סנסציית הטיקטוק אלי הייזלווד חוזרת בספר שני. אז מה כבר יכול להשתבש?

אי־שם בגיהינום, במחלקת "צרות של עשירים", שוכנת קללת "ספר ביכורים כה מצליח, עד שכל יצירת המשך בהכרח תושווה לו". זוהי מנת חלקה של הסופרת אלי הייזלווד, ואין ספק שרבות היו שמחות להתחלף איתה בצרתה. ספרה הראשון, "ההיפותזה של האהבה", שעסק בשני חוקרים לביולוגיה שמתחזים לבני זוג וכמובן מתאהבים על־אמת, הפך לסנסציית טיקטוק שהגיעה משום מקום, וזינק לראש רשימת רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס". את "מהמוח באהבה" כתבה עוד לפני ש"ההיפותזה" התקבל לפרסום, ואולי זו הסיבה שלא טרחה ליצור שוני גדול מספיק בין שני הספרים, כדי שאלו לא ייפלו להשוואה המתבקשת.

העלילה, בתמצית: בי קוניגסוואסר היא מדענית מוח מבריקה, שמתוסכלת מסביבת העבודה הסקסיסטית ומהקריירה המדשדשת שלה. כדי לפרוק את תסכולה היא מתחזקת זהות סודית בטוויטר תחת הפרופיל "מה מארי היתה עושה", על שם אלילתה - המדענית מארי קירי. סביב הפרופיל הפופולרי מתקבצת קהילת חוקרות בתחומי המדעים, שמשתמשות בו כדי לספר את סיפורן ("מה ד"ר קירי, הפרופסורית האישה הראשונה בסורבון, היתה עושה אם אחד הסטודנטים שלה היה מבקש שתעביר את ההרצאה כשהיא עירומה?").

אותה בי מקבלת הצעה למשרת חלום: להוביל פרויקט מחקר יוקרתי של נאס"א. בעודה חוגגת את הבשורה היא מגלה לחרדתה שהמנהל השותף בפרויקט הוא ד"ר ליווי וורד החתיך, המוכשר, הזועף, ובמקרה גם אויבה המושבע מלימודי הדוקטורט.

הסלידה שגילה ליווי כלפי בי כשחלקו מעבדה היתה כה מופגנת, עד שהפכה לרכילות כלל־אוניברסיטאית. כעת בי נאלצת להתמודד הן עם הפוליטיקה הארגונית בנאס"א והן עם המכשולים שליווי מציב בפניה. להפתעתה, לאחר התחלה מקרטעת היא מגלה שליווי הוא יותר אוהב מאויב - תומך ברעיונות שלה, מציל אותה ממצבים מביכים, ומגלה בה עניין שאינו אפלטוני כלל.

נראה שהייזלווד היתה התלמידה המצטיינת בסדנה לכתיבת רומן רומנטי שהיא והסוכנת שלה תפרו, כי "מהמוח באהבה" אכן גדוש בטרופים, דמויות, הסתעפויות לא נחוצות ושאר קישוטים - כשאת כולם קושרת הייזלווד במהלכים שמזיעים ממאמץ

הדמיון בעלילה ובדמויות בין שני הספרים בולט. בשניהם מככבים גיבור זועף ושונא אדם וגיבורה חביבה עם אנרגיות טובות. בשניהם הגיבורה נאבקת להוכיח את עצמה מול המכשולים שמציב עולם המחקר, והלאה והלאה. לו היה "מהמוח באהבה" מתעלה לרמה של "ההיפותזה" - זה היה עובר, אבל הדמיון מבליט, ולא לטובה, את הפער בין הספרים.

הייזלווד היא כותבת קומית מחוננת, וגם כשהיא לא במיטבה אפשר לסמוך שתיצור חוויית קריאה מהנה. ואכן, "מהמוח באהבה" הוא קומדיה רומנטית מצחיקה ואינטליגנטית. אבל אותו רכיב חמקמק שנכח ב"היפותזה", שיצר חיבור רגשי ולכן גם נחרט בזיכרון ליותר מאחר צהריים אחד, נעדר הפעם.

בראיון שהעניקה הייזלווד ל"Goodreads" אפשר למצוא התחלה של הסבר לכך: "'מהמוח באהבה' הוא הספר הראשון שכתבתי מאפס. לא ידעתי מאיפה להתחיל, והסוכנת שלי הדריכה אותי. היא נתנה לי ערימה של טרופים (תמות חוזרות בספרי הז'אנר; ק"מ) לבנות סביבם סיפור[...] קראתי הרבה רומנים רומנטיים שניסיתי לחקות, וגם ספרי עזר שמסבירים איך למלא את הסיפור בעלילה".

נראה שהייזלווד היתה התלמידה המצטיינת בסדנה לכתיבת רומן רומנטי שהיא והסוכנת שלה תפרו, כי "מהמוח באהבה" אכן גדוש בטרופים, דמויות, הסתעפויות לא נחוצות ושאר קישוטים - כשאת כולם קושרת הייזלווד במהלכים שמזיעים ממאמץ. הבעיה היא שהגודש הזה מתקיים על חשבון עלילה ודמויות בעלות עומק רגשי משכנע.

לסיפורי הרקע של הגיבורים יש פוטנציאל, אבל העיסוק בהם נותר שטחי, מערכת היחסים שלהם נעה בעיקר סביב אי־ההבנה שגרמה לבי לחשוב שליווי שונא אותה מלכתחילה, והקשר נמתח גם כשכבר ברור שהוא מאוהב בה עד כלות. בהיעדר קונפליקט מעניין, אנו נותרים עם ערימת תירוצים לקידום הקשר, כמו המשימה לבנות קסדה שתשפר את יכולת הקשב של אסטרונאוטי נאס"א. חדשנות במיטבה? צעד גדול לאנושות? בהחלט ייתכן, אבל לא בדיוק הטרן־און הסוחף שציפיתם לו.

בין הצטיינותה היתרה של הייזלווד בכתיבה קומית וקולחת לקושי שנוצר בהעמקת העלילה, דבר אחד מצליח לדחוף את הספר להיות יותר מרומן רומנטי במשקל נוצה: תיאור חוויית היומיום של חוקרות בתחומי המדעים על הסקסיזם, התחרותיות, ההתעמרות והעבודה האינסופית שכרוכות בכך. ויכול להיות שזה קשור בכך שהייזלווד היא דוקטור למדעי המוח בעצמה.

כך, היא מפליאה להעביר את הנושא המורכב של נשים במדע באופן מצחיק, מעמיק ואותנטי עד כאב, ואנחנו זוכים לקבל אותה נשמה שנעדרה מהעלילה - דווקא מהכיוון הזה. ואם לסכם במילותיה: "אני קוראת את המייל בפעם השביעית, ובפעם השביעית אני מתפעלת מהעובדה שקיבלתי קרדיט על הרעיון שלי. זה רק מראה עד כמה נמוך הוא הרף לגברים סיסג'נדרים במדעים המדויקים, נכון? תודה לכם, הו שליטי־על נושאי פין, על ההכרה שמגיעה לי."