ביקורת ספר | החדש של גרהם נורטון קולח, אבל איפה קול ההגיון?

"סוף מעגל" מתחיל בתאונת דרכים. טריק מוכר: תאונת דרכים היא יופי של כלי עלילתי כדי ליצור את הערעור הנחוץ ברצף השגרה ולשגר את הגיבור למסע רווי הרפתקאות, חוצה ארצות, שבסופו הוא יחזור הביתה כמנצח (או בגרסה ספרותית מסוימת - מסע שבסופו הוא לכל הפחות יסלח לעצמו).

תאונת הדרכים שלפנינו שולחת את קונור, שהואשם בה, הלאה מהעיירה האירית שבה הוא גר. הוא לא מסוגל להתמודד עם המבטים והזיכרונות, ובורח. משאיר מאחוריו הורים מבוגרים, אחות צעירה ואת משפחות חבריו, שנהרגו או נפצעו בתאונה.

מכאן אנחנו יוצאים למסע דרך עיניו של קונור: משוטטים איתו ברחובות ליברפול, צופים בו מתאהב בגבר ונוסע בעקבות האהבה כל הדרך לארה"ב, ולבסוף גם משקם את חייו. במקביל, אנחנו עוקבים אחרי ההידרדרות של הוריו ואחרי הניסיונות של אחותו לבנות מחדש את חייה - כשהיא נישאת לאחד הניצולים בתאונת הדרכים. כל זה תוך משחקי דילוג של קדימה־אחורה בזמן.

גרהם נורטון, שדרן טלוויזיה משעשע (שבין השאר הנחה את האירוויזיון האחרון), שזה ספרו השלישי, עשה לעצמו שם ככותב רבי־מכר דרמטיים וכלל־לא־משעשעים. כאן הוא מגיש לקוראיו בדיוק את מה שהם מצפים לקבל: דמות עם חיים לא פשוטים, סוד מטלטל מעברה, ולבסוף, כמו ששם הספר מבטיח - סגירת מעגל. וכן, הספר הזה הוא בדיוק מה שהוא נשמע, כזה שאין טעם לצפות בו לעלילה מורכבת או מקורית מדי, אבל הוא עובד.

לשבחו של נורטון ייאמר שהוא כותב קריא. הפרקים ארוכים מספיק כדי למסור עלילה באמצעות דיאלוגים ואירועים, ועדיין קצרים מספיק כדי לא להימרח. הדרמה עוברת היטב, והמשחק עם הזמנים - בעיקר סימני השאלה שעולים סביב מה שאירע בתאונה - מייצר די מתח וסקרנות כדי להניע את הקריאה הלאה.

אבל סיפור הוא לא רק עלילה אלא גם דמות. זו לא ספרות מתח או בלש שמאפשרת, במקרים מסוימים, להישען על דמויות פשוטות, שטוחות למדי, ולהניח להן להתנהל בתוך עלילה מותחת שמחזיקה את הקוראים עד לרגע האחרון. כשמבטיחים לנו ספרות דרמטית שעוסקת בנושא מורכב רגשית - אנחנו מצפים לדמויות מורכבות רגשית. כאלה עם עומק פסיכולוגי, קונפליקטים מנומקים, מהלכי עלילה רגשיים ברורים. דמויות שנרצה ללכת איתן כברת דרך, נזדהה איתן, נכאב את כאבן ונתאהב יחד איתן.

למרבה הצער, הספר לא מאפשר לנו אורך רוח שמעמיק את ההזדהות עם הדמויות, ונוסף על כך - קפיצות הזמן מנתקות מהטקסט: לרגע אחד קונור בן 19, ברגע השני הוא בן 40. משם חוזרים לגיל 25, וקופצים שוב 20 שנה קדימה. קונור בונה מערכת יחסים, והופ, היא מתפרקת. רק שבין לבין, בקושי שמענו משהו על מערכת היחסים הזו. לא התאהבנו עם קונור, ולכן גם לא התפרקנו איתו כשנשבר. קפיצות הזמן האלה הן אולי כלי ספרותי יפה, אבל הן לא תורמות להבנת הדמות, ובמקרה הזה גם לא מבצעות את ייעודן המקורי, שהוא הנעת העלילה קדימה.

נורטון מגיש לקוראיו בדיוק את מה שהם מצפים לקבל: דמות עם חיים לא פשוטים, סוד מטלטל מעברה, ולבסוף, כמו ששם הספר מבטיח - סגירת מעגל

טכניקת דילוג הזמנים, שמאפשרת את התנועה בזמן על פני ציר סיפורי־עלילתי אחד, היא אחד הכלים החשובים בארסנל של הכותב. היא זו שמאפשרת לנו, הקוראים, לחוות את הסיפור כתהליך שאנחנו שוקעים לתוכו ומבינים את המהלכים שהובילו אליו. אבל על ידי השימוש בטכניקה הזו הכותב למעשה תולש את הקוראים מחוויית הכאן ועכשיו, מה שעלול להוביל לניתוק רגשי או לריחוק מהדמות. כשזה חלק מהותי מהסיפור - זה בסדר גמור, וגם מה שאמור לקרות. אבל כשנעשה בטכניקה הזו שימוש רק כדי להפוך את הסיפור ל"מעניין" - זה מעצבן נורא.

אחרי הכל, איך אנחנו אמורים להיעצב יחד עם קונור כשהוא נפרד מבן זוגו - אם לא התאהבנו יחד איתו, ולכן גם הזוגיות שלו לא באמת עניינה אותנו מלכתחילה? איך אפשר להזדהות עם המניעים שלו ולהתחבר אליהם? יותר מזה: למה בכלל לקפוץ 20 שנים קדימה? במקרה שלפנינו זה חסר משמעות מבחינת העלילה, ואפשר היה לקפוץ חמש שנים באותה מידה.
בעיה נוספת, מעבר לזו הסגנונית, היא בדרך בה קונור בוחר להתנהל, שלרגעים נדמה שאינה מנומקת, ולכן גם לא ברורה. כך, למשל, קונור בורח רחוק כי רגשי האשמה מכלים אותו. ובעוד אני מבין למה לברוח מאותה עיירה, אני לא מצליח להבין למה לא לגור באותו המחוז? באותה העיר? באותה המדינה?

ומילא זה, למה בעצם הוא מנתק קשר עם המשפחה שלו? המשפחה מתאבלת עליו. אחותו בטוחה שהוא חי. ההורים בטוחים שהוא מת. אף אחד לא יודע מהי האמת, ולאורך הסיפור פשוט לא הצלחתי להבין למה זה קורה. למה שלא ירים טלפון ויעדכן במצבו?

לפרקים הרגשתי שנורטון הסופר כבר הבין את זה לבד. אי־שם, בשני־שלישים הספר, אחד מחבריו של קונור תוהה בקול: "טים שאל שוב ושוב מדוע קונור מעולם לא סיפר לו, כאילו התשובות היו נטולות היגיון. למה הוא מעולם לא חזר לאירלנד? איך השאיר את משפחתו בחוסר ידיעה כזה? כשקונור ניסה להסביר, ההסבר לא החזיק מים". וקצת הלאה: "ככל שטים לחץ עליו להסביר, כך תחושת האווילות התפשטה בו".

התחלתי לצחוק כשקראתי את הקטעים הללו. גם אצלי, כקורא, ההסבר של קונור לא החזיק מים - ואני עוד שמעתי אותו לאורך כל הספר. אבל מודעות לפגמיו של הספר לא מאיינת את הפגמים.

התוצאה של אלו היא ספר מעט מפוספס. הוא היה יכול להיות ספר שעוסק בבריחה, בהתמודדות עם שאלות של זהות, עם אשמה ועם הסתרה. ספר שהיה יכול לספר את הסיפור מההתחלה אל הסוף, בלי לנסות להחביא מהקוראים פרטים שגיבור הסיפור עצמו יודע והם אלה שמנחים את צעדיו. בלי ליצור גיבור לא מנומק ולא מובן, ובלי לייצר משחקי זמנים למטרות אסתטיות בלבד. אבל הוא לא עושה את זה.

זה לא ספר רע. הוא קולח וכתוב היטב, וקוראים שאהבו את ספריו הקודמים של נורטון (שניים מהם, טובים יותר מהספר הזה, יצאו בעברית: "נחלה" ו"מציאה") יאהבו גם אותו. ועדיין, אפשר היה להבנות את העלילה בצורה מנומקת יותר ולהעניק משקל פסיכולוגי עמוק יותר לדמויות - כדי שקונור יחזור הביתה, בסופו של הסיפור, בלי להרגיש מטופש על כך שהמסע הזה לקח לו 20 ומשהו שנה.