אאף אחד בעולם לא רוצה לראות יהודי בטריפ. אומרים לנו שזה לא הזמן לפוליטיקה. ואחר כך מוסיפים שזה לא הזמן לספרות. וזה לא הזמן למוזיקה. ולא זמן להתאהב או להשתכר, לחלום או לנשום. שזה לא זמן להיות, לבהות, להתהלך שווא ולנשום את הסתיו. וזה בטח ובטח לא הזמן להיכנס לטריפ.
אבל אותם האנשים שאומרים לנו היום שזה לא הזמן ל... הם אותם האנשים שגם אתמול - כשלכאורה היה לנו את כל הזמן שבעולם (את העבר והעתיד אנחנו תמיד מדמיינים כנקיים, חפים מכל עול, מחויבות וסכנה) - לא היו מעוניינים באמנות לשם אמנות, בחיים לשם חיים, במסיבות כמו "נובה".
ראיתי פסטיבל שירה שהכריז כי השנה ייערך "במתכונת מלחמה". ופירושו של דבר: לא במתכונת שירה. הם חושבים שהם עושים מעשה טוב, שהם "מתגייסים". מתגייסים לְמה? מתגייסים לטובת מי?
כי אין איש בעולם שרוצה לראות יהודי בטריפ. לא יחיא סינוואר ולא אורית סטרוק. לא האוונגליסטים תומכי ישראל ולא הגראציות האנטישמיות מהרווארד ומ־MIT. כולם רוצים שהיהודי יהיה יהודי - כבול בזהותו, אזוק לגורלו. אף אחד בעולם לא רוצה לראות יהודי חופשי, יהודי מאוהב, יהודי רוקד (ריקודים לא־יהודיים), יהודי קורא ספרות אקזיסטנציאליסטית, יהודי יושב בבית קפה (בגלל זה כולם שונאים - ואוהבים - את תל אביב). יהודי חי. אף אחד בעולם לא רוצה לראות יהודי חי.
עד לא מזמן נהגנו לומר על הנופלים: "במותם ציוו לנו את החיים". הפסקנו לומר את זה. אף אחד כבר לא אומר "במותם ציוו לנו את החיים".
אבל זה הציווי - וזה הזמן. זה הזמן להרגיש קיימים, לחוש בקיום, לחוש בהיותנו בני אדם ("וברגע המכריע של המוות, כשכל האפשרויות מבוטלות, אנו אומרים: אדם! אך אין פירוש הדבר שאנו מדברים בבוז. להפך, אנו משתמשים בפנייה הגבוהה ביותר, משום שלהיות אדם אינו נופל משלל הגיוונים, אלא מוּרם מהם; משום שהפאר שבשוויון הבסיסי בין כל בני האדם אינו השוויון העצוב של המוות, אלא השוויון הבסיסי בין שושני השדה", סרן קירקגור).
זה הזמן להמציא את עצמנו, דווקא לבנות את עצמנו כיחידים על רקע העולם. זה הזמן היחיד (לא יהיה אחר) לנסוע למכתש רמון עם בקבוק וויסקי ולצפות בכוכבים נופלים. זה הזמן (אין אחר, גם בלי חמאס אנו בני תמותה) לשמוע אלבום פרוגרסיב רוק שלא שמענו מאז התיכון. זה הזמן לקרוא סוף־סוף את "האיש בלא תכונות", את הטרילוגיה של בקט, את שירת שגיא אלנקוה ("יֵשׁ חֶמְלָה וְתִקְוָה, / יֵשׁ הִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ / בַּדּוֹמֵם, בַּחַי, בַּזּוּלָת, / גַּם הַקֵּץ לֹא סוֹפִי").
כשנשאל ווינסטון צ'רצ'יל לגבי קיצוץ תקציב התרבות בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא ענה: "אז בשביל מה אנחנו נלחמים?". אלא שצ'רצ'יל מעולם לא אמר את זה. אף פעם, באף מקום, לאף אחד. וגם לשם כך יש לנו ספרים: כדי שלא נהיה בורים גמורים שמצטטים ציטוטים מומצאים כל היום (ואני ממליץ בחום על החיבור המונומנטלי "מלחמת העולם השנייה", שעליו זכה צ'רצ'יל בפרס נובל - לספרות).
ראיתי פסטיבל שירה שהכריז כי השנה ייערך "במתכונת מלחמה". ופירושו של דבר: לא במתכונת שירה. הם חושבים שהם עושים מעשה טוב, שהם "מתגייסים". מתגייסים לְמה? מתגייסים לטובת מי? מי שיודע לעשות עסקים, טוב שיעשה עסקים בעת הזאת. ומי שיודע לעשות מלחמה, חובה שיעשה מלחמה בעת הזאת. אך מי שיודע לעשות משמעות ממילים - שיעשה משמעות ממילים. שיעשה טריפ.
בימים אלו, אנו, המו"לים והעורכים, מתכננים את השנה הבאה. אסור בתכלית האיסור שמסקנתנו מ־7 באוקטובר תהיה "להתגייס", כלומר להסתגר: לפרסם עוד ועוד ספרות מקור (כי מי רוצה לקרוא עכשיו את הדֶנים האנטישמים האלה?), וכמה שיותר ריאליסטית (כי למי יש עכשיו קשב לקרוא על חייזרים?), וכמובן "אקטואלית"/"רלוונטית", כלומר מדממת, פגועה וצודקת. כי זה לא יעשה טוב לאף אחד. חבר שבור לב מבקש צ'ייסר, קלונקס, גלידה - אבל אנחנו לא נהיה חברים טובים אם נמשיך להאכיל אותו גלידה לנצח.
זאת האחריות שלנו להתערב, לסרב למה שמצופה מאיתנו. כי אנחנו לא יודעים, לא יכולים ולא צריכים להתחרות בחדשות. אנחנו יודעים, יכולים וצריכים להציע חוויה אסתטית, רליגיוזית, אינטלקטואלית (האף כמעט מתעקם מעצמו כשהוגים היום את המילה הזאת שהפכה קללה, "אינטלקטואלי"), פסיכדלית. זה לא מתפקידנו למוטט את חמאס. זה לא מתפקידנו לפנות את הפצועים. מתפקידנו לקיים חיי רוח וחיי רגש וחיי נפש בארץ הזאת, כי אחרת אין טעם בכל אלה.
"הַאִם זֶה הִשְׁתַּלֵּם?" שואל פרננדו פסואה בספרו הלאומי־מיסטי "מֶסר". אחרי שגולל שיר אחר שיר את כל ההיסטוריה של ארצו, פורטוגל - את כל המלחמות ומלחמות האזרחים, את כל המלחים הטבועים, את כל הדמעות - האם זה השתלם? האם כל זה היה שווה? כן, עונה פסואה, "כָּל דָּבָר מִשְׁתַּלֵּם / בִּתְנַאי שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ קְטַנָּה מִדַּי".
זה תפקידנו לוודא שהנפש לא תהיה קטנה מדי. אין זה תפקידנו להביע את דעתנו (דעתנו כאנשי רוח אינה חשובה מדעתם של אחרים), לחתום על עצומות או ליזום אנתולוגיות מלחמה. תפקידנו הוא לנסוק לגבהים ולצלול לעמוקים, להרחיק לכת ודרך, לוודא שהנפש תהיה ערה, מעודנת ורחבה דייה כדי לבלוע את היקום - על כל זוועותיו ונפלאותיו.
