לא, היא תשאיר אותו מאחור ללא היסוס, ללא געגוע.
היא נתנה לחייל לשאת אותה. גופה היה רזה וגרום, היא שקלה כמו נייר. היא כרכה את זרועה סביב צווארו, והריחה מקרוב משהו שלא ידעה מזמן. הוא נזהר שלא תיפגע כשירדו במדרגות האבן הלולייניות. כשהגיעו לפתחו של המגדל היכו בה לפתע ריחו של הלילה, ריח עשב רטוב, אדמה שחורה וכבדה, אדי דלק שפלט המסוק הענק, רעש מדחפיו הולם באוזניה פעם ועוד פעם ועוד פעם.
"אל תפחדי", אמר לה החייל, שעדיין נשא אותה בזרועותיו, גם כשעלו על כבש המסוק.
"לאן אנחנו טסים?" שאלה.
"הביתה", אמר לה, "הביתה".
