עצרו: קליף האנגר מרגיז לפניכם, בספר מתח חדש של נייתן אוטס

"פגם בתכנון" הוא מותחן פסיכולוגי, רומן ביכורים של נייתן אוטס, פרופסור לכתיבה יוצרת מניו ג'רזי. גיבור ספרו הוא פרופסור גיל דאגן, המלמד, כן, כתיבה יוצרת, בעיירה נידחת בוורמונט. מתיו, אחיינו בן ה־17, נמסר למשמורתם של גיל ושל אשתו מולי, לאחר שהוריו נהרגו בתאונת דרכים נוראית.

גיל, פרופסור בגיל העמידה, אב חרד לבנותיו קלואי ואינגריד, שקוע בחובות שהוא גורר עוד מהלוואות הסטודנטים שלקח. הוא נוהג בסובארו חבוטה ומצוי במשבר כתיבה מתמשך. מתיו, צעיר שהתייתם באבחה אכזרית אחת - הוא מבריק, אתלטי ועשיר.

סוף הסיפור נותר במובנים רבים פתוח, כמו פרק הסיום של סדרה בעונתה הראשונה, הקורא לעונת המשך. לכן רוב הפרקים האחרונים של סדרות מתסכלים כל כך.

בילדותו מתיו היה אלים ופרוע, וגיל חשד בו שהביא לטביעתה של בתו הקטנה אינגריד, שממנה ניצלה בנס ברגע האחרון ממש. על רקע החשדות, ניתק גיל את קשריו עם אחותו, שהיתה נשואה לבנקאי השקעות עשיר ויהיר. רק שעכשיו - שש שנים אחרי - מתיו נמסר להשגחתו, בהתאם לצוואת אמו, ובתוספת קצבה חודשית של 10,000 דולר.

גיל חושש שהכניס פסיכופת לביתו, ושהוא עלול להמיט אסון על משפחתו. מתיו מתנהג אמנם למופת, אך גיל רואה בעיניו ניצוץ מסוכן ומאיים. הוא שחצן, מפגין את עושרו ומופיע - לחרדתו של גיל - כסטודנט בסדנה שלו לכתיבה יוצרת. הסיפורים שכותב מתיו אלימים ומפחידים, וגיל מוצא בהם רמזים המחזקים את חרדותיו.

אוטס מקפיד להותיר את העמימות הזו עד לשיאו האלים של הספר. למרות תחושת המחנק והקלסטרופוביה המתעצמת, הקורא אינו יכול לדעת בוודאות מה קורה באמת.

מכאן ואילך מתרחשת הסלמה כפולה - גיל הופך רדוף יותר ויותר ונדחק, בשל רצונו להגן על משפחתו - למעשים שהולכים ומקצינים. מתיו מצידו מחריף את התעללותו הנפשית בדודו, כשהוא מלבה בהנאה סדיסטית את הפרנויה שלו ואת חרדותיו.

בעלילה המתפתחת יש מיעוט התרחשויות, והיא נתונה לפרשנות מתמדת: האם החרדות של גיל מוצדקות, או שמא מצבו הנפשי מידרדר והולך, ופחדיו מתבססים על פרשנות שגויה ומעוותת של התנהגויות תמימות? מנגד, הקורא תוהה כל העת אם מתיו הוא נער מתבגר המתאושש מטרגדיה נוראית, או שמא מדובר בפסיכופת רצחני, היודע להקסים את סביבתו, להשתמש בעושרו ולהכיש בקטלניות כשהקורבן מהופנט וחסר הגנה.

כוחו המשחית של הכסף ניצב כתמה מרכזית בספר. גיל רואה בשרון, אחותו המנוחה, מי שבגדה בכישרונה ובייעודה. היא זנחה את לימודי התואר השני באוניברסיטת קולומביה היוקרתית כדי להתמסר לחיי נישואים עם בעל מגה־עשיר ולחיי החברה הנלווים לכך. את עצמו הוא רואה כמי שדבק בייעודו כסופר, ובחר בחיים אקדמיים צנועים כדי להמשיך לעסוק בכתיבה. כך, במהלך שיחה על חשיבותו של הדיבייט, הנאום הציבורי, אומר גיל: "כוונות טובות לא משנות שום דבר בעצמן.

אמנות הדיבור, שכנוע. כך משנים דברים, בדמוקרטיה בכל אופן". "באמת?" אמר מתיו והציץ לעברו, "נראה לי שהדרך לשנות דברים היא עם כסף. וללמד נוער ששכנוע הוא כלי יעיל, שהם באמת יכולים לשנות את העולם במילים, ובכן, זהו, ביסודו של דבר, שקר". כך מטיח מתיו לא רק את מחשבותיו על כוחו של הכסף, אלא גם שם ללעג את כל עולמו וזהותו של גיל - העוסק בכתיבה ובמילים.

שאלה נוספת שעולה בספר נוגעת לכתיבה: האם מותר לכתוב הכל? והאם אלימות ורשעות ספרותית מעידות על כותבן? "על פי רוב הייתי לבדי בדירה, למעט המנקות, אבל אילפתי אותן לא ליצור מגע עין", כתב מתיו באחד מסיפוריו. "המפתח היה מעולם לא לענות להן (...) אני לבן. גבר לבן עשיר כקורח. הן היו עניות. נמצאות כאן כדי לנקות. לא לפטפט. אז עופו לי מהעיניים". האם זה מתיו הספרותי או מתיו האמיתי? האם הכתיבה מעידה על מתיו, מהווה כתב אשמה והודאה כאחד, או שהיא בדיון שאינו מעיד על המציאות?

אוטס מקפיד להותיר את העמימות הזו עד לשיאו האלים של הספר. למרות תחושת המחנק והקלסטרופוביה המתעצמת, הקורא אינו יכול לדעת בוודאות מה קורה באמת. גם מה שנראה כאקדח מעשן, אינו בהכרח כזה. סוף הסיפור נותר במובנים רבים פתוח, כמו פרק הסיום של סדרה בעונתה הראשונה, הקורא לעונת המשך. לכן רוב הפרקים האחרונים של סדרות מתסכלים כל כך.

"פגם בתכנון" בנוי על רעיון מעניין, אבל לא נהניתי ממנו. התקשיתי להזדהות עם רחמיו העצמיים של גיל ועם האימפוטנטיות שלו בעולם המעשה. קשה להזדהות גם עם מתיו, כי דמותו חד־ממדית ושטוחה, אם כצעיר מופרע ורצחני ואם כסתם נער מתוסבך ולא נעים. כדי לתאר פסיכופת באופן משכנע צריך גם להקרין קסם, לתעתע, לשחק לנו, הקוראים, בראש, ולא רק בראשו של גיל. למעשה, לרגע חלפה בי המחשבה שאוטס כתב את הספר בסדנת הכתיבה היוצרת שלו עצמו, כתרגיל מופרז ושאפתני, שההבטחה הגלומה בו אינה מתממשת, לפחות לא במלואה.

פגם בתכנון, נייתן אוטס. מאנגלית: גרשון גירון. הוצאת פן