"באנגליה כולה אין בלש שישווה לגברת רווקה ולא צעירה שעיתותיה בידיה", כתבה הסופרת אגאתה כריסטי ב"רצח במעון הכומר". ספר שבמרכזו עומדת גברת מארפל הקשישה, אחת מהבלשיות הספרותיות האיקוניות ביותר שנכתבו אי־פעם. מאז עברו כמעט 100 שנים, ועוד ועוד בלשיות החלו להוביל חקירות מורכבות בספרים - מ"נערה עם קעקוע דרקון" ועד "כליא ברק" הישראלי. אבל מוצלחות ככל שיהיו - נראה שב־2023 הבלשיות עדיין לא מוצאות את מקומן בקלות ברשימות רבי המכר, בטח לא מול מקביליהן הגברים.
"אנחנו באמת רואים בשנים האחרונות יותר בלשיות בספרות ובטלוויזיה, וגם יש יותר כותבות נשים", אומרת שהרה בלאו, סופרת ופובליציסטית. "הכותבות הללו מורכבות, ולכן גם יש היום פחות סטריאוטיפים. בסוף הן כותבות דמויות שהן תבנית נוף אקדחן, ושמשקפות את ליבן ואת נשמתן. למשל, הבלשית שלי בספר 'האחרות' היא בלשית חובבת שנקלעת לחקירה בעל כורחה. לא אכפת לי לעשות פה ספוילר אדיר ולומר שהיא אני. יצקתי לתוכה חלק גדול ממני, והשתדלתי שהיא תהיה כמה שיותר מורכבת ומאוד לא מושלמת. חוץ מזה, פתאום נשים הפכו לקהל היעד".
הן לא תמיד היו?
"אני חושבת שבעבר היתה מעין מחשבה תבניתית שנשים קוראות רומנטי וגברים קוראים מותחנים. היום יש הבנה שנשים אוהבות בלשים ומתח, ושהן 'פלח שוק' מאוד נכבד גם בתחום הזה, ולכן צריכים לתת להן את מה שהן רוצות - הרבה יותר בלשיות. פעם גם ספרות הבלשים נתפסה כספרות ז'אנר, ולא נתנו לה את הכבוד הראוי. היום אנחנו רואים שהבלשים וספרות המתח הם ספרות לכל דבר - ולכן הז'אנר הזה הולך ומתפתח, נעשה הרבה יותר מעניין ומתערבב עם ז'אנרים אחרים".
לדברי בלאו, אותה המורכבות שמאפיינת את דמות הבלשית הולכת אחורה הרחק, אל גברת מארפל. "גברת מארפל היא דמות אדירה בעיניי. לכאורה היא דמות מאוד קלישאתית, של הבתולה הזקנה עם השיער המאפיר, והתיק הזה שהיא גוררת איתה לכל מקום. אלה שמסתכלים עליה תמיד חושבים שהיא איזו זקנה חטטנית - שזה מה שהיא באמת - אבל זו גם הסיבה לכך שהיא בלשית מוצלחת כל כך, כי אף אחד לא חושד בה. מול מארפל יש גם את שרשרת הנרצחות הקלאסיות, שזה התפקיד שיועד לאישה בספרות מתח באופן מסורתי. במשך שנים אלה היו שתי האופציות לדמות האישה בספרים הללו.
מעין רוגל: "הציפייה מסופרות אחרת. גברים יכולים לכתוב על גופות מדממות ואיברים כרותים, אבל כשאנחנו כותבות על אותן הגופות - אנחנו צריכות להצדיק את זה, ואז גם ישאלו אותנו שאלות"
"אחר כך היתה תקופה שבה היה ניסיון להעמיד בלשית שהיא בדיוק ההפך. שלא רק שהיא 'כמו גבר' - היא אפילו יותר קרת דם, רצחנית ופסיכופתית ממנו. אני יכולה להבין את הצורך הזה. אבל היום יש דמויות נשים שהן הרבה יותר מורכבות וריאליסטיות, שהולכות עם החיים, שמשקפות אותם. הבלשית קאסי מדוקס של טאנה פרנץ', למשל, שהיא דמות נורא מעניינת, כי היא גם קרת רוח אבל גם רכה, ויש לה פצע מהעבר שהולך איתה. זה מה שאני אוהבת בספרות. כשאני קוראת, אני מחפשת הבנה פסיכולוגית עמוקה. אני רוצה לסיים את הספר ולהרגיש לא רק שהבנתי משהו לגבי הבלשית או העלילה, אלא שהבנתי משהו לגבי עצמי. ובגלל זה הכתיבה המורכבת היא הכתיבה שמנצחת היום".
האישה ממילא סדוקה
הכניסה של הבלשית אל מרכז העלילה לא נעצרת בחנויות הספרים. למעשה, בהוליווד זה כבר עניין שבשגרה. "החטא הקדמון" (The Fall), "הסודות של איסטאון", "אנולה הולמס", "הומלנד", "אלכסה קרואו: בלשית פרטית" - את כל אלה מובילות בלשיות שמנווטות את העלילה עד לפתרון התעלומה הגדולה. אבל יש אבל.
"נשים עדיין צריכות לחפור את דרכן לתוך המיינסטרים", אומרת הסופרת מעין רוגל, שכתבה בין השאר את ספרי המתח "זאבה" ו"מה את יודעת". "יש משהו בדמות הבלש שדורש נכונות להסתכן בכל מחיר בשביל האמת, וזו תכונה שבחברה שלנו עדיין נחשבת גברית. הלוחמנות, הנכונות להקריב את הגוף והנפש עבור המטרה. וכשיש לנו גיבורות כאלה, הן מסומנות כמשהו מאוד יוצא דופן".
זה משפיע עלייך כסופרת?
"ברור. הציפייה מסופרות היא ציפייה אחרת. אנחנו עובדות מול מורכבות חברתית. מצפים מאיתנו לכתוב יפה ועדין. גברים יכולים לכתוב על גופות מדממות ואיברים כרותים, אבל כשאנחנו כותבות על אותן הגופות - אנחנו צריכות להצדיק את זה, ואז גם ישאלו אותנו שאלות. תמיד תהיה איזו אמא, דודה, סבתא, שתבוא ותגיד: 'אבל למה ככה, בחורה טובה כמוך? את כזאת נחמדה, מאיפה כל הדבר הזה מגיע?'. יש גם את ההנחה שאנחנו לא מבינות בזה. שזה תחום שגברים, לכאורה, יותר מכירים. הם היו בצבא, במשטרה, בשב"כ. ואם ככה, אז עדיף שנכתוב ספרות נשית עם עניינים של נשים - למרות שהתבוננות בשאלות של מוות ואלימות, שבהרבה מקרים נמצאות בלב ספרות הבלשים, אלה דברים שהם בבסיס המבט האנושי, בלי קשר למגדר".
וזו לא רק ההסתכלות החברתית, אלא גם הספרותית. אחרי הכל, אם יש משהו שמאפיין את דמות הבלש, זה הסדק שקיים בו. האישיות הבעייתית, המועדת לפורענות. העבר, שלרוב יהיה משופע בטראומות. החוסר הפנימי, שיוצר את הצורך העז לפתור תעלומות, לחשוף סודות, להאיר פינות אפלות. אבל נראה שבעוד אצל הבלש הגברי קל לצייר במילים את אותו הסדק, כשזה מגיע לנשים המשימה קשה בהרבה.
"כדי לסדוק אישה, ככותבת, אני צריכה להיות מתוחכמת יותר, ללכת עמוק יותר", אומרת רוגל. "אם הייתי כותבת על גבר שמסוכסך עם הגוף שלו, למשל, שלא מקבל את הממדים שלו, את הצורה שלו, שמסתכל כל יום במראה ואומר 'אתה מכוער' - יצרתי דמות מעניינת. אבל אם יצרתי דמות כזאת שהיא אישה, זו פשוט אישה רגילה. היא לא מספיק מעניינת, לא מספיק אאוטסיידרית, לא מספיק מיוחדת. הסדק לא יכול להיות פגיעה מינית, כי רוב הנשים כבר פגשו פגיעה מינית כזו או אחרת. הוא לא יכול להיות הצורך להיאבק על עמדת כוח, כי כל אישה בעמדת כוח היתה צריכה להיאבק כדי להגיע לשם. לאישה יש המון מטען, שמגיע מעצם היותה אישה שחיה בעולם".
ללחוץ בבטן הרכה
"אפשר לומר שבאופן כללי, לנשים יש רגישות גבוהה יותר והן יותר אינטואיטיביות - וזה כלי עבורן בפיצוח תעלומות", אומרת הסופרת נילי אסיא, מחברת הספרים "תיק איה" ו"תיק אודסקי", ומנחת הפודקאסט "סופרות גופות" עם מעין רוגל. "בספרות בלש, הבלשים מצליחים לראות את הדברים שאנחנו, בתור אנשים רגילים, לא מצליחים. הם רואים מעבר, מחברים את הנקודות ומגיעים לפיצוח. והבלשית לא מפחדת להשתמש באינטואיציה שלה בשביל זה".
אסיא אומרת שהרגישות הזו מתבטאת גם בטכניקות חקירה שונות: "דמייני לעצמך שאת נמצאת בחדר חקירות, סיטואציה מאוד מורכבת, ויושבים שם שני גברים, אחד מהם חוקר משטרה והשני חשוד. זו סיטואציה מאוד טעונה, שמעורב בה הרבה אגו של שני גברי 'אלפא'. לעומת זאת, כשליאורה (הבלשית בספריה של אסיא; מ"ק) יושבת מול החשודים, היא מגיעה ממקום הרבה יותר רך, ומנסה לפני הכל להבין מה הנקודות הרגישות שלהם - ושם לתקוף. בספר 'תיק אודסקי' היא חוקרת כדורגלן שאמו היא הדבר הכי חשוב לו בחיים, ומי שהפכה אותו למי שהוא. לליאורה היה ברור שאם היא רוצה להוציא ממנו משהו - היא צריכה ללחוץ דרך האם".
במהלך התחקיר לספריה, אסיא ישבה עם חוקרת משטרתית לשיחות ארוכות, וזיהתה עד כמה המורכבות שבלהיות אישה בעמדת כוח - בטח כבלשית בעולם של גברים - מכניסה רובד נוסף של מורכבות לעלילה. "השיטה של לחפש את הבטן הרכה ואז ללחוץ שם כל הזמן, זה משהו שלמדתי מאותה החוקרת. למדתי ממנה גם הרבה על החוויה של נשים בתוך המשטרה. זה הרי ארגון גברי מאוד, יש מעט מאוד נשים בתפקידים בכירים. כדי שאישה תצליח לקבל קידום, היא צריכה קודם להראות שהיא פיצחה תיקים. היא צריכה להיות אסרטיבית, מקצוענית, שיש לה 'סיי', אבל גם להראות שהיא רגישה ולדעת להתנהל נכון בסביבה הזאת".
דריה שועלי: "מזי התחילה לגלח את השיער בגיל שבו היא התחילה לקבל תשומת לב גברית. זו חוויה שאני ממש זוכרת שחוויתי באופן אישי, כשהפכתי לאישה. את הרגע שבו החברה מתחילה להתייחס לגופניות שלך, לאופן שבו גברים תופסים את המיניות שלך. יש איזה רגע שבו זה מתהפך עלייך, רגע מאוד לא נעים של תחושה של אובדן שליטה, שהדבר הזה מופקע ממך, ופתאום הוא נחלת הכלל"
גם מזי, הבלשית שבראה הסופרת דריה שועלי, מסתמכת על האינטואיציות שלה בפיצוח התיק. בספר "כליא ברק", מזי נשכרת לפענח את תעלומת היעלמותה של בת זוגו של חבר ילדות - בת לאחת מהמשפחות העשירות בארץ. "אחת מהסיבות לכך שהיא פועלת בצורה אינטואיטיבית היא שאין שם הרבה ראיות. האירוע שהיא מנסה לפענח הוא היעלמות - זה פשע שכולו היעדרות, ולכן חייבים לעבוד עם אינטואיציה. היא עולה על הרבה דברים מתוך דפוסים שהיא ראתה בעבר, גם כשוטרת, גם בימ"ר, גם בביוגרפיה שלה. וחוץ מזה, אני חושבת שאולי מזי יצאה ככה כי לי, ככותבת, אין את היכולת לעבוד בצורה שיטתית, ואני לא יכולה לתת לה משהו שאין לי. זה מדהים שאת יכולה לתת לגיבורה שלך כוח פיזי שאין לך, נגיד, אבל את לא יכולה לתת לה יכולות שכליות שאין לך, כי אין לך מאיפה להביא את זה".
תנועת השחרור
במובן מסוים, מזי, הבלשית של שועלי, לוקחת את סטריאוטיפ הבלש המודרני לקצה, עד כדי גיחוך. אותו הבלש שלא מצליח לתחזק משפחה, שמגיע מבית הרוס, שמתמודד עם התמכרות. למזי הבלשית אין סתם עוד עבר מורכב. למעשה, הילדות שחוותה היתה כמעט איובית: אמא שלה מתה, אביה נעלם, סבא וסבתא שלה נהרגו בתאונת דרכים. רמת טרגיוּת לא סבירה.
"זה מאוד מתקשר לשם שלה, מזי", אומרת שועלי. "כמות המזל הרע שלה כל כך מוגזמת, שאנשים צוחקים על זה שקוראים לה מזל. הרגשתי שזה כמו בסיפורי חניכה, שבהם הגיבורים חייבים להיות יתומים כדי שהם ייצאו לעולם ולהרפתקאות. שחררתי את מזי מהכל - אין לה הורים, אין לה אפשרות לילדים משלה, אין לה מערכות יחסים. והיא חופשייה, היא לא קשורה לשום דבר ולאף אחד. יאללה, לכי, תעופי על החיים".
ד"ר קייט גילקריסט, מהפקולטה לתקשורת ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס", חקרה את הנושא, וגילתה שבזמן שחוסר יציבות רגשית הוא תכונה דומיננטית שמאפיינת את דמות הבלש - אצל נשים וגברים היא תיראה קצת אחרת. באופן היסטורי, בלשים מפורסמים כמו שרלוק הולמס, למשל, אמנם היו משולחי כל רסן עם נטייה קשה להתמכרות ולהרס עצמי - אבל במקביל הם גם ניחנו במנות אינטליגנציה גבוהות מהרגיל ועברו כדמויות בעלות סמכות. הבלשית, לעומת זאת, יכולה אמנם להצטייר כאינטליגנטית מאוד ולהצליח בעבודה, אבל לרוב חייה הפרטיים יצוירו כהרוסים, היא לא תצליח לתחזק חברויות, היא תהיה בודדה מאוד, ובמקרים רבים גם תתמכר לסמים ולמשככי כאבים ותקפוץ ממיטה למיטה בלי מחויבות רגשית. ובעוד אצל הבלש הגברי התכונות הללו נחשבות סקסיות - אצל נשים זה עובד הפוך.
נילי אסיא: "כדי שאישה תצליח לקבל קידום, היא צריכה להיות אסרטיבית, מקצוענית, שיש לה 'סיי', אבל גם להראות שהיא רגישה ולדעת להתנהל נכון בסביבה הזאת"
את מסקנותיה של גילקריסט אפשר לראות יפה בדמותה של מזי, בטח דרך יחסה למין והחיבה שלה לקיום מין מזדמן - כשהדמויות האחרות בספר רואות בתכונה הזו משהו כמעט פתולוגי. ובכל זאת, כשהיא נקלעת למצב שבו במהלך חקירה טועים לחשוב שהיא עובדת בזנות - היא נרתעת.
"זה באמת משהו בולט אצל מזי", מסכימה שועלי. "היא התחילה לגלח את השיער בגיל שבו היא התחילה לקבל תשומת לב גברית. אבל היא בוחרת מתי לקחת את תשומת הלב הזו. זו חוויה שאני ממש זוכרת שחוויתי באופן אישי, כשהפכתי להיות אישה. את הרגע שבו החברה מתחילה להתייחס לגופניות שלך, לאופן שבו גברים תופסים את המיניות שלך. יש איזה רגע שבו זה מתהפך עלייך, רגע מאוד לא נעים של תחושה של אובדן שליטה, שהדבר הזה מופקע ממך, ופתאום הוא נחלת הכלל. אני חושבת שזה יושב למזי שם. שהיא מרגישה שהיחס שלה למין הוא דבר ששייך לה. שזו המיניות שלה, והבחירה שלה. האופן שבו גברים מרשים לעצמם לקחת את הדבר הזה בכוח, כשברור שכוח הוא גם כוח כלכלי - זה המקום המחריד, זה המקום שמקומם אותה".
וזו הסיבה לכך שהיא מאוד משוחררת עם המיניות שלה?
"כן, כל הזמן אומרים לה שהיא אמורה להתבייש בזה, והיא מסרבת. למשל, היא בהגדרה לא שוכבת עם אף אחד מהמשטרה, היא שומרת את זה כחלק מהחיים הפרטיים שלה, ועדיין אומרים לה כל הזמן שהיא אמורה להרגיש בושה סביב זה".
גם ליאורה, הבלשית מספריה של אסיא, מתכתבת עם הסטריאוטיפ הבלשי. היא בלשית מבריקה בחייה המקצועיים, אבל לא מצליחה להחזיק מערכות יחסים אישיות או זוגיות מתפקדות בחייה הפרטיים.
"לא יכולתי לתת לה את הכל, כי החיים הם לא כאלה. הרי היה ברור שהיא תפצח את החקירה, ולא יכולתי לתת לה גם את הפיצוח וגם שהכל יהיה 'לאבי דאבי'. תמיד יש מחירים בחיים. אני חושבת שזה גם מאוד תואם את המציאות. אם היינו מצליחות בכל - כל מה שנותר לנו היה רק לרדת למטה לדוכן הפיס ולמלא לוטו. ברמה הספרותית, בעיניי, זה הרבה יותר מעניין כשנוצרים קונפליקטים אישיים".
גם אסיא וגם שועלי מתייחסות בספר לזנות ולתקיפה מינית. "זה לא ברמת האג'נדה המפורשת", אומרת שועלי, "כי לא כתבתי את הספר כדי להגיד על זה משהו, אבל הנושאים שמעסיקים אותך ככותבת בהכרח מוצאים את הדרך שלהם לכתיבה. וזה נושא שמעסיק אותי כאישה. אני לא מכירה אף אישה שלא חוותה שום סוג של הטרדה או תקיפה מינית. זה מעסיק אותי כאם לילדים צעירים, וזה חלק מהפחד הגדול של לשחרר אותם לעולם".
ועדיין, עם כל הדרך שעברנו, שועלי מאמינה שלדמות הבלשית הישראלית יש עוד לאן לגדול. "יש היום דמויות נהדרות של בלשיות מורכבות בטלוויזיה, אבל אני מרגישה שבספרות אני עדיין בצימאון מתמיד לדמויות שמעמידות אלטרנטיבה לבלש הקלאסי - אם אלה בלשיות נשים ואם אלה בלשים גברים שקוראים תיגר על הסטריאוטיפ, כמו אברהם אברהם של דרור משעני, או החופרת של יונתן שגיב. דמויות על כל הרצף המגדרי, על רצף רגשי שונה, שיתכתבו וישחקו עם המוסכמות הקלאסיות של הבלשים - בכל האלטרנטיבות וכל האופנים."
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו