חייו של תומאס מאן הפכו לספר שמשחק בין הבדיון למציאות

תומאס מאן, הסופר הגרמני הגאון, חתן פרס נובל ומי שעומד בליבה של הביוגרפיה־שאינה־לגמרי־ביוגרפיה "הקוסם", לא גדל בבית גרמני טיפוסי. או כפי שניסח זאת קולם טויבין, הסופר שרקח את המעדן הנפלא הזה: "שנים לאחר מכן תהה תומאס אם החלטת אביו לשאת לאישה את יוליה דה סילבה־ברונס, שאמה היתה מפורסמת בדם אינדיאנים דרום־אמריקנים הזורם בעורקיה - ולא את בתו המיושבת של אחד מענקי הספנות או משפחות המסחר והבנקאות - לא היתה תחילת ההידרדרות של משפחת מאן, עדות לכך שהרעב למוזר הססגוני חדר לנשמת המשפחה, שעד כה הפגינה תיאבון רק למה שמהוגן ומכניס תשואה קבועה".

ואכן, "הקוסם" שופע אותן מוזרויות־לכאורה המבדילות את משפחת מאן מהבורגנים המיושבים שסביבה: החל באתגרים העומדים בפני האם, כשהיא נותרת לבדה לגדל את בניה אחרי מותו המפתיע של אבי המשפחה, הסנאטור; דרך התאוות המיניות העזות, שאינן תמיד שגרתיות, ותשוקת המוות שמפגינות כל כך הרבה דמויות בסיפור; וכלה ביצירתיות וברגישות של הגיבור הראשי, שמעניקות לו (ולספר) ראייה רחבה יותר מהעולם הצר שלתוכו נולד.

הגירה כפויה

מאן נולד בליבק, גרמניה, ביוני 1875, והספר מלווה אותו עד מותו, 80 שנה לאחר מכן, באוגוסט 1955 בציריך שבשווייץ. הוא עוקב אחר המאורעות המרכזיים בחייו, בהתאם לערים שבהן התגורר ועל רקע הספרים הגדולים שכתב. טובין מגיש את כל אלה על מצע של מהלכים נפשיים ורגשיים, שיש להניח כי את רובם טווה מדמיונו - גם אם נשען על יומניו של מאן, על מכתבים ועל שאר מקורות שבוודאי זמינים לכל מי שלוקח על עצמו משימה כבדה כזו.

טויבין כותב את חייו של מאן בעדינות רבה, בסגנונו המוכר שאין בו כל עודפות, ובלי לחקות את הסגנון המאני הדברני והעשיר של מושא כתיבתו. הרי עובדות אינן האמת, אלא רק חלק ממנה

העיסוק הספרותי במאן, שבגיל 26 כבר פרסם את יצירת המופת "בית בודנברוק", ואחריה שורת נובלות ורומנים גדולים כמו "מוות בוונציה", "הר הקסמים", "יוסף ואחיו" ו"דוקטור פאוסטוס" - אינו מפתיע. למעשה, סיפור חייו שזור ממילא בכל כך הרבה דרמה, שהעובדה ששימש חומר למספר רב של ביוגרפיות אינה מפתיעה. אך טויבין בחר לעשות ב"הקוסם" משהו אחר. כאן הוא מספק את הפרטים, את השערוריות, את ההצלחות והטרגדיות - ולצידם הספר מתמקד ברגעי ההשראה ובהתחבטויות האמנותיות שבהם מנסה מאן להיאחז. באותן התרחשויות טריוויאליות חמקמקות, או במילה שעלתה בו כדי לעבד אירועים ותחושות לכדי ספר. בדרך זו טויבין מצליח לכתוב סיפור רב־רבדים, שחורג מתחום התיעוד ופולש בהצלחה רבה לתחום הרומן הבדיוני.

טויבין, מהסופרים האירים המשובחים של תקופתנו, כבר פנה בעבר לכתיבה ביוגרפית־למחצה, כשחיבר לפני שני עשורים את "האמן" על הנרי ג'יימס, וב־2015 את "על אליזבת בישופ", קובץ מסות אישיות מאוד על חייה ועל יצירתה של המשוררת האמריקנית.
מאז התארכה רשימת הנובלות והרומנים שחיבר, ועוד יותר ממנה - רשימת הפרסים שקיבל.

ההנחה שהוא בחר לכתוב על מאן משום שהיה, ממש כמו ג'יימס (וכמו טויבין עצמו), הומוסקסואל שנאלץ להסתתר, אינה מופרכת, אך יש לשער שהעובדה כי מדובר בסופר שחווה בחייו את עליית הנאצים, את מלחמת העולם השנייה, הגירה כפויה, שפע אובדנים ובהם התאבדותם של אחיותיו ושל בנו, וניסיון לשקם את חייו ואת חיי היצירה שלו בגלות - תרמה גם היא לעניין שלו בנושא.

מאן, שמשפחתו לא ייעדה אותו להיות סופר, נשלח בגיל צעיר לרכוש מקצוע מעשי כסוכן ביטוח או לבלר, ועד שאזר אומץ ונטש את ההתמחות הזו הוא נאלץ להתבונן בקנאה באחיו הבכור, היינריך, מממש את תאוות הכתיבה שלו. ברבות השנים, שהיו טעונות מתח וקנאה עזה כלפי אחיו, תומאס הוכר כסופר המוצלח יותר, ואף קיבל כאמור פרס נובל לספרות. אך בתוך המשפחה היינריך הוא שזכה להערכה רבה יותר, אפילו מצד ששת ילדיו של תומאס, שנשאו עיניים מעריצות אל הדוד האידיאליסט, שהעז להתבטא בגלוי נגד הפשיזם שפשה בגרמניה, וביקרו חריפות את אביהם שהיה שקוע בכתיבתו יותר משהתעניין בהם.

למרות זאת, אגב, השיחות האינטימיות שמייצר טויבין בין בני המשפחה הן תמיד חריפות ומלאות הומור, וגם כשיש בהן חילופי מהלומות מילוליות - אלה נעשות בחן ובתבונה.

בניגוד לאחיו המפוכח, תומאס לא שיער איזה אסון עומד להתרגש עם עליית הנאצים, ובתחילה רק הביט בתיעוב ובסלידה על ההשתלטות הוולגרית על ארצו. כשכתב - אסור היה להפריע לו, אך ביום שבו פרצה המלחמה אשתו קטיה חרגה ממנהגה ודפקה בדלתו כדי לבשר לו על כך. היא הופתעה לגלות שמאחר שהיא בת ליהודים מומרים, ילדיה נחשבים יהודים בעיני השלטון, ותומאס, שכבר קודם לא היה חביב השלטונות, חשש שייפגעו ביתו, רכושו, ובעיקר היומנים החושפניים שהותיר מאחור.

ב־27 בפברואר 1933, שעה שהרייכסטאג בברלין עלה בלהבות, תומאס וקטיה מאן שהו בחופשה בשווייץ ולא יכלו לשוב עוד לארצם. שנותיהם בגלות עברו בשווייץ, באנגליה, בשבדיה ובארה"ב, וזימנו להם מפגשים עם אישים כמו אלברט איינשטיין, נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט ורעייתו אלינור, והמשורר הבריטי וו. ה. אודן.

אחרית דבר

מאן, שכל חייו העדיף להתבודד כדי לכתוב ולא להיות מוטרד בידי אנשים והעולם החיצון, ניסה להמשיך להשתמש בכתיבה כחומת מגן גם בגלגולי הגלות השונים שלו. האישיות המשעשעת והעוקצנית שטויבין העניק לו מבליחה מדי פעם, אך בניגוד למנהגים שאימץ כשילדיו היו קטנים - לשיר עימם שירים מחורזים גסים, או לטעון באוזניהם כשסבלו מסיוטים שהוא קוסם מפורסם ושרוחות רפאים מפחדות ממנו - הוא לא מצליח שוב להיאטם מפני המציאות העכורה.

גרמניה ההולכת וקורסת - שממנה הוא (על מיניותו המודחקת עד כאב המתועדת ביומניו) וילדיו (על מיניותם המוחצנת המעוררת את זעם השלטון) נאלצים לברוח - מכריחה את מאן להתפכח. הוא הולך ומתקשה למצוא עונג בתרבות המפוארת שלתוכה גדל, ויותר מזה - הוא מבין עד כמה אפילו הוא, כסופר שכל עניינו התבוננות, מסוגל היה להיות עיוור.

טויבין כותב את חייו של מאן בעדינות רבה, בסגנונו המוכר שאין בו כל עודפות, ובלי לחקות את הסגנון המאני הדברני והעשיר יותר של מושא כתיבתו. הוא ממלא ב"הקוסם" אחר מצוותה של סופרת אחרת, הילרי מנטל הבריטית, שזכתה פעמיים בפרס בוּקֶר על הרומנים ההיסטוריים שלה ("וולף הול" ו"הביאו את הגופות"), ושאמרה כי מי שבוחר לכתוב רומן היסטורי - ראוי שיזכור כי עובדות אינן האמת אלא רק חלק ממנה, וכי מידע אינו ידע.

גם התרגום של ניצה בן־ארי מצוין. קצב המשפטים ואורכם, והבחירה במשלב מצוחצח למדי, מסייעים לצלול תוך כדי הקריאה לאווירת הזמן והמקום של ההתרחשויות.

טויבין אכן מציע סדר חדש בעובדות חייו של מאן, ומציע להבין אותו כסופר חד־פעמי שלא העז לבצע בחייו צעדים גדולים, שהיה כותב רגיש אך לא היה מסוגל לחוש בצורכיהם של קרובים, ולמרבה הטרגדיה - גם לא בצרכיו שלו.