"לא צריך לרחם על הילדים. צריך להגן עליהם מהחיים, לא מנראטיבים"

בשנת 2013, קבוצת אמנות שנקראה אז 'בית ריק' עשתה פרויקט אמנות נודד ברחובות ירושלים", מספר הסופר ד"ר אמיר חרש. "הם הזמינו אותי לעשות פעילות ספרותית, חשבתי שיהיה נחמד לכתוב טקסטים לאנשים ברחוב, וביקשתי מכונת כתיבה. לא ידעתי מה ייצא מזה, פשוט ישבתי עם מכונת הכתיבה הישנה על ספסל, אנשים התיישבו לידי, סיפרו על החיים שלהם, והתחלתי לכתוב להם שירים וסיפורים בהשראת השיחה. גיליתי שאני מאוד נהנה מזה, ויצא שאני עושה את זה כבר עשור, תחת השם 'כתבן אלף'. ופתאום, בתקופה האחרונה, זה נהיה נורא רלוונטי".

איך?

"הכתבנות היא הדרך שלי להיות חלק ולעזור. הלכתי לכתוב עבור אנשים, בעיקר מפונים מהעוטף. בין אם הם רצו לכתוב מכתב לחבר שנמצא במלון אחר, או לספר על הביקור שלהם בבית, או על דברים שקרו להם. שמתי לב שזה מאפשר להאיר פינות חשוכות. אנשים מספרים לי דברים מאוד רגישים, לפעמים טראומטיים, ואני צריך למצוא דרך לכתוב את זה, ככה, על המקום, בלי להתחמק".

למה דווקא הפורמט הזה מוציא את זה מהם?

"נדמה לי שזה יושב על פונקציה שבין פסיכולוג לכומר מוודה, לחבר, למשורר חצר. פתאום נוצרת שיחה שהופכת למאוד אינטימית. אולי זה קשור בעובדה שיש שם מישהו שאתה לא חייב לו כלום ושלא מכיר אותך, שנמצא שם רק בשביל להקשיב, ובסוף מקבלים מזה שיר או טקסט קצר ששומר משהו מהרוח של אותו הרגע. ולפעמים זה לוקח למקומות לא צפויים.

"לפני כמה שבועות, למשל, פגשתי נערה משדרות. בהתחלה לא היה לה מה להגיד. היא אמרה שהכל משעמם. זה היה מעניין, איך בתקופה כזו שקורים בה מלא דברים - היא מדברת על שעמום. אבל היא היתה במלון, מנותקת מהחיים שלה, וזה מה שהיא הרגישה. ואז שאלתי את השאלה שאני פותח איתה הרבה מפגשים מהסוג הזה: אם היית יכולה להיות חיה, איזו חיה היית רוצה להיות? רוב האנשים עונים דולפין, אבל היא אמרה שהיא היתה רוצה להיות ערפד. היא התחילה לספר המון דברים על ערפדים, שמסמלים מצד אחד רצח ומוות, ומצד שני גם רצון לשרוד, ועולה סביבם השאלה של מה היינו מוכנים לעשות, כמה רחוק היינו מוכנים ללכת בשביל לשרוד. זה סימבול מאוד חזק, ואני חושב שזה היה הרגע שבו הבנתי עד כמה לאימה, כז'אנר, ולסיפורים העל־טבעיים, יש מקום ותפקיד דווקא בתקופה הזאת".

בספטמבר האחרון, רגע לפני המלחמה, חרש, 42, הספיק להוציא את הספר השלישי שלו, "אימה בראשון מערב". בניגוד לספריו הקודמים, "יתבטל העולם" הבלשי ו"ברונז" (שקיבל את התיוג המעניין והחריג "פנטזיה כנענית"), כאן מדובר בקובץ סיפורי אימה קצרים לנוער, שקורה, מכל המקומות, בראשון לציון.

"אנחנו חלק מאירוע טרור, וטרור זו לא מילה ניטרלית, טרור זה שם של רגש. זה פחד. הסרטונים שעולים ברשת הם חלק מאסטרטגיה שמטרתה לזרוע פחד, ויש להם מחיר מורלי, נפשי, אישי"

"יש לי שלושה אחיינים שהתחלתי לכתוב להם סיפורים מאז שהיו מאוד קטנים", הוא מספר. "בכל יום הולדת כתבתי להם סיפור, עד שהם הגיעו לגיל 14 וכבר היו גדולים מדי למסורת הזו. ניסיתי לחשוב איזה ז'אנר הולם את הגיל. זה קרה כשהקורונה היתה בשיאה. התעסקתי אז הרבה באימה, והתחלתי לכתוב להם סיפורי אימה שמבוססים על החיים שלהם, עם משפחה שדומה לשלהם, ואנקדוטות יומיומיות, כמו דיאטת ההשמנה שהם עשו. לקחתי את האלמנט הרגיל הזה, והלכתי איתו עד הקצה. אבל אז נוצרו כל מיני דרמות משפחתיות סביב זה".

אילו דרמות?

"נגיד, בסיפור 'מלכתנו', אחותם של ארי ודגן, התאומים שמובילים את הסיפורים, מוכתרת למלכת הג'וקים. זה סיפור מאוד גרפי שעוסק בגועל, והוא היה היחיד שנתתי לאחותי לקרוא לפני שנתתי לאחיינים, כדי לוודא שזה בסדר".

מה היא אמרה?

"שעדיף לחכות עם זה, והם באמת לא קראו אותו עד שהספר יצא. התחושות הפיזיות שהוא מעורר מאוד חזקות, ולכן הוא גם מאוד אפקטיבי. אחרי שאמא שלי קראה אותו, אגב, היא שאלה אם אני זוכר את האגדה שאמא שלה סיפרה, על שתי אחיות: אחת מהן יוצאת להרפתקה, וכשהיא חוזרת ופותחת את הפה נופלות לה ממנו מטבעות זהב. כשאחותה העצלנית והמרשעת יוצאת לאותה הרפתקה - ולא עושה בה שום דבר טוב - היא חוזרת, פותחת את הפה, ומגלה שיוצאים לה ממנו צפרדעים. הדימוי הזה, של רמשים שיוצאים מהפה, שחוזר גם ב'מלכתנו', כנראה עובר במשפחה מדור לדור. נועדתי לספר אותו שוב".

זומבים, זומבים בכל מקום

את הסיפורים הקצרים ב"אימה בראשון מערב" מובילים התאומים דגן ואורי, שאיכשהו כל הדברים האיומים קורים דווקא להם: ילד זומבי שמגיע לכיתה, דרקון נורא שמחייב את כל המדינה להיכנס לסגר ממושך, ותקלה משונה עם דיאטת השמנה. אלה סיפורים פרועים, מפחידים, שלא עושים הנחות, והבחירה לספר אותם היא לכל הפחות מעניינת - בין השאר כי ז'אנר האימה, באופן היסטורי, לא בדיוק תפס בספרות המקור. למעשה, למעט "האדונית והרוכל" של עגנון, קשה לחשוב על סיפורי אימה בולטים בתרבות הישראלית, ולישראלים שבכל זאת התעניינו בז'אנר נותר לבחור מבין כתביו של סטיבן קינג לסדרת ספרי "צמרמורת".

הבחירה החריגה בז'אנר בולטת במיוחד על רקע חייו המאוד נורמטיביים של חרש. הוא נולד וגדל ברמת גן, בצבא שירת במודיעין שדה, ואת התואר הראשון עשה בתוכנית מצטיינים באוניברסיטת תל אביב. התואר השני שלו עסק בפסיכולוגיה קוגניטיבית, שם חקר תופעה שנקראת עיוורון קשבי. משם, המשיך לדוקטורט בספרות.

"רציתי להבין את חוויית הקריאה, בדגש על הקשב של הקוראים. עקבתי אחרי תנועות עיניים של מי שקראו טקסטים ספרותיים, וניסיתי להבין את האופן שבו טכניקות ספרותיות שונות משפיעות על החוויה. גיליתי, למשל, שרק ב־20% מהמקרים הטכניקה הספרותית, בין אם שימוש בשפה פיגורטיבית, סיבוך ספרותי או הערות מחבר - משפיעים לחיוב על הקורא. בשאר המקרים הטכניקות הללו דווקא מביאות לעיבוד חלקי או לכישלון פרשני של הטקסט".

לאימה הוא נכנס בתקופת הקורונה. "תמיד אהבתי אימה, אבל זה לא תפס מקום מרכזי בחיים שלי. אני זוכר שבתור ילד הייתי מכסה עיניים בסרטים מפחידים, ואני חושב שזה היה ב'בית קברות לחיות' או ב'פרדי קרוגר' שהלכתי והתחבאתי בתוך ארון. רק בתקופת הקורונה נכנסתי לזה לעומק, אולי כי זו היתה תקופה מאוד קשה בשבילי. גם בגלל שגרתי לבד, וגם כי בדיוק סיימתי את הדוקטורט שלי, וזה היה הרגע הזה בחיים שבו הייתי אמור לפרוץ לעולם האקדמי הבינלאומי - ללכת לכנסים, לעשות פוסט־דוקטורט - ולא היה כלום, הכל קפא. בדיוק סיימתי לכתוב ספר ולא היתה לי דרך להוציא אותו לאור, כי גם ענף הספרים עצר.

"אחד הדברים שעשיתי בתקופה הזו היה לראות סרטי אימה ולשמוע ספרי אודיו פוסט־אפוקליפטיים. אני חושב שזה מה שעזר לי לשמור על שפיות בתוך ההתפרקות הכללית הזו. אגב, בזמנו לא חשבתי שיש עוד אנשים שעושים את זה, אבל ממש לאחרונה גיליתי שזה היה עניין בתקופת המגיפה. שהיה זינוק של צפיה בסרטים פוסט־אפוקליפטיים, בסרטי זומבים, בסרטים על מגיפות. יצא גם גל של מחקרים שניסו להבין את התופעה הזאת. נראה שזה ממש עזר לאנשים".

"ילדים חווים את כל קשת הרגשות, כולל פחד ואימה. החומרים האלה הם חלק מהחיים שלהם, ותרבות אזהרת הטריגר שנוצרה בשנים האחרונות משתלטת גם על ספרות הילדים והנוער. אני לא חושב שזה בריא"

מה המחקר מצא?

"אחד הממצאים המעניינים היה שמי שצפה בסרטים מהסוג הזה היה פחות בחרדה, ומוכן יותר להתמודד עם המגיפה. אחת הסיבות היא שהם מאפשרים לחוות חרדה בסביבה בטוחה. הרי במציאות, כשיש אסון גדול ואת חלק ממנו, החרדה נשארת קבועה ונוכחת. אבל כשאת קוראת על זה, את יכולה לחוות את הפחד בלי להיות בסכנה אמיתית, ואז גם לשמוח על הסוף הטוב. בנוסף, כשאנשים רואים יחד סרט אימה, הם יכולים לדבר על הפחד שלהם, או להתנהג בצורה שמותאמת לפחד כמו לקפוץ, להחזיק ידיים, לצעוק - התנהגויות שבמצבים מעוררי אימה שקורים במציאות, פחות מקובלות חברתית. ובנוסף, בסרט, או בספר, אפשר לשלוט בסיטואציה - אפשר לצרוך את התוכן בחושך או באור חזק, לדלג על קטעים. במציאות אין שליטה".

ומה שגילו במחקר נכון גם לגביך?

"כן, זה אפשר לי להרגיש חרדה נקודתית, ואז לחזור לעולם. וגם יש בסוג התכנים הזה משהו מאוד שואב. ובתקופה שקשה לקרוא, קשה להתרכז, קשה אפילו לראות סרטים, כי המחשבות והחרדות מתעוררות - משהו שם ממש תפס את הקשב שלי, ושאב אותי לעולם הזה. זה נתן לי את ההפוגה מהמציאות שהייתי זקוק לה. וזה מצחיק, כי צפיתי וקראתי דברים שהיו איומים הרבה יותר ממה שבאמת התרחש, ועדיין, מצאתי את זה איכשהו מרגיע".

היום, אחרי 7 באוקטובר, כשהמציאות הגיעה לקיצון וכל תרחיש אימה אפשרי קרה - זה עדיין רלוונטי?

"במובן מסוים הרבה מאוד אנשים צופים עכשיו באימה, דרך הסרטונים שעוברים כל הזמן בווטסאפ וברשתות. אלה סרטונים איומים, שהצפייה בהם מאוד לא בטוחה ולא מוגנת. אפילו צפייה בחדשות הפכה לדבר מפחיד. ואני לא בטוח שלצריכה האובססיבית של אימת המציאות יש השפעה חיובית על הנפש.

"מה שקורה בסרטונים הללו זה ייצוג של המציאות, ומדובר בייצוג שמבקש לעורר חרדה. אנחנו חלק מאירוע טרור, וטרור זו לא מילה ניטרלית, טרור זה שם של רגש. זה פחד. הסרטונים שעולים ברשת הם חלק מאסטרטגיה שמטרתה לזרוע פחד, ויש להם מחיר מורלי, נפשי, אישי. לעומת זאת, יש אנשים, כמוני וכמו בת הזוג שלי למשל, שתכנים שעוסקים באימה, דווקא בתקופה הזו, עוזרים להם לשמור על שפיות. ואגב, בהקשר של הספר, כמה מורות בבתי ספר בגליל הקריאו בשבועות האחרונים לכיתות בזום את הסיפורים, וזה תפס את התלמידים, זה עניין אותם".

לא מתנצל

הסיפורים של חרש מנכיחים את הרוע, ומציגים רוע מוחלט ממש: הדרקון לא חמוד, אלא שורף אנשים חיים, הזומבים ממש הורגים. היום, מול מה שקורה בספרות הילדים שמנסה בהרבה מקרים להתנחמד - יש בבחירה הזו משהו מאוד אמיץ. אבל חרש לא רואה בזה אומץ.

"הדבר הכי חשוב שהבנתי לגבי כתיבת אימה, וזה טיפ של אלופים: אתה הרי מתחיל לכתוב, ופתאום יש לך איזה רעיון על לאן העלילה יכולה להגיע. זה השלב בז'אנר האימה שבו אתה עוצר ואומר 'לא, לא, זה נורא מדי' - וזה בדיוק המקום שאליו אתה מוכרח ללכת. זה הדבר שצריך ללמוד בז'אנר - ללכת בדיוק נגד האינסטינקט שמנסה להגן על הדמויות ולמנוע מהן את הדברים האיומים והנוראים שעלולים להתרחש. ובלי קשר, אני לא חושב שצריך לרחם על הילדים".

לא?

"צריך להגן עליהם מהחיים, מפני הדברים האיומים שקורים במציאות, אבל לא מפני נרטיבים. ילדים חווים את כל קשת הרגשות, כולל פחד ואימה. החומרים האלה הם חלק מהחיים שלהם, ותרבות אזהרת הטריגר שנוצרה בשנים האחרונות משתלטת גם על ספרות הילדים והנוער. אני לא חושב שזה בריא. אתה כותב ספר ומייד שואלים אותך לאיזה גיל זה, ורוצים להבין אם יש שם תכנים בעייתיים.

"אבל מה שספר אימה אמור לעשות זה ללחוץ על הטריגרים, לא להימנע מהם. אני באמת חושב שזה ספר הרבה פחות נורא מספרים שמנכיחים דברים איומים ומנרמלים אותם, כאילו זה הרגיל. אז כן, בספר שלי המפלצות קיימות. הן לא נמחקות, לא מושתקות, הן שם. כמו שהן שם במציאות. והנה, עכשיו במלחמה אנחנו רואים את הדוגמה לכך: הדברים האיומים שקרו היו שם קודם, גם לפני 7 באוקטובר, אבל הדחקנו והסתרנו אותם כדי לא לחוש אותם. כדי לחיות את החיים השקטים והרגילים שלנו, באיזושהי ישראליות מערבית בורגנית, ראשון־מערבית. אז כל מה שעשיתי היה להעלות אל פני השטח את מה שבדרך כלל נמצא מאחורי הקלעים".

באחד הסיפורים בספר, מגיע לכיתה של אורי ודגן תלמיד חדש, שהוא במקרה גם זומבי. התלמידים מתבקשים לקבל אותו בסובלנות ולהתייחס אליו בכבוד. אחרי הכל, הוא זומבי צמחוני שחי על כרובית, ורק מנסה להשתלב. אבל כשילד מהשכבה נרצח על ידי זומבי בחולות ראשון לציון - הם מתחילים לחשוד.

"אני לא באמת יודע מה הקסם של הזומבים", אומר חרש. "ומעניין שהם מגיעים בגלים, בתקופות, כשבתקופת הקורונה היה גם גל כזה, שהפך לתופעה תרבותית. אולי זה קשור במנגנון ההדבקה של הזומבים, או בתחושה של קץ הציוויליזציה. ומה שטוב בזומבים, מבחינה ספרותית, הוא שאפשר להשליך עליהם הרבה דברים. זומבים מסמלים ריק. אין להם תודעה או שפה, הם לא מדברים בדרך כלל, הם למעשה גוף בלי נפש, בלי נשמה. ולתוך החלל הזה אפשר לצקת המון תוכן. במקרה של סיפור הזומבי בכיתה - הזומבי מייצג את האחר, השונה, הלא מוכר. הזר המאיים שחי בינינו. בסיפור אחר שאני כותב, למבוגרים, הזומבים מאפשרים לי לדבר על דברים פילוסופיים יותר, לעסוק בשאלות של חיים ומוות, דיכאון, עבור מה לחיות".

אתה מדבר הרבה על האימה בחיים עצמם, ועל התקופה שאנחנו חיים בה. מעניין שאמרת שכשאתה שואל אנשים איזו חיה הם היו רוצים להיות, הם ברובם עונים שדולפין.

"כן? למה?"

היית מצפה, אחרי כל זה, שהם ידברו על חיה עם קצת יותר כוח, לא?

"יכול להיות שזה קשור באנשים שניגשים לכתבן אלף מלכתחילה, אבל האמת היא שאם הייתי מנסה להגיד מה זו ישראל, ומי אלה הישראלים לפי השיחות שלי עם אנשים, ממש לא הייתי אומר שזה מקום קשה וכוחני. להפך. המפגשים שלי עם האנשים הם מפגשים מאוד נעימים, תמימים לפרקים, עם המון כאב אישי. גם מבחינתי, האנשים שאני פוגש הם הרבה יותר דולפינים מאשר אריות".