באחד מהבקרים ב־2006 הדפיס יואב בלום, אז כותב אנונימי, 40 עותקים מאסופת סיפורים קצרים שכתב, וצעד לבית הקפה הקרוב לביתו. הוא השאיר שם עותק והמשיך לתחנת האוטובוס הראשונה, ואז לבאה בתור. בכל רחבי רמת גן פוזרו עותקים של אסופת הסיפורים, כולם עם הבקשה להעביר את האסופה הלאה, למיקום חדש ולקוראים חדשים. "זה התגלגל לכל מיני מקומות", הוא מספר. "בדיוק לפני כמה חודשים קיבלתי תמונה של מישהי שיש לה את אחד העותקים האלה".
מאז בלום, 45, הוציא חמישה ספרים, רובם רבי מכר, שתורגמו ל־15 שפות והזכויות עליהם נמכרו לפלטפורמות הסטרימינג הגדולות ולמפיקים הוליוודיים לטובת עיבודים למסך הגדול ולמסך הקטן. ספרו החדש, "כהרף עין", תעלומה בלשית שסובבת סביב פרופסור יהונתן ברנד, פיזיקאי בעל שם עולמי ונוסע בזמן, יצא לאור ממש לפני פרוץ המלחמה.
"הכל נעצר", הוא אומר כשהוא יושב מולי בבית קפה קטן בגבעת שמואל, מהסוג שעמוס עגלות עם תינוקות ואימהות עייפות, כנראה בחופשת לידה - אחרי שגם הכתבה הזו נדחתה שוב ושוב בעקבות המצב. "היה בי חלק שאמור היה להיות מאוכזב מכך שמשהו בספר כאילו נפגע, אבל זה לא באמת קרה. העוצמה של הטבח היתה כל כך גדולה, שפשוט השלמתי עם העובדה שזמנו של הספר על המדף הסתיים. להתבאס מזה נראה לי קטנוני וטפל. מה שכן, מאז אני מנסה להבהיר לעצמי מה התפקיד של ספרות בכלל בעולם, ושל הכתיבה שלי בפרט. איך אני מייצר ערך מוסף מעבר להסחת דעת או בידור. הטבח והמלחמה הביאו המון מחשבות וחשבונות נפש, כמו שכולנו עוברים כבר חודשיים, ובמקרה שלי - זה גרם לי לתהות איזה סוג של ספרים ייצאו ממני מעכשיו, אם בכלל. איזה מין אדם כותב אני. הרי ברור שמשהו הולך להשתנות".
מרגיש אאוטסיידר
הסיפור של בלום, חובש כיפה ואב לשלושה מגבעת שמואל, חריג בנוף הספרות המקומי. הוא נולד ברמת גן, שירת בתפקיד טכנולוגי בממר"מ במשך שש שנים, ולאחר מכן הפך לאיש תוכנה בחברות הייטק. רק שאז הוא החליט להתפטר ולהפוך לכותב במשרה מלאה. "זה קרה בשלבים - בהתחלה היה לי יום בשבוע שבו לא עבדתי, והקדשתי לכתיבה. ואז הספרים התחילו לצאת, מצאתי סוכנת בארה"ב שמכרה את הזכויות עליהם, וזה אפשר לי מרחב נשימה של כמה שנים".
זה סיפור מאוד חריג, בענף שבו רוב האנשים צריכים לעבוד, בדרך כלל, בעבודה נוספת.
"זה גם לא התחיל ביום אחד. אני כותב מגיל מאוד צעיר. אני זוכר את עצמי כנער כותב סיפורים קצרים ומדפיס לאנשים, בעיקר לבחורות, כדי שיגידו לי מה דעתן. כתבתי בשמירות בצבא כסמל תורן, ואחרי הצבא הקמתי בלוג עם סיפורים קצרים מעולמות הפנטזיה האורבנית. ואז ניסיתי להוציא לאור את הסיפורים, וההוצאה היחידה שחזרה אלי ביקשה שאשלם על הפרסום. החלטתי שאני לוקח את זה כפרויקט, כותב יום־יום, עד שאגיע למצב שאכתוב מספיק טוב כדי שתהיה הוצאה שתרצה להוציא אותי גם בלי שאשלם לה. לקחתי את אחד הסיפורים הקצרים, שיפרתי אותו, והוא הפך ל'מצרפי המקרים', שנמכר בערך ב־60 אלף עותקים עד היום".
מספר מפתיע, בהתחשב בכך שמדובר במדע בדיוני, בשוק הישראלי שלא באמת קורא בהמוניו את הז'אנר.
"אני באמת חושב שהיה לי מזל. אולי זו תסמונת המתחזה שמדברת מגרוני, אבל 'מצרפי המקרים' יצא בתזמון שנתן לו יתרון גדול, ואני מרגיש שהיתה כאן עזרה מלמעלה. וגם אני לא בטוח שהקורא הישראלי מזהה אותי ככותב ז'אנר, בין אם מדע בדיוני או פנטזיה. נדמה לי שרוב הקוראים שקראו את הספרים הראשונים שלי לא הרגישו שהם קוראים ספר ז'אנר. גם 'מצרפי המקרים' וגם 'המדריך לימים הקרובים', שהגיע אחריו, לא היו ממש חלק מהז'אנר, וזה לא התחבר לאנשים עם 'הארי פוטר' או 'משחקי הכס'. העלילות בספרים שלי הרבה יותר קרובות למציאות היומיומית".
אחרי ההצלחה הגדולה של "מצרפי המקרים", שראה אור בארץ ב־2011, בלום שכר מתרגם והחליט לנסות להוציא אותו באמזון, עצמאית. "אבל אז הבנתי שלהוציא אותו בהוצאה עצמית בחו"ל זו עבודה במשרה מלאה, וזה לא יאפשר לי לעשות את מה שאני באמת רוצה, שזה לכתוב", הוא אומר. "בשלב הזה חיפשתי סוכן בחו"ל, וגיליתי שדווקא בדברים האלה להיות בור זה מה שהכי עוזר לך. לא ידעתי כמה זה אמור להיות קשה ובעייתי. פשוט אספתי מיילים של יותר ממאתיים סוכנים, הכנסתי לקובץ אקסל שהכנתי, וכתבתי משהו קטן על הספר. באותה תקופה כבר מכרתי את הזכויות עליו למפיק ישראלי שחי בהוליווד והתעניין, ומתוך אותם מאתיים ומשהו סוכנים, שניים חזרו אלי עם תשובה חיובית".
כיום הספרים של בלום כבר מתורגמים לרוסית, לצרפתית ולאיטלקית. בדרום קוריאה בלום הגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר הדיגיטליים. כשאני תוהה לגבי הפער בין ההצלחה בעולם ובין השוק הישראלי, הוא מסתייג. "אני קצת חושש מזה שתוציאי אותי גדול יותר ממה שאני. התרגומים נשמעים גדולים, ואני באמת מאוד גאה בהצלחות שלי, אבל יש נטייה להוציא את זה מפרופורציה. מה שהם כן נותנים לי זה את האפשרות לעשות מה שאני עושה בלי להתפשר יותר מדי.
"פה בארץ יש לי את הקוראים שלי ואני מאוד אוהב אותם, המפגשים איתם מאוד נעימים לי, תמיד. אבל אני אדם מופנם מטבעי, ואני לא חלק מאיזושהי קהילה, וגם בתוך המילייה הספרותי אני מרגיש אאוטסיידר. מדי פעם אני שואל את עצמי למה לא הזמינו אותי לאירוע כזה או אחר, ואז אני אומר לעצמי 'אתה לא מזמין את עצמך, למה שהם יזמינו אותך?'. אבל טוב לי במקום שאני נמצא בו".
בחזרה לעתיד
"כהרף עין" הוא הספר הראשון של בלום שמשלב אלמנט מדע בדיוני מובהק, כשהוא עושה שימוש במכונת זמן. "בספרים שלפני כן שאלתי שאלות של 'מה היה קורה אילו'", אומר בלום. "ב'כהרף עין' דיברתי על האופן שבו הדמויות שבויות בעבר, בגלל נוסטלגיה, חוסר יכולת לשחרר טראומה - כל דמות וסיבותיה שלה, והשימוש במכונת זמן מבקש לעשות תיקון".
"ביהדות יש מדרשים שלמים שנוגעים במסעות בזמן. משה רבנו נע קדימה בזמן ורואה את רבי עקיבא. הוא שואל את הקדוש ברוך הוא: אם יש לך את רבי עקיבא, למה אתה מביא את התורה איתי? אלוהים, בתגובה, מראה לו איך רבי עקיבא נהרג בידי הרומאים. חוני המעגל הולך לישון ומתעורר אחרי 70 שנה"
נדמה שאנחנו בעיצומו של גל מסעות בזמן ששוטף את התרבות הפופולרית – מ־Bodies בנטפליקס, "פרויקט לזרוס", הפופולריות הגואה של "דוקטור הו", "בחזרה לעתיד" בגרסת המחזמר.
"באמת יש כמה סדרות שהגיעו ברגע אחד ויצרו תחושה של פיק, אבל מסעות בזמן היו כל הזמן, בטח בספרות. בסוף, הסיפורים שבליבם מסע בזמן תמיד סובבים סביב אחד משני נושאים: חרטה או פחד. חרטה על מה שהיה קורה אם היינו עושים שינוי בעבר, אפילו קטן, שהיה יכול להשפיע על העתיד; ופחד ממה שיהיה אם נעשה את הבחירה הלא נכונה, בין אם כפרטים או כחברה. והדבר הזה, על איך שינוי קטן יוצר אפקט גדול - קשה להראות אותו בסיפור ליניארי רגיל, אבל קל להציג אותו דרך החזרה אחורה בזמן. וגם, מעבר לעונג האינטלקטואלי, אני חושב שבסיפורי מסעות בזמן יש תחושה של סדר. אתה עושה משהו, והוא מתחבר לדבר אחר, ונוצר מעין מעגל השפעות. והרבה פעמים אנחנו מצפים שסיפורים יעשו לנו סדר בעולם כאוטי".
כאיש דתי, איך משתלבת התפיסה הזאת שבליבה נמצאת הבחירה החופשית, עם התפיסה היהודית שבה אמנם הרשות נתונה אבל הכל צפוי?
"היהדות שאני מכיר מדברת על העתיד כפתוח לגמרי, בטח בכל מה שנוגע לציפייה לגאולה. חייך נמצאים בידיך באופן מלא ושלם, וזה בא לידי ביטוי באמונה של בחירה חופשית. את יודעת, לפני שיצא הספר, כחלק ממאמצי הקידום, יצרתי פודקאסט בנושא תפיסת הזמן. ראיינתי בו פיזיקאים, חוקרת ספרות וגם את הרב סתיו, ושם דיברנו על זה שהיהדות מנסה להגיד שהעתיד עדיין לא נקבע, הוא בידינו, ותפיסת הגורל היא לא חלק מהעולם שלנו".
ועדיין, אפילו בהקשר הזוגי, חז"ל כתבו במסכת סוטה: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת־קול יוצאת ואומרת 'בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני'". כלומר, על פי היהדות הדברים כן כתובים ונקבעים מראש.
"אני חושב שיש שבעים פנים לתורה, וכל מיני שיטות לגבי איך העולם מתנהל. המקום שבו אני נמצא אומר שההחלטות שלך קובעות את הגורל שלך, ובעיניי השאלה אם יש מישהו שנקבע לך - משנית לשאלה איך אתה משיג את האדם הנכון, ואיך אתה נהיה האדם המתאים בשבילו. ב'מצרפי המקרים' דיברתי על גורל ועל בחירה חופשית, על המתח שביניהם, ומה שהיה לי חשוב ככותב הוא לא לשים סימני קריאה על כל זה, אלא להגיד - זה מורכב, בואו תראו איפה אתם, הקוראים, בתוך זה. אבל אני, באופן אישי, לא חושב שיש בחירה חופשית מוחלטת וגם לא גורל מוחלט. אני כן מנסה לחיות את חיי לפי התפיסה שלהחלטות שלי יש כוח".
את הספר אתה פותח בציטוט "העבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף עין. אם כן – דאגה מנין?" שהופיע לראשונה בספר "מראה מוסר" מ־1716. מה זה אומר מבחינתך?
"יש כל כך הרבה זוויות שבהן אנחנו חווים את הזמן - הוא נסתר ונוכח באופן מהותי בחיים שלנו. הזמן הוא מסתורי, הוא אוסף של רגעי הווה חסרי ממד, ואנחנו מרגישים אותם ועוברים דרכם. אני יכול להבין אותו רק כשאני לא מסתכל עליו ישירות, ובאיזשהו מובן - הזמן הוא הזדמנות, מבחינתי, לקחת את הרגע הבא ולעשות איתו משהו. שם הספר, אגב, נגזר מהציטוט הזה".
יש תחושה מתעתעת בכל הנוגע לזמן. לפעמים נדמה ש־7 באוקטובר קרה אתמול בבוקר, אבל יום שבת האחרון היה לפני שנתיים.
"בדיוק. אנחנו כל הזמן מדברים על לחיות בהווה, ונורא רוצים את זה. לחיות בכאן ועכשיו, ולא להיות תקועים בעבר או לחשוב על מה שיהיה בעתיד. ובאיזשהו מובן אנחנו חיים בהווה מתמשך מאז 7 באוקטובר, ותחושת הזמן שלנו נעצרה. וכנראה יש הבדל בין הווה שאנחנו בוחרים להיות בו לבין הווה שנכפה עלינו, שפשוט לא מאפשר לנו להתקדם הלאה. אני חושב שרק ביום שנצליח להסתכל על מה שקרה, כשייסגר המעגל הזה - רק אז נוכל להשתחרר ולבחור לחיות מחדש. וזה מעניין איך תחושת הזמן שלנו מושפעת מהטראומות שלנו, או לחלופין מהתקוות שלנו. מהדברים הקטנים שמערערים ובונים אותנו".
"הזמן הוא מסתורי, ואנחנו לא באמת מצליחים לתפוס אותו. למעשה, הוא הדבר הכי מסתורי שיש בעולם שלנו - שהוא לא עולם הפנטזיה, הקסמים ואנשי הזאב, שלא באמת קיימים במציאות"
ואולי זו הסיבה שכל כך הרבה ספרים עוסקים בו כתמה מרכזית? אולי כולם בעצם מנסים לפצח את השאלה של מה זה בכלל זמן?
"הזמן הוא מסתורי, ואנחנו לא באמת מצליחים לתפוס אותו. למעשה, הוא הדבר הכי מסתורי שיש בעולם שלנו - שהוא לא עולם הפנטזיה, הקסמים ואנשי הזאב, שלא באמת קיימים. הזמן כן נמצא ביומיום שלנו, והעיסוק בו מאפשר לנו לגעת במשהו מסתורי בלי לצאת מגבולות המציאות. אבל אני בעיקר חושב שהוא כלי סיפורי שמאפשר לטפל בנושאים אחרים. הרי סיפורים על זמן הם כמעט אף פעם לא סיפורים על זמן. Bodies בנטפליקס שהזכרת, למשל, הוא סיפור פוליטי שמדבר על עליית דיקטטורות ומשטרים טוטליטריים, ועל איך אפשר היה למנוע או לא למנוע אותם. 'בחזרה לעתיד', שזו קלאסיקה של מסע בזמן, מדברת על הבחירות שאנחנו עושים, ועל האפשרות לשנות או להגדיר את עצמנו באופנים שונים. 'מכונת הזמן' של ה. ג'. וולס מדבר את הפחד מהעתיד, או התקווה לגביו, כשהוא שואל איך העתיד יכול היה להתפתח. וגם ביהדות, אגב, יש מדרשים שלמים שנוגעים במסעות בזמן".
כן?
"ברור. משה רבנו נע קדימה בזמן ורואה את רבי עקיבא. הוא שואל את הקדוש ברוך הוא: אם יש לך את רבי עקיבא, למה אתה מביא את התורה איתי? אלוהים, בתגובה, מראה לו איך רבי עקיבא נהרג בידי הרומאים. חוני המעגל הולך לישון ומתעורר אחרי 70 שנה ורואה את העתיד, ואת הדרך שבה העולם השתנה. מסע בזמן הוא אלמנט חוזר בסיפורים שמדברים על החלטות - איך מה שקרה ישפיע על מה שיבוא".
קצת מזכיר את המסע שאתה יצאת אליו אחרי 7 באוקטובר.
"את יודעת, יש סצנה ב'דברים מוזרים' שמזכירה לי את המצב שאנחנו נמצאים בו כרגע. בסדרה יש את העולם שמתחת, שנמצא בו כל הרוע, ואת העולם הרגיל. באחת העונות רואים את הפתח שמחבר בין שני העולמות האלה. בעולם הרגיל אנשים חיים את חייהם, ובעולם שמתחת יש מפלצת שאורבת ומחכה לשעת כושר שבה היא תוכל לעלות ולעשות דברים.
"אני חושב שיש איזושהי אידיאליזציה של ספרות וכתיבה, בתור ה־דבר שהוא־הוא החיים האמיתיים, ובלי זה, מי נהיה ומה אנחנו. ונכון, חמישה אחוזים הספרים הם באמת כאלה, אבל יש המון ספרים שהם לא. ומה שהבנתי בעקבות הטבח הוא שאני צריך לחשוב אם מה שאני עושה באמת חשוב או שאפשר גם בלי זה. עד כמה מה שאני עושה תורם לעולם. אני חושב שיוצרים בכלל צריכים לשאול את עצמם את השאלה הזו. לא כל יצירה ראויה, ולא כל יצירה חייבת להיכתב. ובעקבות מה שקרה, עברה עלי כזאת טלטלה עד שהגעתי למסקנה שאני צריך להחליט, יצירתית, מה אני עושה, אם אני עושה בכלל, ואם לא - אז מה כן. יכול להיות ש'כהרף עין' יהיה הספר האחרון שלי. ומצד שני, אני אדם שפורש מכתיבה פעמיים בשבוע, אז הייתי לוקח את האמירה הזו עם גרגיר מלח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו