אפשר לחשוב, מה היא כבר ביקשה נומי? שכשהיא באה לבקר את בעלה המת, מתיא, פעמיים בשבוע, שיהיה קל להגיע, שיהיה איזה ספסל, שיהיה צל, ושהמקום יהיה נקי ונעים לעין. ומה היא קיבלה? קבר בחלקה החדשה, "שכדי להגיע אליה יש לעקוף את כל בית העלמין מימין, ולבסוף לפנות שמאלה". ואם זה לא מספיק, שום הגנה מפני שמש או גשם אין שם, ולכן הבגדים שלה תמיד מתלכלכים.
נומי, גיבורת "בין האדם למקום" (אחוזת בית), ספרה החדש של אורית וולפיילר, היתה מרגישה מאוד בנוח בחברת הנשים שכבר כיכבו בעבר בסיפוריה הקצרים, הנשכניים והחריפים. וזה לא משום שוולפיילר חוזרת על עצמה, להפך. הדמויות שהיא בוראת, בעיקר אלה הנשיות, שונות מאוד אלה מאלה. אבל הן כן חיות תמיד בשוליים, לא מצליחות (וגם לא תמיד רוצות) להיכנס לתלם, לא חוששות לאתגר מוסכמות, וגם אם הסביבה מסתכלת עליהן בזלזול־מה - בתוך־תוכן הן יודעות שיש בהן משהו גדול ומפואר, החורג מן היום־יום השחוק, המיוזע והסתמי של רוב מי שסביבן. כך קרה ברומן הביכורים "שוויצריה זה כאן" (שראה אור לפני כעשור), וכך גם קרה עם מירי, גיבורת הרומן "את המוות את רוצה לראות בעיניים", שבא אחריו.
עליבות המוות
וולפיילר (53) נולדה וגדלה בכפר סבא והגדירה את עצמה לא אחת כ"ילדת שמנת חמצמצה". ילדה מבית טוב ונוח, שפיתחה מגיל צעיר חשיבה ביקורתית וסלדה מכל ניסיון לתייג אותה בתבניות מקובלות. לא שהיא היתה מרדנית במיוחד, להפך. היא למדה באוניברסיטה יחסים בינלאומיים ולימודי סין, התחתנה עם הייטקיסט (שהוא גם דוקטור להיסטוריה), ילדה בן שמשרת בימים אלה בצה"ל, מצאה גם היא עבודה בהייטק, וכיום מתגוררת בתל אביב, בבית קטן וחמוד עם גינה, באחת השכונות הקטנות והחמודות שעדיין יש בהן גינות.
"על כל חייל שנופל אומרים שהוא היה מלח הארץ, עזר לזולת, היה המסמר של החבר'ה - נוצר פה קוד קלישאתי, מעין תפריט של תכונות שתמיד ישייכו לו. נומי, הגיבורה, בונה סיפור מהספדים שהיא שומעת. ההספדים יוצרים 'שטאנץ', תבנית קבועה של קווים לדמותו של החלל"
המרדנות הצטברה בתוכה עד שהגיעה לנקודת הרתיחה, ופרצה החוצה דרך הספרות. אולי זו הסיבה שהסיפורים הקצרים, הראשונים שכתבה, עסקו באם שמתכננת את מסיבת הפרידה מבנה שזה עתה נולד, אבל כבר יודעת שבבוא היום לא ישוב מן הצבא; באישה שמוצאת מחסה מהמציאות בתוך ביצה של תרנגולת; ובנסיכה בריטית הכמהה למגע וזוחלת בלילות אל מיטת אמה, המלכה אליזבת, כדי לכרסם את ציפורני רגליה. בהמשך כתבה רומן, שבו ספרנית בת 40 ומשהו מתבשרת שהוריה הקשישים זקוקים לסיוע, ומשכנת בביתם אחות רחמנייה - שהיא למעשה בובת מין מתנפחת בשם קונצ'יטה אריבדרצ'י.
כעת, ב"בין האדם למקום", נומי, הגיבורה, מתקשה להשלים עם עליבות מותו של בעלה ומאמצת לה במקומו חלקה בבית הקברות הצבאי הסמוך, המטופח כיאות. העלילה בספר מתרחשת רובה בתוך ראשה של נומי, ובכל זאת יש בה התבוננות חריפה באינספור פרות קדושות, ובראש וראשונה בהיררכיית המוות שלנו.
מתיא, בעלה של נומי, מת לו סתם כך באמבטיה. מוות חסר כל זוהר, שלווה בשליפת הגופה מן האמבט אגב הצפת חדר האמבטיה במים וטביעות בוץ שנותרו מנעלי הפרמדיקים על הרצפה. אי אפשר להשוות את המוות הזה, הסתמי כל כך, למותם של גיבורים צעירים, בשיא פריחתם, שהקריבו את חייהם למען המולדת. לכן אין פלא שגם מקום מנוחתו של מתיא סתמי, בשכנות לאיזו שושנה בינדר זיכרונה לברכה, שגם עליה לא שמע איש. הוא אינו זוכה לכבוד, לטקסים ולהילה שאין לעמוד בפניה, אשר לה זוכים החיילים הקבורים ממש מעבר לחומה.
לכן נומי מאמצת קבר חלופי, של חייל שנראה כי איש אינו מבקר אותו. שם, אגב טיפול וטיפוח, הנחת פרחים ושתילת עציצים, ובמהלך שיחות שהיא מנהלת עם שני המתים שלה, הישן והחדש (וגם עם גנן המקום), היא הולכת ומזדקפת, נמלאת גאווה שחסרה לה כל חייה, וגם תקווה שאולי מחלת המעיים הקשה שממנה היא סובלת תמצא מזור. המעבר ממי שמתאבלת בבית קברות "סתם" למי שמקוננת מול מצבה צבאית - הוא בגדר תיקון עבור גיבורת הספר. היא יודעת שמסתכלים עליה אחרת, וגם בתוכה ברור לה שהיא הגיעה, סוף־סוף, אל המעמד שעליו חלמה.
וולפיילר לא מתהלכת בזהירות בשני בתי הקברות הצמודים הללו, הצבאי והאזרחי, להפך. ואולי זה קשור בעובדה שמילדות שמעה סיפורי שואה רבים כל כך מסבתהּ שורדת מחנות הריכוז, עד שאלה הפכו במידה רבה לחלק ממנה. ייתכן ששם נולד העניין העמוק שלה במוות.
האם הבחירה להתמקד הפעם בשכול הצבאי קשורה לעובדה שבנך התגייס לפני כשנתיים?
"לא, וגם אין לי קרבה אישית לשכול צבאי, אם כי בילדותי היו לי חברות ילדות ממש קרובות, תאומות, שאחיהן נהרג במלחמת ההתשה והן נולדו בעקבותיו. השכול בבית שלהן היה נוכח מאוד, והבית שלהן היה מאוד משמעותי עבורי, כך שחייתי את השכול הזה. היינו משחקות בכומתה שלו. כשישנתי אצלן זה היה בחדר שלו, ועל הפסנתר שלהן היתה תמונה שלו, ותמיד כשניגנתי התמונה היתה קופצת כאילו היא מתעוררת לחיים. הוא היה נוכח מאוד. בכל שבוע התלוויתי אליהם לחלקה הצבאית לנקות את הקבר שלו, והדהים אותי לראות כמה בית הקברות הצבאי מטופח ויפה, לעומת העליבות הנוראה של רוב בתי הקברות האזרחיים בארץ.
"ובכלל, בתי קברות הם מקומות מאוד מעניינים. בניגוד למצב בארץ, בתי עלמין אזרחיים באירופה, למשל, הם מקומות מקסימים, מופלאים ממש, ירוקים מאוד, וברוב המקרים הם גם באמצע העיר. כשהייתי ביפן ראיתי בתי קברים שהם מקומות פולחן יפהפיים, עם פסלים מיוחדים ולוחות זיכרון שנכתבים על המתים. גרתי כמה שנים בברלין, ולא יכולתי שלא לשים לב ששם דווקא השכול הצבאי מאורגן ומינימליסטי, והשכול האזרחי מטופח מאוד. הניגוד בארץ מאוד קיצוני".
גם בארץ יש בתי קברות יפים. בקיבוצים, למשל.
"אלה בתי עלמין פרטיים, אבל המיינסטרים מזעזע. יש ניסיונות של אנשים ליצור מצבות גרנדיוזיות, עם תמונות, נניח, אבל התשתית מסביב תמיד מוזנחת. את חשופה למזג האוויר כמובן, המון חול, צריך להיגרר שעות בחיפוש אחר משפכים או ברז כדי להשקות את הצמחייה, אם בכלל יש מקום לשתול צמחים ולא כיסו את הכל בבטון. וזה משונה, לא? כי הרי יש הרבה יותר מתים שאינם חיילים, אז מן הסתם גם מספר המבקרים בבתי עלמין האזרחיים הוא גדול בהרבה. ודווקא לאלה לא נותנים מספיק תשומת לב".
טוב, ברור שזה קשור לאתוס שעליו בנויה המדינה, לכבוד שרוצים לתת למי שהקריבו את עצמם.
"ברור, אף שלעולם לא אוכל להבין איך זה שמי שאדם קרוב ואהוב שלו מת בצבא יכול לשאוב מזה נחמה. אני יודעת שלא כולם מרגישים ככה, אבל יש אנשים שזו התפיסה שהם מבטאים בקול רם - כאילו המוות שהיתה לו סיבה ותכלית הוא יותר נסבל. התפיסה הזו מאוד קשה לי, ואני לא מצליחה להשתכנע שיש מי שבאמת מרגיש ככה, בעומק ליבו".
המוות כשיטת הלבנה
ייתכן שבלי תפיסה כזו אפשר לצאת מהדעת מרוב כאב וצער, לא?
"ברור שהחיים מלאים דיסוננסים שקשה להשלים איתם, אבל ברמה הלאומית התפיסה הזו גורמת נזק. היא מפארת מוות של צעירים, במקום לגרום לנו לחרוד ממנו ולעשות הכל כדי להימנע ממנו. האדרת המוות הצבאי מוקצנת כל כך, כי הרי זו הטרגדיה שלנו: המדינה זקוקה לחיילים שיסכימו למות כדי שהיא תוכל להמשיך להתקיים. אז כל חייל יודע שאם הוא יקריב את חייו, נדאג לא לשכוח אותו, לערוך טקסים, לשמור שהמצבה שלו תהיה תמיד נקייה, שתמיד יהיה לידה כיסא פלסטיק קטן. זה משהו שהמדינה מייצרת.
"בילדותי היו לי חברות ילדות ממש קרובות, שאחיהן נהרג במלחמת ההתשה. השכול בבית שלהן היה נוכח מאוד. היינו משחקות בכומתה שלו. כשישנתי אצלן זה היה בחדר שלו, ועל הפסנתר שלהן היתה תמונה שלו, ותמיד כשניגנתי התמונה היתה קופצת כאילו היא מתעוררת לחיים"
"יותר מזה, על כל חייל שנופל אומרים שהוא היה מלח הארץ, עזר לזולת, היה המסמר של החבר'ה - נותר פה קוד קלישאתי, מעין תפריט של תכונות שתמיד ישייכו לחלל. הבאתי את זה בספר, כשנומי, שבתחילה פולשת לחלקה הצבאית ומקווה שלא יראו אותה - אבל גם מבינה שלא תוכל להסתתר לעד, כי אנשים אחרים יפנו אליה והיא תצטרך לשוחח איתם ולהסביר מי היא ותזדקק לסיפור - בונה סיפור ממשפטים כאלה, שהיא מלקטת מכל מיני הספדים שהיא שומעת שם. ההספדים יוצרים 'שטאנץ', תבנית קבועה של קווים לדמותו של החלל הצבאי".
גם נומי שבויה מאוד בתפיסה הזאת. היא אהבה את בעלה, אבל המוות שלו נראה לה כל כך קטן, שאין מה להתגאות בו.
"נכון, היא אהבה את מתיא, אבל הפריע לה קצת שהוא היה מרושל בחייו, והדבר האחרון שהיא ציפתה הוא שגם המוות שלו יהיה מרושל כל כך. לאחר שהיא מתוודעת לחלקה הצבאית, שנראית לה כמו סוג של גן עדן, עולה בה הרעיון לתת למתיא את המוות הראוי לו. הפיכתו לחלל צבאי היא הדרך להלבין, לייפות, להפוך את המוות שלו לאלגנטי. בתרבות שלנו המוות משמש כדי להלבין. כלומר, מי שמת, נסלח לו על מה שהוא היה, גם אם הוא היה פושע או סתם אדם בלי שום תכונה טובה. במוות הצבאי ההלבנה מוחלטת. אני בטוחה שיש המון חיילים שנפלו והיו אנשים מדהימים, שכל מה שאומרים עליהם לא מבטא אפילו קצה־קצהו של מי שהם היו, אבל המהות של החלקה הצבאית היא הלבנה".
באיזה אופן?
"האחידות הזו, העובדה שכל המצבות זהות, הכיתובים זהים, אומרת שכולם היו אותו דבר וכולם היו ממש בסדר וראויים להלל".
ברור שבחברה שלנו יש היררכיה של מוות: צבא ושואה עומדים בראש, וכל השאר בסדר יורד, עד להתאבדות, שלעיתים קרובות מלווה בבושה ממש. אבל בסיפור שלך יש היררכיה כזו גם בתוך בית הקברות הצבאי. רק לכאורה כולם נראים זהים.
"זו היררכיה אחרת, שלא מובנית על ידי המקום והיא לא מוסדית. היא תלויה במשפחות, ובמה שהן עושות מסביב למצבה האחידה. אצל החללים הוותיקים, שכבר לא נותרו להם הרבה שארי בשר, הקברים זוכים לפחות טיפוח אישי ונאלצים להסתפק בטיפול שבית העלמין עצמו נותן. נומי מפנימה את הקוד הזה, ולכן כשהיא מאמצת קבר של חייל שנראה לה שאין לו כבר מבקרים, היא גם מדמיינת אותו כדמות ההרואית והנערצת שעליה היא שמעה דיבורים בהספדים אחרים במקום. וכשהיא עושה בראשה איזו סינתזה עם הדמות של מתיא, היא בונה דמות של אחד ששיחק כדורסל ורכב על סוסים".
למרבה ההפתעה, את מתארת טקס שבו דווקא אמא של חייל מספרת עליו דברים אחרים לגמרי.
"הגברים באותה הלוויה חוזרים אל אותן קלישאות, אבל האמא מספרת על הבן שלה, ולא על איזו דמות. לכן היא יכולה לספר איך היה לו שיער ארוך כשהוא היה קטן, והיא נהגה לעשות לו קוקיות, ושהוא לא היה גבר טיפוסי, ומייד אחד הגברים לוקח לה את המיקרופון, כי אין לזה מקום. לאבל הפרטי, האנושי, שרוצה לצאת, הרבה פעמים אין מקום בכלל. אין אפשרות לומר על חלל צה"ל דברים אחרים, שלא מתאימים לתדמית".
שכנוע עצמי
באחת הפסקאות הנפלאות בספר וולפיילר בוחנת את השאלה עד כמה מי שמדברים על מתיהם בהתפעמות מסוגלים באמת להפנים את התדמית שהם עצמם יצרו. נומי מספרת לעצמה שאלמלא סבל מתיא מפלטפוס גמיש ("יש כזה", מבטיחה לי וולפיילר, והיא צודקת: מדובר בליקוי נפוץ מאוד של כף הרגל, שמתגלה כבר בילדות) ובשל כך לא אחז מעולם בנשק - "היה ראוי מתיא לחלקה הצבאית, וכפועל יוצא גם היא ראויה. הרי מה בין דם מהול בעופרת לבין דם בניחוח סבון רחצה, שניהם מותירים את אותם הכתמים ששום חומר כביסה אינו יכול להם".
"הגברים בהלוויה חוזרים אל הקלישאות, אבל האמא מספרת על הבן שלה, ולא על איזו דמות. לכן היא יכולה לספר איך היה לו שיער ארוך כשהוא היה קטן, והיא נהגה לעשות לו קוקיות, ושהוא לא היה גבר טיפוסי. ומייד אחד הגברים לוקח לה את המיקרופון, כי אין לזה מקום"
אלא שהשכנוע העצמי הזה מתפוגג כשהיא חוזרת מבית הקברות הביתה ופוגשת את הנעליים המגושמות שבעלה נהג לנעול בשל הפלטפוס, ש"חורגות ממקומן בגלל הגודל, פולשות למרחב שנותר למעבר. גם בחייו הן תמיד היו מונחות שם בולטות, לעיתים בשעת חיפזון גם מכשילות ומפילות". היא משליכה את הנעליים לפח, במין טקס טיהור שתכליתו מחיקה מוחלטת וסופית של שיירי הבעל האמיתי, הסתמי, לקראת הפיכתו לחלל צה"ל. אלא שהיא אינה עומדת בכך, ואחרי ביקור נוסף בבית הקברות היא משיבה את הנעליים הביתה: "שום דבר לא עוצר אותה מלהגיע דבר ראשון לחדר הזבל ולבדוק אם שקית הנעליים עוד שעונה על הקיר החיצון, או שחלילה כבר נלקחה".
"היא לא מסוגלת באמת לעשות לו את הטרנספורמציה שהיא רוצה", אומרת וולפיילר. "ברגעי האמת שלה, למשל כשהבטן שלה מתפוצצת מכאבים והדבר היחיד שמרגיע אותה הוא להשתטח על הרצפה, היא מסוגלת לעשות את זה רק על הקבר האמיתי של מתיא. זה מפני שלמרות השכנוע העצמי, קשה עד בלתי אפשרי לברוח מהמהות האמיתית שלנו. ורובנו, גם אם אנחנו מאמצים איזה סיפור שנראה טוב יותר מסיפור החיים האמיתי שלנו, יודעים בתוכנו את האמת".
מכל האנשים שנומי פוגשת בחלקה הצבאית היא יוצרת קשר דווקא עם הגנן, שהוא עולה חדש מרוסיה.
"היא אישה בודדה. אין לה ילדים, ורוב החברים שלהם היו מצד בעלה. היא לא באמת הרגישה שייכת לאנשים האחרים שבאו לבקר את יקיריהם שנפלו בצבא באמת, והיא יכולה להרשות לעצמה להיקשר לגנן, ששמו זכר, דווקא משום היותו זר ודחוי על ידי החברה. היא לא התאהבה בו, אבל היא מצאה מישהו שהיא יכלה לחכות לפגישה איתו, ולמלא במידת מה את הוואקום שמותו של מתיא יצר בחייה".
אם מהשיחה עד כה נדמה ש"בין האדם למקום" הוא ספר עגום, זה המקום לתקן את הרושם.
וולפיילר, שנוטה לנדוד בין משלב גבוה, לעיתים עד מלאכותיות, לבין שפת דיבור, מצטיינת בליקוט ניואנסים. על אף החריפות שבה היא מטפלת בנושא הכה רגיש, הכתיבה שלה משופעת בסצנות אבסורדיות, מצחיקות, החל בניסיונותיה של נומי לכתוב הספד, המלווים בהתייפחויות בריח חרדל דיז'ון, וכלה במבוכתה מול דיוקנאות מיכאיל ונדיה החרוטים על מצבה זוגית, כשהיא מחליפה בגדים כחלק מהכנותיה למעבר לבית העלמין המכובד יותר.
"אני רואה במוות ובעיסוק בו משהו נורא טבעי, כמו מראה שאנחנו משתקפים בה", היא אומרת כשאני שואלת על העיסוק במורבידי. "המוות הוא בעיניי קצת כמו לחזור הביתה. שלא תטעי, אני מתה מפחד מהאפשרות שאני אמות, אבל מצד שני, כשאדם מת הוא חוזר למהות הכי אמיתית שלו. זה פרדוקס טרגי".
אני לא בטוחה שאני מבינה למה התכוונת.
"לידה ומוות מאוד דומים בעיניי, כי הרי מהלידה נספרים ימינו עד המוות, ואומרים - וגם חוויתי את זה בעצמי - שבלידה אישה נמצאת בין חיים למוות. אלה שתי נקודות שבהן אנחנו הכי קרובים לאמת שלנו, אנחנו מופשטים מכל הקליפות והתדמיות שבנינו. כשנולדים, אנחנו בסך הכל גוש ראשוני של בשר, וכשאדם נוטה למות, כבר לא אכפת לו מכלום, הוא כבר לא רוצה כלום, הוא רק הוא".
זה בוודאי לא נכון ביחס לבית הקברות הצבאי שעליו כתבת, ששם שוכבים ילדים שרצו הרבה מאוד דברים לפני שמתו.
"נכון. לכן מייפים שם כל כך את המוות ושמים עליו המון מסכות וקישוטים, שנועדו להסתיר את האמת הזאת. לטובת הספר, עשיתי סיור בבית העלמין בקריית שאול והרגשתי שם ממש פולשת, מציצנית. חשוב לי לומר שאין לי שום טענה כלפי ההורים, חלילה. הם מטפחים ותולים פעמוני רוח ובובות של פיות. זה כל כך טרגי ונוגע ללב, כאילו משחזרים את חדר הילדים על הקבר. ליבי יוצא אליהם. אני זוכרת שבבית שהזכרתי, של חברות הילדות שלי, היה ניגוד עצום בין הריח של הקבר שניקינו בכל שבוע ניקיון יסודי - יצאנו עם סוגים של מברשות וסבונים ועציצים - לבין הריח של הבית, שהיו בו המון חיות ושם אפשר היה להשאיר את זה פחות נקי".
וולפיילר אינה הכותבת היחידה שמפרקת את הילת הקדושה של השכול הצבאי (ודי להזכיר את "השמלה" של לאה איני, שבו אלמנה צעירה אוכלת מאפרו של בעלה ומקבלת כוחות־על), ובכל זאת, נדמה שצריך היה לגייס מידה של אומץ כדי לנעוץ מבט כל כך נוקב בנושא. "אני מאמינה שאין נושא שאסור לגעת בו, אין דבר כזה טאבו", היא אומרת, "ובטח ובטח נושא כזה. חיילים צעירים שמתים זה נורא, זה הדבר הכי נורא, זה הפחד הקמאי של כל מי שנולד לו ילד. התחלתי לכתוב את הספר ב־2019, ופתאום כשהוא רואה אור יש מסביב כל כך הרבה מוות ואבל, מה שרק מדגיש את העובדה שבארץ הפחד הזה, שמא הילדים ימותו, לא מרפה לרגע. עצם המחשבה שכל מי שיולדת חייבת לחשוב ככה, זה כבר בלתי מתקבל על הדעת, בלתי נתפס ומחייב עיסוק בכתיבה, באמנות, בכל סוג של התבוננות אמיצה שחושפת את האמת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו